שאלה: אילו תפקידים הנך ממלא בתוקף עבודתך?
תשובה: אני צריך למלא תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון. אין לי ביטחון שאני ממלא אותם כראוי.
ש: האם התפקידים הללו מרובים מכדי שתוכל למלא אותם?
ת: לא מרובים אבל קשים. לא מבחינת היקפם אבל מבחינת תוכנם.
ש: האם התפקידים הללו מהווים מעמסה עליך בגלל היקף העניינים שיש להשתלט עליהם?
ת: לא מעמסה אלא חרדה.
במאי 1953 ישב דוד בן גוריון בביתו בתל אביב והתמודד עם משימה פרוזאית למדי: מילוי שאלון לחברי מפלגת מפא"י. במקום להשיב על השאלות בקורקטיות המתבקשת הוא גילה מעט מצפונות לבו. בנקודת הזמן הזו כיהן בן גוריון כבר כחמש שנים כראש הממשלה ושר הביטחון וחווה את המעבר החד מ"תקופת הגבורה" של מלחמת העצמאות ל"יום קטנות", התקופה שבה צריך להקים מדינה – כביש, מרפאה, בית ספר, קו ביוב.
עד אז נראה שבן גוריון הצליח לאחוז את המנהיגות בשלושה קודקודים ולשמור על איזון ביניהם: הוא היה מצוי בפרטי-פרטים, בעיקר בסוגיות ביטחוניות. הוא היה המנסח העיקרי של האידאולוגיה של מפלגתו והוא שלט ברזי הפשרות והעימותים של הריאל-פוליטיק. שלושת אלה שימרו את מנהיגותו במשך שנים רבות, ועזרו לו לממש את האופן שבו ניסח מנהיגות: "עלי להודות שלא 'קו' הנחה אותי; כיוונה אותי 'נקודה', נקודת המטרה הרצויה" (מתוך מכתב ההתפטרות שהגיש לנשיא יצחק בן-צבי כחצי שנה לאחר מילוי השאלון). זו הייתה מנהיגות ששואפת להגיע לנקודה, כלומר ליעד ברור, מבלי להתחייב למסלול מוגדר מראש, מה שמחייב פעולה בגמישות מרבית.
אלא שהשרירים הפוליטיים שנדרשו ממנו להישרדות בעמדות מפתח במשך זמן ממושך כל כך החלו להתעייף. משבר פוליטי אחד רדף את משנהו. החלטות שקיבלו הכנסת והממשלה היו כבדות משקל ועיצבו את פני המדינה היו מבוססות על פשרת כואבות. האתגרים שעמדו בפני המדינה הצעירה והחברה היו גדולים.
על רקע העייפות המצטברת, הגילוי הכמעט מקרי של קיבוץ שדה בוקר באותו שבוע שבו ענה על השאלון היה מכריע. ב-28 במאי 1953 כתב בן גוריון מכתב לחברי הקיבוץ ובו תיאר את הקסם שהילך עליו המקום: "לא קינאתי מעולם באיש או בקיבוץ אנשים, לא ברכוש ובתואר ובסגולות שיש לאנשים... אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בלבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה".
אם כן, החלה להתבשל בתוכו ההחלטה להתפטר מתפקידיו ולעלות לנגב. במכתב ההתפטרות לנשיא בן-צבי, כחודש לפני המעבר, כתב בן גוריון: "זה שש שנים שאני פועל מתוך מתיחות עליונה ומאמץ נפשי עצום. מסופקני אם הזולת יבין זאת גם לאחר הסברתי". בתחילה ניסה את כוחו בעבודה הפיזית בשדה ובדיר, אך לבסוף עסק ברישום הנתונים בתחנה המטאורולוגית. לצד עבודתו בקיבוץ הוא מילא את ימיו בעיסוקים ציבוריים רבים – השיב על מאות מכתבים, קיבל אורחים רבים בצריף וארגן כינוסים שבהם קרא לנוער לפעול באופן חלוצי.
לאחר שנה וחצי בקיבוץ, נראה ששבו אליו הכוחות והוא חזר למרכז העשייה, תחילה כשר ביטחון ואחר כך, שוב, ללשכת ראש הממשלה. את תקופת כהונתו השנייה אפשר לחלק לשניים. בחלק הראשון היה בן גוריון בשיא כוחו. הוא הוביל את ישראל למבצע סיני, קידם את בניית הכור בדימונה, כלכלת ישראל התייצבה וכוחה הפוליטי של מפא"י בקרב העולים החדשים היה רב; כה רב, עד שבבחירות לכנסת החמישית, בשנת 1959, זמן קצר לאחר אירועי המחאה נגד הקיפוח והאפליה של העולים המזרחים בוואדי סאליב בחיפה, זכתה המפלגה בהישג השיא שלה עד אז – 47 מנדטים.
אלא שהשיא הזה היה גם תחילת סופו הפוליטי – חלקה השני של תקופת כהונתו השנייה. נראה היה שחושיו הפוליטיים שהעלו אותו על במת ההיסטוריה החלו להתקהות. מה שסימן, אולי, את תחילת ההיחלשות היה ניתוח שגוי של האירועים בוואדי סאליב. בן גוריון היה מודע לפערים החברתיים-כלכליים שנבעו בין היתר ממדיניות הקליטה שהובילה הממשלה בראשותו. יחד עם זאת, בדיקת האירועים על ידי ועדת החקירה בראשות השופט משה עציוני חשפה כיצד כשל להבין את הסיטואציה.
הוועדה התבקשה לחקור באילו נסיבות פעלה המשטרה באירועים, מה היו הגורמים שהביאו אנשים לקחת חלק במחאות והאם הייתה יד מכוונת בהתפרעויות. בן גוריון סירב להכיר במציאות האפליה והניח שאירועי ואדי סאליב היו כלי ששימש את יריביו הפוליטיים כקרדום לחפור בו. בשלב זה הופר האיזון בין היותו מצוי בפרטים, מנסח האידאולוגיה ולהטוטן פוליטי. יותר מכך: ייתכן שדווקא הצלחתו הפוליטית היא זו שגרמה לכך שלא היה בקי בפרטים.
רמון זיו אבבאדיבות המכון למורשת בן גוריוןקהות החושים הפוליטיים הביאה לבסוף למפלתו של בן גוריון בעיצומה של הקדנציה. כאשר התפוצצה פרשת לבון, חושיו לא עמדו לו עוד. הוא שקע לתוך העצים של פרטי הפרשה וכבר לא ראה את היער. הוא התבצר באידאולוגיה בזמן שהפוליטיקה כיתרה אותו ומוטטה את כוחו. את סוף כהונתו כראש ממשלה העביר בבדידות וכוחו נשחק, עד שלבסוף התפטר ב-1963. גם המשך הקריירה הפוליטית מעיד על היחלשות אחיזתו המנהיגותית – בתחילה ברפ"י ואחר כך ברשימה הממלכתית.
"מדינאי, שהשלטון אינו בשבילו מטרה אלא אמצעי לשרת את עמו ואידיאל חייו, חייב לבחון הנסיבות, התנאים והצרכים של זמנו ומקומו, וגם כושרו, סגולותיו ונטיותיו, כשהוא בא לקבוע אם רצוי שיוסיף לעמוד על-יד ההגה, או יסתלק זמנית או לחלוטין", כתב ב-1954, טרם חזר להגה השלטון. בן גוריון היטיב בתחילה לבחון את עצמו, אך לא עמד בכך בתקופת כהונתו השנייה. כאשר הוא עצמו לא זיהה עוד את עייפותו, היו אלה יריביו שניצלו אותה כדי להחליפו. טוב למנהיג, אם כך, שיבחן את עצמו. אך כוחה של הדמוקרטיה יפה בדיוק לשעה שהוא אינו מסוגל לכך.
- רמון זיו-אב הוא מנהל מרכז המבקרים של הארכיון למורשת בן גוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
