יום ראשון השבוע, כפר עזה. שלט "ברוכים הבאים" בכניסה מוקף בשיחים שרופים. "בוכים הבאים", פולט מישהו. בוכים הנמצאים. בגרון כבר מתחיל להתבשל גוש.
נכנסים לאחד מבתי הקיבוץ. שרידי החיים של יום שישי בערב, שעות אחדות לפני השבת השחורה, עדיין רוחשים. ספה אפורה, כרית לבנה, שלט של טלוויזיה, אוזניות שחורות, מעידים שמישהו מדיירי הבית האזין למוזיקה בערב שלפני.
שולחן העץ מבולגן – קערה עם טושים, חשבונות חשמל, נר מפיץ ריח, כפפות גינון, צנצנת ריבה, וארבעה ספרים מונחים זה על גבי זה. בראש הערימה מונח כנבואה מרה הספר "כשהדברים מתפרקים". הגוש בגרון מתעבה והדימיון משתולל. מי קרא בו? למה דווקא הספר הזה?
תחושת בטן של מצוקה שלחה את היד לפתוח את הספר שכתבה פמה צ'ודרון, נזירה טיבטית ומנהלת מנזר בקנדה. הספר מציע אפשרות לצמוח לחיים מלאים מתוך רגעי משבר, כשמרגישים שאין במה להיאחז.
"כשאתה מתעורר בבוקר ופתאום מאי-שם מגיע כאב הלב של הניכור והבדידות. האם תוכל להשתמש בזה כהזדמנות פז? במקום לרדוף את עצמך או להרגיש שדבר נורא קורה, באותו רגע של עצבות וגעגועים, האם תוכל להירגע ולגעת בחלל נטול הגבולות של הלב האנושי? בפעם הבאה שיתאפשר לך, התנסה בזה" ("כשהדברים מתפרקים", הוצאת פראג).
אלא ש"פעם הבאה" כבר לא התאפשרה לקיבוצניק מכפר עזה שביקש ממנה תשובות. הלב אנושי שעליו היא כתבה התגלה בביתו בשיא מפלצתיותו. שום קשר לאנושיות לא היה שם.
"אין לי מקום בטוח בעולם חוץ מישראל"
כשהדברים התפרקו ב-6:30 בבוקר באזעקת שמחת תורה, הרגשתי כמו כולם תחושה קשה של חורבן מעורבת באי ידיעה ובמבול של שאלות, שעיקרן – איך זה יכול להיות? הדאגה לבני משפחה שהתגייסו בצו 8 כרסמה את אי ההבנה, התסכול והאכזבה העמוקה מכל מי שסמכנו עליו.
בחודש האחרון שהיתי לא מעט לצדם של אנשי צבא, עיתונאים ומדינאים בניסיון להתחיל להבין, והחסר רב על המלא. כמעט כל שיחה התחילה ב"אין מילים לתאר", והרגשתי שאני חייב להבין לעומק את משמעות האמירה הזאת.
סקרנות מהולה בצורך עז לראות את הדברים בעיניי שלי, להתבונן מקרוב בנוראות הרוע של החמאסניקים ולבחון את מופלאות ההתגייסות הישראלית, הביאו אותי להתקשר לדובר צה"ל. הוא צירף אליי את המילואימניקית דפנה רייכלין, אני צירפתי אלינו את חברי הטוב יהורם גאון, ויצאנו דרומה.
9 צפייה בגלריה
"אתה נוסע לאזור מסוכן", הכריז הווייז. לשנייה קפאתי מפחד, ולאחריה המשכתי בנהיגה
(צילום: דובי איכנולד)
"אתה נוסע לאזור מסוכן", הכריז הווייז בדרמטיות אחרי שהזנתי את היעד הראשון – בסיס אורים. לשנייה קפאתי מפחד, ולאחריה המשכתי בנהיגה. כשהחלה המלחמה דפנה עלתה על מטוס מניו יורק, עזבה את הקונסוליה הישראלית, שם היא עובדת, ובאה לכאן בצו 8 לדובר צה"ל. היא תיארה את הפחד שחשה בניו יורק עם התגברות הקולות הפלסטיניים והאהדה העצומה שבה הם מתקבלים.
"אין לי מקום בטוח בעולם חוץ ממדינת ישראל", אמרה המילואימניקית בת ה-21, ואני לא יכולתי שלא לחשוב על אבא שלי, צבי איכנולד מבנדין, שלא היה מקום בתבל שבו יוכל להרגיש בטוח, שנלקח לאושוויץ כדי למות בגלל חטא יהדותו. לא היה לו צה"ל שיגן עליו מפני העיוות האנושי הנאצי.
לדפנה, ליהורם גאון ולי מדינת ישראל היא נתון. האיום על קיומה טלטל אותנו, ורציתי לבדוק בעצמי את הבטוח שהיה עד לפני חמישה שבועות מובן מאליו.
תחושת הביטחון מתחילה להיבנות מחדש
בבסיס גולני פגשנו אנשי מילואים, בהם לא מעט חיילות וקצינות שהתייצבו מיד עם קבלת צו 8. שחר אור מראש העין חוזר אל 7 באוקטובר, כששני ילדיו הקטנים השכימו קום. ב-6:00 בבוקר, תוך כדי שתיית הקפה, הוא ואשתו עוד התלבטו איפה יבלו את השבת – בקיפצובה או בפארק הירקון, עד שהאזעקה החליטה בשבילם. ב-8:00 בבוקר הגיע טלפון ההקפצה לבסיס.
"זאת פעם ראשונה שבמשך חמישה שבועות לא שמעתי את אשתי מתלוננת שאני לא שותף", הוא צוחק. ואני מוסיף את הערצתי לאשתו ולכל האימהות שבעליהן במילואים והן מתמודדות לבד עם גידול הילדים בתנאי מלחמה, אזעקות ואימה. אוחזות חזק עד כמה שאפשר כדי שהדברים לא יתפרקו.
אל בעליהן, המילואימניקים והסדירים, הגעתי עם ספקות, עם התחושה הראשונית שברגע האמת העסק לא עבד, ואיך זה יעבוד מעכשיו? אני מנסה להבין, והחיילים שיושבים מול מסכים והטכנולוגיות הסופר-מתקדמות לא מנסים לשכנע הם פשוט עובדים, ואני עוקב אחר עבודתם.
9 צפייה בגלריה
מילואימניקים בשטחי הכינוס. הגעתי עם ספקות ועם התחושה הראשונית שברגע האמת העסק לא עבד, איך זה יעבוד מעכשיו?
(צילום: דובי איכנולד)
מתוך ההתבוננות אני שואל, "מה זה החמ"ל הזה?", והם עונים קצר ותמציתי – צה"ל התאושש, אנחנו בשיא היכולות שלנו. "אנחנו מתכללים את כל המידע עבור הכוחות שפועלים באותם רגעים בתוך עזה, שיתוף פעולה בין חיל האוויר לכוחות הקרקע שלוחמים לחימה רציפה בשטח בנוי ומביאים הישגים".
תוך כדי החשיפה לשדה הקרב המשולב מישהו קורא לי ומבקש שאמסור ד"ש לאביו, אל"מ יאיר הירש, שהיה מנכ"ל משרד הפנים בימי איילת שקד, ועכשיו מגויס בצו 8. הוא מזהה את התמיהה שעדיין יושבת אצלי בעיניים, לוקח אותי הצידה, מניח יד על כתפי: "דובי, עושים כאן עבודה מעולה, מפעילים את כל העוצמה עם הרבה שכל". דבריו, שנאמרו במתינות ובאחריות, הרגיעו אותי.
חשבתי עליו ועל החתן שלי, רס"ן במיל' מוישי פרוכט, יועץ משפטי של גלנט, שכבר חמישה שבועות שם, ועל כל האזרחים שלא חשבו פעמיים ועלו על מדים. הרגשתי את תחושת הביטחון מתחילה להיבנות מחדש. את ה"יש לי על מי לסמוך" והידיעה שהעם הזה הוא הרבה יותר מסך חלקיו – זו עוצמתו וזהו ערך המוסף שלו.
יצאתי מהבסיס מבין יותר, מרגיש את כובד האחריות המוטל על כתפי החיילים שאירחו אותנו, ונרגש מהדיבור המתון על כוח בלי שיכרון הכוח. הדבר הראשון שעשיתי בדרכי חזרה היה למסור ד"ש לשכני, אביו של יאיר.
"המלחמה האחרונה"
המשכנו לקדמית של חטיבה 7, החמ"ל שהוא הראש החושב שמורכב מאנשים מאוד מקצועיים ובעלי ניסיון שיושבים מול לפטופים ואנטנות קשר ועושים עבודה. הם קוראים לה "סינרגיית התכלול". בקדמית חטיבה 7 הרגשנו את כוחה של אנרגיה מסונכרנת ואת היכולות הכבירות. התחושה שיהיה בסדר ושיש על מי לסמוך התחזקה עוד יותר. נוכחות התחושה הזאת חידדה לי עד כמה הביטחון ביכולות של צה"ל נפגם, וכמה האין הזה מערער.
9 צפייה בגלריה
המפקדה הקדמית של חטיבה 7. תחושה של אנרגיה מסונכרנת ויכולות כבירות
(צילום: דובי איכנולד)
בדרכנו מהמרכז לדרום ליוו אותנו שלטי ענק וסטיקרים נושאי ההבטחה: ביחד ננצח. הצירוף, שהפך שגור ומשומש מדי בעיקר על ידי פוליטיקאים, קיבל משמעות. בעיניי ראיתי את הביחד הזה בפעולה ואת עוצמתו. חייל 8200 עם פאות וציציות, קצינות מודיעין, חיילים מעיירות פיתוח וקיבוצניקים – כולם היו שם. בלי מחלוקות, בלי פוליטיקות, רק הדבר עצמו – עם שנחלץ להגנת עצמו, חדור ניצחון כדי ש"לעולם לא עוד". התקווה שאחרי כל זה יתחיל מחר חדש התניעה את עצמה והתבהרה לי.
יחד עם חכמת המסכים והמחשבים, ביקשתי לראות טנק עם מעיל רוח. החבר'ה חייכו, "כולם נלחמים בעזה", השיבו. ביוזמתו של המפקד, רס"ן מתן זמיר, הועלה לקו הטלפון המג"ד, שנמצא בפעילות בתוך עזה. הוא נתן ליהורם את הטלפון המבצעי, ויהורם בחר לשיר לחיילי השריון את "המלחמה האחרונה".
יהורם גאון שר לחיילים "המלחמה האחרונה"
"הלו המג"ד, שלום וברכה. לפני 50 שנה, לא תאמין, הייתי באותו מעמד, בסוללות מול המצרים. מח"ט בשם ברעם נתן לי את האפשרות לשיר לחיילים את 'המלחמה האחרונה'. זה גם היה דרך פרפר, אז אני שומע את כל המושגים האלה שאני מכיר. אז אני רוצה לשיר לך את השיר, לא כהבטחה, אלא כתפילה".
אחרי הביצוע המרטיט של השיר, יהורם אמר לתוך שפורפרת הטלפון השחורה, "היא תהיה המלחמה האחרונה, אני מבטיח. היא תהיה..". המג"ד ענה לו בקשר: "תודה רבה רבה, עבור", יהורם השיב: "תודה לכם", ודממה בחמ"ל.
כעבור דקה החיילים מחאו כפיים. "אוי, איזו חוויה, אותו דבר דבר אחרי 50 שנה. אם מישהו היה אומר לי 'עוד 50 שנה אתה תשיר לחיילים על המלחמה האחרונה' הייתי אומר לו שהוא לא נורמלי. בארץ הזאת הכל נורמלי", אמר יהורם – ידיו מונפות לשמיים והוא שולח נשיקה באוויר.
כולנו בלענו את ההתרגשות, את המחשבות על הכמיהה המתמשכת לסוף המלחמות ואת הכורח להמשיך ולקוות.
גן עדן שהיה בתוך שעות לגיהינום
עם השיר של יהורם מתנגן בראש נסענו לכפר עזה, לראות את זוועות המלחמה האחרונה. הדי הפצצות נשמעים מעלינו. אל"מ רועי אלבז, מפקד חטיבה 5, מלווה אותנו ומזהה מה שלנו ומה שלהם לפי הצליל. הוא מוסיף שאין זמן להגיע למרחב מוגן ושפשוט צריך לשכב על האדמה. למרות ה"אל תדאגו" שלו אני מבוהל.
כשאנחנו נכנסים בשערי הקיבוץ הבהלה המתפנקת שלי נמחקת. ריח מוות עומד באוויר, שדות דרוסים, דשאים מפוחמים, שקט שבור. אי אפשר להאמין שרק לפני כמה שבועות גרה כאן הפסטורליה ב-ה' הידיעה. יופי וחופש, ילדים סמוקי לחיים מתרוצצים בשבילים, ואנשים טובים בבתים עם גגות אדומים. חורבנה של מציאות.
בכפר עזה הלכתי על הקו שלא יכולתי לתאר את קיומו במציאות של לפני 7 באוקטובר, גן עדן שהיה בתוך שעות לגיהינום. אנחנו עוברים ליד הגדר, מרחק נגיעה מהקיבוץ, נוכחים בעליבותה. במספריים אפשר לגזור אותה ולפרוץ, ולנו לא היה שמץ של מושג על כל זה. בטחנו בצבא ובטכנולוגיה.
כעסתי על עצמי ועל ליקוי המאורות הכללי. איך לא ידענו? איפה היינו? איפה חיינו? ואיך מבטיחים מעכשיו את תחושת הביטחון שאבדה? הסתכלתי סביבי וראיתי הרס ואדמה מדממת. צעקות החטופים, בכי התינוקות וסבלות הנרצחים הדהדו באוזניים. אמרתי לעצמי, בפעם המי יודע כמה, שאחרי שהאור נשבר תופיע קשת. היא חייבת.
הבית הראשון שאליו נכנסנו היה של משפחת קוץ, הורים ושלושה ילדים שנטבחו בידי תתי אדם. בסלון פגשנו את מוטי בוקצ'ין, איש זק"א, שעמד שפוף, פניו רציניות ובתנועות עדינות גילח עקבות דם שעדיין נותרו על הספה. הפניתי מבט אל המקרר שבמטבח – דלתו פתוחה, מדפיו מרוקנים, קופסאות מוטלות על הרצפה.
הגוף מצטמרר, לא יכול לזוז. אני מכריח את העיניים להביט קדימה. הוא מראה לנו את החדר שבו שהו החמישה בשבת בבוקר. המחבלים הרגו, יצאו מהחלון והשאירו רימון שיתפוצץ עם כניסת חיילי צה"ל. נס גדול מנע את פיצוצו. דפנה מספרת לנו בדמעות על אחיה בן ה-16, שהיה חברו הטוב של יונתן קוץ ז"ל. הם התאמנו יחד בכדורסל בהפועל תל אביב. ואני חושב על מעגלי חיים שנפגשים ומעגלי מוות שנסגרים, ונחרד.
אנחנו עוברים לביתו של רועי עידן, צלם ynet ששני ילדיו התחבאו בארון בזמן ששמעו את יתר בני המשפחה נרצחים, ואני לא מצליח לנשום. גם לא אחר כך, כשאנחנו בבית משפחתו הטבוחה של דורון אלמוג. נכנסתי לממ"ד והחזקתי דקות ארוכות בכל כוחי בידית הדלת, לחוות על בשרי את שעשו בשעות האין-אונים עשרות משפחות שביטחונן הופקר בעוטף עזה.
זה כל כך בלתי נתפס, זה כל כך קשה לעמוד ככה במשך שעות ולחכות שמישהו יבוא לחלץ, ואף אחד לא בא. השרירים נחלשים, הכוח אוזל, עד שהמחבלים פורצים פנימה, יורים ושורפים.
אני שוב יוצא אל השביל כדי לנשום, ופוגש זוג צעיר שבחמש השנים האחרונות מתגורר בכפר עזה. הוא לומד באוניברסיטת בן גוריון והיא במכללת ספיר. בשבת הם היו 23 שעות בממ"ד. למזלם, המחבלים לא הגיעו אליהם והצבא חילץ אותם, היא בוכה ומתנצלת. זו פעם ראשונה שהדמעות זולגות. היא לא בטוחה שתחזור לקיבוץ, פוחדת לגדל פה משפחה. אנחנו הולכים ובוכים איתה.
בשביל הצדדי אנחנו נתקלים בכיסא גלגלים שרוף. אני מדמיין את הקשיש/ה שישבו בו, חסרי אונים מול גלי החמאסניקים ומבטי השנאה הרושפים בעיניהם. אני נשבר ונכנס לבד לבית סמוך. קירותיו מנוקבים מכדורים, חלקו שרוף, חלונותיו נתלשו, דלת הכניסה עפה מצירה. זהו ביתה של מעצבת אופנה, שכנראה עבדה בסוף השבוע על כמה דגמים בלתי גמורים. על הקולבים תלויות שמלות צבעוניות בלי גוף.
שתיקה בין שני עולמות
כשהחל להחשיך והלב כואב והנשמה לא יכולה להכיל יצאנו מכפר עזה. התחלנו בנסיעה צפונה והטלפון של יהורם צלצל. על הקו תקוה, העוזרת האישית שלו. "התקשרו מפונים מכפר עזה וביקשו שתבוא ביום שישי לווינגייט, שם הם שוהים, לשיר איתם לפני שבת.
יהורם המום, הוא לא מצליח להשיב וסוגר את הטלפון. "מה אני אגיד להם? שראיתי את הבתים השרופים שלהם? את כוס הקפה שנשארה על השולחן? איך אסתכל להם בעיניים? אני פוחד מהמפגש הזה", הוא אומר בקול שקט, מופנם, כמדבר את עצמו לעצמו.
דפנה השיבה לסימני השאלה שלו בסימני קריאה משלה. "ברור שכן, תבוא לווינגייט ותספר להם שהיית בבתים שלהם, שראית אותם שרופים. וזה בסדר גם להגיד שקשה לך לשיר, אבל תעשה את זה בשבילם". יהורם הנהן בראשו.
9 צפייה בגלריה
דובי איכנולד ויהורם גאון. לא יכולתי להתנתק מכפר עזה, חלפו כמה ימים עד שהמילים שבו
(צילום: דובי איכנולד)
לאחר כשעתיים הגעתי לביתי בגבעת שמואל, אבל הייתי לגמרי בכפר עזה. שני עולמות. הלם המראות ואכזריות המחבלים והבוזזים היכו בי שעות ארוכות אחרי שחזרתי. הנדנדה השרופה באזור המגורים של הצעירים, הספסלים החרוכים בכל פינות הקיבוץ, אופניים זרוקים, צעצועי ילדים נטושים, וחיים שנגמרו במקום שהיה הכי בטוח עד השבת ההיא. מאז, כבר אי אפשר להגיד כלאחר יד "ביתי הוא מבצרי", סימן שאלה מאיים גם על הביטוי העתיק הזה.
לא יכולתי להתנתק מכפר עזה. כעסתי על עצמי שלמרות הקושי והמועקה לא נכנסתי לכל הבתים בקיבוץ ושלא הסתכלתי לתוך כל הזוועות בעיניים. הצטערתי שמלאך המוות שהסתובב בשבילים ועל הדשאים קיצר את ביקורי שם.
"איך היה?", שאלו אותי אשתי ובנותיי. אני שתקתי, הפה לא נענה, אין מילים. חלפו כמה ימים עד שהמילים שבו.
