באחד הקייצים בנעוריי קראתי את כתביו של וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה ברוב ימי מלחמת העולם השנייה. הכרך המתאר את המשברים שקדמו לפרוץ המלחמה נקרא "חשרת הסופה" (The gathering storm), והשם הזה מיטיב לאפיין את מצבנו הנוכחי – בעולם ובישראל - שבו הסערה כבר נראית לעין אך החיים נמשכים כרגיל.
המלחמה באוקראינה, שבמסגרתה החליטה מעצמה "לאכול" להנאתה מדינה שכנה, בלב אירופה, אחרי תקופת שלום ממושכת, מדירה שינה מעיניי. היא מזכירה את המשברים הקשים של שנות ה-30 במאה הקודמת באירופה, ובהם מלחמת האזרחים בספרד, ההשתלטות הגרמנית על אוסטריה וחרפת מינכן, כאשר צ'כוסלובקיה הופקרה על ידי צרפת ובריטניה לתוקפנות הנאצית.
עד שפרצה המלחמה שלטה בבריטניה גישה פייסנית שלפיה ניתן להתמודד עם תוקפנות על ידי ויתורים. גם במקרה של אוקראינה המלחמה נמשכת ולא הוקמה קואליציה רחבה ופעילה נגד התוקפן. מדינות העולם החופשי מתבוננות מהיציע, מסייעות בנשק ובחרם כלכלי מסוים, אך אינן מתגייסות ממש. לא נראה שהובן הלקח של מלחמת העולם השנייה, שלפיו יש לעצור את התוקפנות בראשיתה וסנקציות לבדן לא יועילו.
למרות הישגים מרשימים של הצבא האוקראיני, גוברים החששות במדינות השכנות. ניתן לדמות את המלחמה הזאת לטייפון המסתחרר והולך במעגלים מתרחבים שיגיעו גם הרחק מאירופה. איש אינו יודע אם וכיצד יתעצב משבר עולמי שיגרור לתוכו גם את ישראל, שנמצאת באחד המקומות הרגישים ביותר עלי אדמות.
אין לנו עדיין את הריחוק הנדרש כדי להבין את ההקשרים של המאורעות שבתוכם אנחנו חיים, אולם ברור שסדר העולם שאפיין את שנות ה-90 של המאה הקודמת, כאשר היה ברור שארה"ב ניצחה במלחמה הקרה, אינו תקף היום. הסמל הבולט לכך היה הפלת מגדלי התאומים בניו יורק, כחלק ממתקפת הטרור של האסלאם הקיצוני בשנת 2001. בפועל, במקביל הפכה סין למעצמה עולמית וגם רוסיה קוראת תיגר באופן ברור על ארה"ב. אירופה תומכת בארה"ב, אך אחרי שנות שלום ארוכות, נאט"ו לא יכולה לאיים באופן ממשי על רוסיה.
יצחק בריק על אי-מוכנות צבא היבשה למלחמה
(צילום: ערוץ הכנסת)
בינתיים ישראל נמצאת בצבת של איומי חיזבאללה מצפון, חמאס מדרום ואיראן מצפון-מזרח. סוריה עדיין מלקקת את פצעיה לאחר מלחמת אזרחים שבה טבח השליט מאות אלפים מבני עמו ולבנון לא קיימת כמדינה. ירדן, שמרבית שטחה מדבר ועיראק הזקוקה לשיקום, הן החיץ בין ישראל לבין איראן. העימות בין ישראל לאיראן מתנהל בכמה זירות במקביל והאיומים משני הצדדים גולשים מעת לעת לתקשורת. במצב כזה תמיד ישנה סכנה של אובדן שליטה, במיוחד כשמדובר במשטר קנאי כמו זה שבטהרן, שעלול להתפתות לנקום או לבצע טעות הנובעת מאי הבנה.
במקרה כזה, כמו במהלכים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כל אחד מהגורמים במרחב עשוי לפעול מתוך תחושת דחיפות שלפיה אם לא יגיב, לכל הפחות בהגברת כוננות ובפריסת כוחות, יאבד את יכולתו להשפיע ואולי אף יסכן את עצם קיומו. ד"ר דוד פסיג, העוסק בחקר העתיד, חזה בספרו "צופן העתיד" (ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 2008), על סמך ניתוח של המלחמות בעבר, כי "אין מנוס מלקבוע כי קיימת סבירות גבוהה שמדינת ישראל נעה לעבר מלחמה גדולה שתהיה חלק ממערכת גלובלית רחבה" (שם, עמ' 134). הוא העריך ש"מדינת ישראל נעה לכיוון מלחמה שתתרחש בעשור השלישי למאה ה-21 ותהיה חלק ממשבר עולמי מקיף... על ישראל להתכונן אליה כאל מלחמת הכרעה" (שם, עמ' 145).
ד"ר ישראל בן דוראבל בישראל, במקום להיערך למצב חירום לאומי כפי שאנו עלולים להיגרר אליו, עולם כמנהגו נוהג. הפיצול בין המחנות הופך הרסני מיום ליום. יכולת הממשלה והכנסת לתפקד פוחתת. חרף המשפט שנמשך, המחנה תומך נתניהו לא מתפרק והמדינה לכודה בצבת כששני הגושים משתקים זה את זה. מערכת החינוך קורסת בהיעדר מורים, שעות עבודה רבות אובדות בפקקים, מחירי הדיור מאמירים ומערכת הבריאות זקוקה לאשפוז. מי שרוצה להישאר ער ומבועת בלילות מוזמן לקרוא את מאמריו הנוקבים של האלוף יצחק בריק, שלפיו גם צבא היבשה זקוק לניעור רציני.
במרחק הסערה כבר החלה, ומהניסיון ההיסטורי אנו יודעים שהמזרח התיכון, צומת עולמי בין שלוש היבשות, עלול להיגרר לעימות בתוך זמן לא רב, כפי שהיה במלחמות עולם קודמות. במקום לנצל את הזמן ולתקן את החומות, בדימוי ובמעשה, ולטייב את פעולת המערכות החיוניות לחיינו, אנחנו עסוקים בעימותים פנימיים. זו העת להתעשת ולפעול כדי שבעתיד לא ישאלו ההיסטוריונים מדוע לא עשינו את הנדרש מול הסערה המתקרבת.
- ד"ר ישראל בן דור הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
