המחאה בכיכר הבימה
(יאיר שגיא, טל שמעוני, התנועה לאיכות השלטון, Satview, אדם קוטב)
זו הייתה הפגנה מהראש ולא מהבטן, אבל זה נראה כמו תחילתו של גל מחאה ומרי אזרחי שיגאה ויעלה. עשרות אלפי אנשים בכיכר הבימה בתל אביב האזינו לדוברות ולדוברים, ומדי פעם מחאו כפיים בנימוס וצעקו "בושה, בושה" או "בוז" כשהוזכר שמו של יריב לוין. אבל נחישות הייתה שם, וגם זעם כבוש.
עמדתי בשולי הכיכר כשירד גשם שוטף, אבל אנשים לא זזו ממקומם. אלפים הניפו כרזות שהכינו בבית, בהן יצירתיות כמו "אין חופש, אין הייטק". היו גם כרזות שהשוו את מה שקורה כעת אצלנו לרפובליקת ויימאר הגרמנית, אבל לא זה היה העיקר.
3 צפייה בגלריה
ההפגנה, במבט מלמעלה. ההבנה של המוחים - אסור להרשות לזה לקרות
(צילום: בן כהן מגפון ניוז)
העיקר הייתה ההבנה שחיברה את כל מי שעמד סביבי - אסור לנו להרשות לזה לקרות. בתחילה היו שם רק מבוגרים, אחר כך גם באו הצעירים והילדים, שכולם עמדו צפופים זה לזה. הורים שמסבירים לילדים בגילי 8 עד 10 על מה בכלל המהומה.
מי שעמד יחסית קרוב יכול היה לשמוע היטב את דברי הנואמות והנואמים, בזמן שרוב הציבור לא הבין יותר ממילה או משפט עקב כשלי מערכת ההגברה. אבל כשאלה שבקדמת הבמה הריעו או זעקו "בושה", כולם הצטרפו אליהם במחיאות כפיים רטובות ובצעקות דומות.
ובליל אמש בכיכר נולד למחאה מנהיג. יו"ר לשכת עורכי הדין אבי חימי ניתח את משמעות החוקים באזמל משפטי בדומה לשופטת העליון בדימוס איילה פרוקצ'יה שנאמה לפניו. הוא לא פרט על מיתרי ההיסטוריה כמו ציפי לבני, שנאמה אף היא, אבל ידע לדבר אל לב ותבונת הקהל בלי לצרוח ובלי קלישאות. הציבור שכבש את זעמו האזין לו בקשב רב.
