מותו של גד ("שץ") פלום היה מוות לא-טבעי ידוע מראש. מי שהוגדר על ידי עיתוני התקופה כ"עבריין מסוכן וחסר פשרות, המסוגל לכל מעשה" וזכה לכינוי "מלך העולם התחתון", או בקיצור "המלך", ידע ודאי שלא יגיע לשיבה טובה. למרות זאת, התעוזה של מתנקשיו הדהימה אפילו את הוותיקים שבאנשי המשטרה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות מנויים:
"הוא נרצח מספר ימים לפני רצח רבין", נזכר עורך הדין אבי אודיז, שהיה עורך דינו באותה תקופה. "הוא היה מאוד דומיננטי. הוא נחשב מסוכן לשונאיו, אבל הוא לא חי את התקופה. הוא חזר מהרבה שנות מאסר בגרמניה, לדור שלא ידע את יוסף, וגם יוסף לא ידע את הדור. זאת לא אותה התקופה ששץ עלה בה, בכוח הזרוע. הוא לא תרגם נכון את המפה, שבה כבר אף אחד לא מפחד. בסך הכול צריך אקדח ומחסל".
הוא לא שמר על עצמו?
"לא שמר ולא נזהר. הוא היה באיזו אופוריה של ביטחון עצמי".
הוא היה סוג של סלב מקומי.
"הוא דמות מיתולוגית. היו לו מאפיינים לא שגרתיים. הוא בן להורים יקים, אדם עם אינטליגנציה מאוד רחבה. ידע מחזות, קרא ספרים. מצד שני, הוא זכה למוניטין גדול 'בתחום'".
הוא היה איש נעים או מפחיד?
"גם וגם. הוא לא היה אדם משעמם, בכלל לא, אלא דמות שנכנסה לחדר וכולם מרגישים שהוא נכנס. גבר מאוד נאה. הוא חזר חבול מאד בגופו מגרמניה, אבל לפני כן הוא היה מסוקס, מאוד מרשים, גבוה, עם הליכה מיוחדת ודיבור מיוחד.
9 צפייה בגלריה
''שץ היה דמות מיתולוגית. הוא היה באופוריה של ביטחון עצמי''. עו''ד אודיז שייצג את פלום עד למותו
(צילום: יריב כץ)
"הוא היה שונה מכל הנוף הפלילי באישיות שלו. אדם מאוד רבגוני. הוא היה צריך להבין שיש לו אויבים מהעבר, שונאים מההווה, וגם שעולם הפשע הוא כזה שבו דורכים על גווייה כדי להתקדם. יש אנשים צעירים שרוצים לרכוש לעצמם שם, והדרך היא לעשות מעשה שייחרת".
פלום נולד ב-1945 לזוג ניצולי שואה וגדל ברחוב אלכסנדר ינאי בצפון הישן של תל אביב. את הכריזמה המתפרצת שהוא ניחן בה תיעל לכיוונים פליליים, וכבר בנעוריו נחשב למנהיג כנופיית כיכר מילאנו, ששלחה ידה בתחומים אפלים כגון סחר בסמים, הימורים וגביית דמי חסות מבעלי באסטות בשווקים העירוניים.
ב-1969 ביצע עם שותפים נוספים שוד מזוין של סניף בנק ברחוב אבן גבירול בתל אביב. אחד מהם, העבריין ניסים "סיבני" כהן, הפך לעד מדינה. שץ נידון לתשע שנות מאסר. בכלא, בזכות חלקלקות לשונו, ערמומיותו והאלימות שהפגין, הלך והתעצם המותג "שץ", והוא אסף סביבו עברייניים שהיו סרים למרותו, בהם אחד, שמעיה אנג'ל.
אחרי שישב שש שנים הוא שוחרר על פי החלטתה של ועדת השחרורים בשירות בתי הסוהר, למגינת ליבם של אנשי משטרת מחוז תל אביב. הימים היו ימי אמצע שנות ה-70 העליזות, ושץ היה מהראשונים לזהות את הפוטנציאל האדיר שגלום בשוק ההרואין. בינתיים השתחרר גם שמעיה אנג'ל מהכלא, והפך ליד ימינו של העבריין האימתני.
אבל בעולם התחתון כמו בעולם התחתון, מי שצובר כוח ומעמד צובר לעצמו גם לא מעט אויבים צמאי דם. כמה פעמים ניסו יריביו להתנקש בחייו. גם הוא, לכאורה, לא טמן ידו בצלחת. שורה של חיסולים נקשרו בשמו, אולם המשטרה לא הצליחה לאסוף ראיות למעורבותו. כך, כשמטען חבלה רב-עוצמה התפוצץ מחוץ לביתו של סיבני (עד המדינה מהמערכה הראשונה), החשד נפל מיד על שץ, אולם גם האירוע הזה נותר לא מפוענח.
שץ הפך ליעד מס' 1 של המשטרה, אך גם למושא סיקור נחשק של עיתוני התקופה. כששץ וחבורתו נעצרו בחשד לרצח נוסף ושוחררו בלא כלום, אנשי המשטרה לא יכלו להבליג עוד. בצעד חריג הם פנו לוועדת השחרורים ועתרו להשבתו של "המלך" אל מאחורי סורג ובריח, בגין הפרת תנאי שחרורו. שץ אכן הוחזר למאסר, אך גם משם הוא המשיך לנהל את עסקיו התל-אביביים.
כשפרקליטיו של שץ הציעו שיותר לו לצאת מהארץ לאירופה יחד עם בני משפחתו, כדי "לשקם את עצמו", קפצו הרשויות על ההצעה כמוצאות שלל רב. ב-1979, שץ זכה להסעה כלאחר כבוד מבית הכלא עד לכבש המטוס. למרות ההבטחות, איש כנראה לא הופתע כשידיעות מודיעיניות החלו לזרום על כך ששץ חבר לאנג'ל, שעזב את הארץ חודשיים לפניו, והשניים פתחו סניף אירופי לעסקיהם העברייניים.
איש לא הופתע גם כששץ נעצר בפרנקפורט בחשד לרצח עבריין ישראלי אחר, על רקע מאבקי כוח בשוק הסמים. הוא נשפט שם ונידון לשנות מאסר רבות. בהקראת גזר הדין הוא צעק "אני חף מפשע!", וזרק לעבר השופטת ספר תנ"ך שהיה בידיו. בכלא הגרמני הוא נפצע קשה בדליקה שפרצה בתאו בנסיבות לא ברורות. גופו ופניו נותרו מצולקים, וחור שנפער בגרונו סייע לו לנשום.
ב-1994 השתחרר, שב לארץ והשתקע בתל אביב עם אשתו ושני בניו. הוא נשבע שחזר לארץ כדי להשתקם וכי אין לו עניינים פליליים, אך שוטרי תל אביב לא התכוונו להרפות ממנו והפכו אותו ל"בדוקאי", כזה שצריך לשמור עימו על קשר, לבקר אותו באופן קבוע ולאותת לו שלא הוא זה ששולט ברחובות העיר.
את ערב הרצח, 31 באוקטובר 1995, זוכר עו"ד אודיז היטב. "הייתי אמור להיפגש איתו, ולמזלי הייתה לי איזו תקלה והתעכבתי. כשהייתי בדרך, מישהו התקשר אליי וסיפר לי מה שקרה".
מה שקרה היה ששץ ישב בבר "המנזר" המיתולוגי בתל אביב. בשולחן לא רחוק ממנו ישבו שני תצפיתנים. כשהגיע למקום האופנוע ועליו שני המתנקשים, השניים האחרים קמו במהירות ועזבו את המקום, כשכל אחד מהם פונה לכיוון אחר. היורה, כך הסתבר בחקירה, היה בפנים גלויות. הוא התייצב מול שץ וחברו שישב עימו והחל לירות. כשסיים נמלט ועלה על האופנוע שהמתין לו בפינת הרחוב. עדי ראייה סיפרו על צעיר כבן 25-20.
"מה יש לומר? הרצח לא פוענח עד היום", מציין אודיז. "כיום יכול להיות שהיו מפענחים אותו, כי הטכנולוגיה התפתחה מאוד מאז (הרצח ודאי היה מתועד במצלמות אבטחה - מ"ש), אבל פענוח זה לא רק טכנולוגיה. אני מאמין שמבחינה מודיעינית, המשטרה יודעת בדיוק מי עשה את זה.
"מאז היו כל מיני פרשות גדולות, עם הרבה עדי מדינה, שסיפרו הכול מהכול. בפרשה 512 (שבמסגרתה נידון לאחרונה העבריין יצחק אברג'יל לשלושה מאסרי עולם בעקבות עדות של שישה עדי מדינה - מ"ש), הרבה מהאירועים שעלו שם הם מאותה תקופה – שנות ה-90. אין לי ספק שלמשטרה יש הרבה מאוד אינפורמציה, אבל היא כנראה לא מצליחה לתרגם את זה לראיות. המשטרה יודעת בדיוק מי-מה-מו".
המקרה של שץ רחוק מלהיות היחיד. רשימת הרציחות הלא מפוענחות בעולם התחתון היא ארוכה. נקמה, מלחמות טריטוריה, חיסול עדי מדינה ואפילו פגיעה בבני משפחה חפים מפשע – הגופות ממשיכות להיערם, והמשטרה חסרת אונים. המקרה הלא מפוענח המפורסם ביותר הוא כמובן החיסול של העבריין הבכיר יעקב אלפרון ברכבו בתל אביב ב-2008.
שוטרים שמגיעים לזירות מהסוג הזה ונשאלים מי הקורבן, נוהגים להתבדח ש"לא מדובר בזוכה פרס נובל". אבל גם אם מדובר מעבריינים מהסוג הגרוע ביותר, יש מאחוריהם בני משפחה, הורים וילדים שנשארים עם הכאב, עם הכעס ועם סימני השאלה, ומעבר לכך, כל עוד התיק לא מפוענח נותר בינינו רוצח מסוכן שמקומו מאחורי סורג ובריח.
לא ניתן לקבוע כמה תיקי רצח פתוחים הם על רקע העולם התחתון, משום שבמאגרי הנתונים של המשטרה הם אינם מקוטלגים כך, ולכן גם אי אפשר לקבוע אם יש הזנחה של תיקים כאלה לעומת תיקי רצח של אזרחים שומרי חוק. חזרנו אל כמה מפרשות הרצח הפחות מתוקשרות של העולם העברייני, וניסינו להבין איך אנשים שביצעו את הפשע החמור ביותר בספר החוקים הצליחו להימלט מאימת הדין - ולמה גם כשלמשטרה ברור לגמרי מיהו הרוצח, זה לא בהכרח מספיק.
ניסים ימין ודאי חשב שהוא בטוח כשישב בכיסא הגלגלים שלו בסלון ביתו בחולון יחד עם שני ילדיו, בני חמש ושמונה, וצפה עימם בטלוויזיה. ימין בן ה-35 אומנם נפצע אנושות בעבר מניסיון חיסול, כשב-2001 התפוצצה משענת הראש ברכבו בעת שנסע ברחוב אלופי צה"ל בעירו, אבל מאז שהפך משותק ב-100% ורותק לכיסא גלגלים, במשטרה העריכו שלא עסק עוד בפשיעה.
לאנשי העולם התחתון, עם זאת, יש זיכרון ארוך. מי שהפליל כעד מדינה את יוסי הררי, ראש כנופיית רמת עמידר, ושלח אותו לשבע שנים בכלא, לא היה בטוח גם בדל"ת אמותיו. על פי חקירת המשטרה, ביוני 2004 בסביבות השעה תשע בערב הגיעו שני אלמונים לביתו שבשכונת קריית שרת. הם השעינו סולם על קיר הבניין ואחד מהם טיפס עליו עד לקומה הראשונה, הכניס את ידו בין שלבי התריס - וירה. לאחר מכן נמלט מהמקום עם חברו.
כוחות מד"א ומשטרה הוזעקו למקום והחלו בביצוע פעולות החייאה בימין, אולם כעבור זמן קצר נקבע מותו. הילדים פונו במצב קל לבית החולים וולפסון. העדות של ימין נגד עבריין אחר מרמת עמידר, עמיר מולנר, על רצח הרב שמעון חדיף - שאחיו איציק נחשב לראש הכנופיה המתחרה מפרדס כץ - נותרה בכספת של היחידה המרכזית (ימ"ר) של מחוז תל אביב. שבוע אחרי רצח ימין חזר מולנר לארץ, אחרי שנמלט ממנה מחשש מעדותו של ימין.
ימין מצטרף לרשימה ארוכה של עדי מדינה וסוכנים משטרתיים שהרשויות לא הצליחו לשמור עליהם. המפורסם בהם, ואולי המביך ביותר עבור המשטרה, הוא המקרה של אייל סלהוב. ב-7 באוקטובר 2006 קבע סלהוב בן ה-23 פגישה עם כמה ממקורביו. לכאורה לא היה זה אירוע יוצא דופן, אבל שבעה חודשים קודם לכן סלהוב, שהמשטרה הגדירה אותו כחייל בארגון הפשע של אבי רוחן משכונת פרדס כץ בבני ברק, החל לשמש סוכן משטרתי.
בתקופה שקדמה למפגש הוא הביע בפני מפעיליו, בהם ראש אגף המודיעין דאז יוחנן דנינו ומפקד מחוז תל אביב דאז דודי כהן, חשש לחייו. שניהם, אגב, קודמו לתפקיד מפכ"ל מאז. בצעד יוצא דופן אישרה הפרקליטות למשטרה מהלך שאמור היה להסיר את חשד העבריינים ולהגביר את אמונם בסלהוב: הותר לו לזרוק "רימון" על משרדי ימ"ר מרכז ברמלה.
סלהוב אכן עשה זאת, אבל התוצאה הייתה הפוכה מזו שקיוו במשטרה - החשד נגדו רק גבר. הרימון שסלהוב השליך היה כמובן רימון דמה שלא גרם לכל נזק. חקירה רצינית בנושא לא נפתחה. העבריינים הבינו שמישהו עובד עליהם. מעדויות שהוגשו למשרד מבקר המדינה, שבחן את תפקוד המשטרה לאחר מעשה, עלה כי יום לפני הפגישה הגורלית התקשר איש משטרה לטלפון הנייד של סלהוב ולא הקפיד על שימוש בשמות צופן.
הוא לא היה מודע לכך שבמקום סלהוב ענה לטלפון עבריין אחר שהתחזה לו – והבין שסלהוב הוא מקור משטרתי. למחרת אותה שיחה, ביום שישי, סלהוב הגיע לפגישה שנקבעה בפארק אזורים סמוך לכביש גהה. מחסליו לא הותירו לו סיכוי. הם ירו כמה יריות בראשו. "כיפה אדומה", קוראים לזה בקודים של העולם התחתון.
מבקר המדינה דאז מיכה לינדנשטראוס קבע כי "האחריות הכוללת לדרך ההתנהלות רובצת מטבע הדברים תמיד לפתחו של הדרג הפיקודי העליון של המשטרה", אך נמנע ממסקנות אישיות. תיק רצח סלהוב הוא תיק פתוח, שחוסה תחת צו איסור פרסום גורף. איש לא נתן עד היום את הדין על הרצח, וגם לא על המחדלים המשטרתיים שהביאו לו, ממש מתחת לאפו של הארגון.
הרבה לפני שהעבריין אבי רוחן נשלח ל-25 שנות מאסר במסגרת תיק 512 המפורסם, הוא הצליח לחמוק לא פעם מעדויות של עדי מדינה נגדו. כך למשל קרה עם דוד חקק (42) מגבעתיים. חקק היה חבר ברשת שהפעילה בתי הימורים לא חוקיים, ואף ארגן טיולי הימורים בחו"ל לקבוצות. כשמישהו לא הצליח לשלם לו את חובותיו התופחים, חקק כמובן סחט אותו באיומים ובכוח.
כשנעצר ב-2007, הסכים חקק לחצות את הקווים ולשמש עד מדינה נגד 15 מחבריו, בהם מי שעמד אז לכאורה בראש הארגון, רוחן. הוא גם סיפר לחוקריו ההמומים כי אחד מ"לקוחותיו" בתחום ההימורים, שוטר ממשטרת רעננה בשם משה סלומונוביץ', נהג למסור לו מידע מוקדם על פשיטות משטרתיות על בתי הימורים בעיר תמורת תשלום של אלפי דולרים.
בסופו של דבר, חקק לא עלה מעולם על דוכן העדים. רוחן חמק מעונש של שנות מאסר רבות, אחרי שהפרקליטות חתמה עימו ועם נאשמים נוספים על הסדרי טיעון. רוחן נידון לשלוש שנים ושלושה חודשי מאסר. יש מי שאומרים שחקק שילם את דרכו בחזרה לעסקי הקזינו המפוקפקים וחזר לעבוד. בעבר התקבל מידע שחקק מאוים, ושהמשטרה מצאה טיל לאו סמוך לביתו.
חקק אומנם לא העיד בסופו של דבר, אבל זה לא מנע ממתנקשיו להופיע מולו, פנים אל פנים, בלילה שרבי במיוחד ב-12 ביולי 2012. הקונוסים הצהובים הקטנים הרבים שהניחו אנשי המעבדה לזיהוי פלילי בזירה, לסימון מקום מציאתם של תרמילי קליעים, העידו על מרחץ הדמים שהתרחש בכביש במפגש שבין תל אביב ליפו.
סמוך לשעה אחת בלילה נסע חקק על שדרות ירושלים לכיוון תל אביב. כשהגיע לפינת רחוב אילת נצמד לרכבו אופנוע, וממנו נורו לעברו כמה יריות מטווח אפס כמעט. אף שנפגע, חקק המשיך בנסיעה. אולי ידע מה עליו לעשות, מכיוון שהרגע הזה ודאי עלה בדמיונו לא פעם אחת. הוא עלה על אי תנועה ועבר לצד השני של הכביש, אך שם פצעיו הכריעו אותו והוא נעצר. לאנשי מד"א שהגיעו למקום לא נותר אלא לקבוע את מותו.
כוחות גדולים של ימ"ר תל אביב שהגיעו למקום תפסו את הראש. זה הוא שישב אצלם בחדרי החקירות, מוטל כעת מת על ההגה שלו. בא כוחו של רוחן באותם ימים, עו"ד ירום הלוי, מיהר להוציא הודעה לתקשורת: "עד המדינה היה ידוע כמי שידו בכול ויד כל בו. הוא צבר לעצמו הרבה אויבים. אני מניח שהוא נקלע לסכסוכים רבים עם גורמים שונים, שאין בינם לבין אבי רוחן כלום".
שאלה אחת עדיין מהדהדת במקרה הזה: היכן הייתה הרשות להגנה על עדים? ובכן, כשחקק אמר את שלו במשטרה נגד כמה מהמאיימים שבעברייני מדינתנו, הרשות הייתה עדיין בחיתולי הבירוקרטיה. החוק לאישורה עבר סופית רק בנובמבר 2008. העד הראשון נקלט בה ב-2010. בכיריה ראו ברצח חקק את ההוכחה לנחיצותה. נראה שהם צודקים, אבל גם אם הרשות הייתה כבר אז מנוסה ומיומנת, לא היה לה קל למנוע את הרצח.
"אני אגיד לך מה הבעיה עם הרשות להגנה על עדים ועדי מדינה בכלל", אומר ניצב בדימוס אהרון אקסול, שהיה מפקד מחוז תל אביב בעת רצח חקק. "הרשות היא כמו מסגרת צבאית. אתה חייב למלא נהלים, אחרת מה החוכמה שאתה נכנס למסגרת? אומרים לך מה לעשות ואיך לעשות, אתה חייב להיות כפוף לה ולהישמע לה".
ואלה אנשים שלא אוהבים מסגרות.
"בדיוק. אתה לוקח עד מדינה, שם אותו בחו"ל במדינה כלשהי, דואג לו לזהות חדשה, לכסף למחיה ולהתאקלמות, ואתה מצפה שהוא יתחיל חיים חדשים, אפילו בלי אות קין על הראש שלו. אבל אחרי שנה וחצי הוא מסיים את הכסף. הוא לא מסוגל למצוא לעצמו עבודה נורמטיבית. היו לא מעט עדי מדינה שחזרו לארץ ואמרו 'לא רוצים'. המשטרה לא יכולה לחבק אותם עד סוף ימיהם, בטח אם הם לא רוצים לעזור לעצמם. בעצם העובדה שהוא הלך להיות עד מדינה הוא מבין מה מצבו, אבל לא כולם אוהבים את הרעיון הזה".
לפחות בחלק ממקרי הרצח, המשטרה יודעת טוב מאוד מי עומד מאחוריהם?
"ברוב המקרים כן. לפחות ב-90%. מדובר במקרים שבהם ברור שהוא לא נרצח סתם כי הלך ברחוב. גם העבריינים יודעים. אבל בסוף, חייבים ראיות. לפעמים גם כשאתה מגיע לחלק מהראיות, הפרקליטות לא מוכנה ללכת על התיק, מכיוון שמבחינתם אין טענה נגד הספק הסביר - זאת אומרת שהסיכוי שהרוצח יורשע בבית המשפט לא גבוה".
9 צפייה בגלריה
ניצב בדימוס אהרון אקסול. ''ב-90% מהמקרים המשטרה יודעת מי עומד מאחורי הרצח''
(צילום: מוטי קמחי)
היעדר הראיות הוא בגלל שמדובר ברוצחים מקצוענים?
"בתקופה המדוברת לא הייתה הטכנולוגיה שיש היום. היום יש מצלמות כמעט בכל מקום. יש לך פלאפונים, איתוראנים, GPS. אתה יכול להפיק DNA ואפילו פרופילים של DNA. עד לפני מספר שנים הטכנולוגיה לא הייתה קיימת, לכן מבחינה ראייתית היה הרבה יותר קשה. אלא אם יקרה מה שקרה ב-512. התיק הזה לא פוענח בגלל טכנולוגיה, אלא בגלל עדי מדינה. אם מישהו היה אומר לי לפני שבע שנים, לפני שהחלה פרשה 512, שיצחק אברג'יל יורשע ויידון לשלושה מאסרי עולם, הייתי אומר שצריך לאשפז אותו. עד כדי כך זה לא היה הגיוני. צריך תמיד לקוות שזה יקרה. רציחות כאלה, מן הסתם, לא יפוענחו באמצעים טכנולוגיים - רק אם יבוא מאן דהוא ויעיד. אבל משטרת ישראל כבר הוכיחה שהרבה רציחות מפוענחות גם שנים רבות אחרי, כולל הוצאה של שלדים מתוך חולות. צריך לקוות לטוב".
זה לא מתסכל?
"מתסכל. הרי אברג'יל לא אשם בשלוש רציחות (של אזרחים חפים מפשע שנפגעו מפיצוץ מטען חבלה ברחוב אלנבי אשר נועד לחסל עבריין אחר, זאב רוזנשטיין - מ"ש). יודעים שהוא קשור בעוד רציחות, אבל בסוף הוא הורשע רק בשלוש.
"הבעיה בתיקים האלה היא שבהתחלה אתה משקיע את כל כולך בתיק הרצח. בשלב מסוים אתה מגיע למבוי סתום. נגמרים לך כל הכלים החקירתיים ואתה מחכה למודיעין. אתה מקווה שכל ידיעה מודיעינית תקדם אותך למקום מסוים. התיקים האלה עוברים מדור לדור. כל מפקד מחוז ויחידה יורש את התיקים של קודמיו. אני, למשל, 'ירשתי' את אלפרון. אז אתה עושה סטטוסים של תיקי הרצח שלו, מנסה לראות אם התחדש משהו, אם יש קו מודיעיני כזה או אחר".
מה משותף לתיקים האלה, של חיסולים בין עבריינים?
"מאחורי כל רצח כזה יש תכנונים מסודרים. הם השתכללו עם הזמן. פעם היו לוקחים לפרדס ועושים 'כיפה אדומה'. היום אין להם בעיה לירות במסעדה, ברחוב, וכמובן המקרה של המטען באלנבי. זה כבר עבר פאזה. אין להם בעיה לירות כדורים חיים גם כשהילדים נמצאים באוטו. במקרה של עד המדינה טל קורקוס (שהעיד נגד העבריין הדרומי יניב זגורי - מ"ש) נרצחה אישה (דבורה הירש, שנורתה למוות ברכבה בבאר שבע ב-2016 - מ"ש).
"רק לא מזמן הונח מטען חבלה רב-עוצמה במסעדת רטטוי בצפון. מקום הומה אדם. מי ששם את המטען לא נותן דעתו לכך שיכולים למות שם ילדים. בכפר קאסם ירו באמצע סוכת אבלים. אין כבר 'קוד אתי', במירכאות. הכול מותר".
נדמה שהכול היה מותר גם במקרה של שי בכר, ירקן בן 40 מרעננה ואב לארבעה שלא היה לו כל קשר לעולם הפלילי - לפחות לא מיוזמתו. הוא בסך הכול לווה 350 אלף שקל מבעל קיוסק בעירו. בשלב מסוים בעל הקיוסק הלך לעולמו. לבכר נותר חוב של 80 אלף שקל. לרוע מזלו, מי שלקח על עצמו את החוב עבור האלמנה והילדים היה לא אחר מאשר אבי רוחן.
"שי בכר לא היה שייך לעולם העברייני", מציינת עו"ד אורית חיון, באת כוחם של בני משפחתו של בכר. "הוא ניהל עסק חוקי, והיה אדם חרוץ ושומר חוק, נורמטיבי. הטעות היחידה שביצע הייתה לקחת הלוואה מהשוק האפור. הריביות היו אכזריות, ואיש לא יכול היה לעמוד בהן. גם כשהחזיר הרבה יותר משלווה עדיין נותר חייב".
רוחן החל לשלוח מסרים מאיימים לירקן כי עליו לשלם את החוב. מיותר לציין כי הוא פחד. ומה עושה אזרח שמפחד? בכר הלך למשטרה. שם הבינו כי מצאו שלל רב, ושכנעו את בכר להעיד נגד העבריין האימתני. נגד רוחן הוגש כתב אישום חמור שלפיו, בין היתר, באפריל 2012 התבקש הירקן להגיע למסעדה ברעננה, ושם תקפו אותו שלושה אנשים מטעמו של רוחן. אחד מהם אחז בו, השני דקר אותו בסכין והשלישי העביר לו מסר מאיים מטעם רוחן.
ברשימת עדי התביעה נכלל שמו של בכר, אבל הוא לא הספיק להעיד. ב-23 בינואר 2015 החריד פיצוץ עז את רחובות העיר השקטה הוד השרון. בכר מת במקום. בתו בת ה-17, שהייתה עימו ברכב, נפצעה וניצלה.
"המשטרה ניצלה את מצוקתו, חייבה והכריחה אותו להעיד, על אף שלא רצה בכך", אומרת חיון. "רשויות אכיפת החוק לא התחשבו ברצונו של שי בכר ז"ל שלא להעיד מצד אחד, ומנגד לא סיפקו לו ולמשפחתו הגנה ראויה. עד היום מבצעי הפשע הנורא לא נתפסו".
לדברי חיון, בני משפחתו של בכר אינם חדלים מלקוות שהתיק יפוענח. "הבאת המרצחים לדין לא תחזיר את שי ז"ל חזרה למשפחתו, ולא תעמעם את כאבם. יחד עם זאת, אולי זה היה מאפשר להם לסגור מעגל. קשה לעבור לסדר היום. יש תחושה שהמדינה לא רק שלא פעלה למנוע את הרצח, היא אף לא עושה מספיק כדי ללכוד את הרוצחים ולמנוע את הרצח הבא. האם המשטרה השקיעה משאבים מספיקים בחקירת האירוע? כיצד ייתכן שעד היום הפשע לא פוענח?".
הטענות של בני משפחתו של שי בכר אגב נידונו בבית המשפט בתביעה שהגישו נגד המשטרה, ושהסתיימה בהסדר בין הצדדים.
