זה קרה שלושה שבועות לפני יום הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי. ג'ורג' ליין, סגן בצבא הבריטי, היה בדרכו למשימה סודית, כשכוח נאצי זיהה את סירת הגומי שלו בחוף צרפתי. השעה הייתה שתיים בלילה כשליין ושותפו למשימה, קפטן רוי וולדרידג', נלקחו בשבי. שניהם ידעו שהם עומדים למות, אבל ליין ידע שמוות הוא לא הדבר הכי נורא שיכול לקרות לו. אישית, הוא העדיף למות מאשר להסגיר את זהותו האמיתית, ואת זו של חבריו ליחידה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ליין נולד בשם ג'רג' לאני והיה יהודי הונגרי שהצליח לברוח בזמן מהנאצים. הוא נראה כמו כוכב קולנוע, שלט בכמה שפות והקרין אדנות של בן אצולה. לא במפתיע הוא נבחר לשרת באחד הסודות הכמוסים בצבא הוד מלכותה: פלגת קומנדו X. מעטים ידעו שהשמות האנגליים למהדרין של הלוחמים ב-X הם רק כיסוי לזהותם האמיתית. הנשק הסודי של צ'רצ'יל הורכב מפליטים יהודים שהצליחו להימלט מהיטלר. הם כבר ידעו שהמשפחות שהותירו מאחור הושמדו, מושמדות או יושמדו בקרוב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בלילה ההוא בתא המעצר, כשהקול יחיד שנשמע סביבו הוא צרחות של עוד שבוי שנשבר בחקירה, ליין ידע שחשיפת היחידה וזהות המשרתים בה תהיה אסון שחורג מגורלו האישי. הוא רק קיווה שזה ייגמר מהר. למחרת הוא ושותפו למשימה הוסעו למקום אחר. כיסוי העיניים הרופף איפשר לליין להציץ סביבו ולשער היכן הוא נמצא. מה שהוא לא יכול היה לדמיין זה את מי הוא עומד לפגוש.
4 צפייה בגלריה
''רציתי להראות שהיו גם יהודים אקטיביים''. חברי יחידה X
(צילום: מתוך הספר באדיבות הוצאת מטר)
במטה הוורמאכט בשאטו דה לה רוש גויון, קיבל את ליין גנרל פלדמרשל ארווין רומל. אם אלוהים היה מגיע לדובב אותו בחקירה ליין היה פחות המום. "שועל המדבר" היה דמות אגדית אצל בעלות הברית. בגרמניה הנאצית הוא היה רוקסטאר. לא ממש האדם שינהל שיחת חולין על כוס תה עם שבוי מלחמה שולי.
למה לעזאזל שרומל יתעניין בפלנקטון דוגמת ליין? זאת תעלומה גם היום. מה שברור הוא שהפגישה הזו תשנה לנצח את חיי שני הגברים. יותר מזה: היא תתרום ישירות לניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית.
רומל תיחקר את ליין לגבי הפלישה הקרבה של בעלות הברית, אבל הבריטי שיכנע אותו שקצין זוטר כמוהו לא יידע כלום על ההתקפה המתכוננת. "בזמן הריאיון ליין פחד בעיקר שהכיסוי שלו ייחשף בשל המבטא הבריטי הרע מאוד שלו, אז הוא החליט לדבר במבטא וולשי", צוחקת פרופ' ליאה גארט. "שמעת פעם מבטא וולשי? זה מאוד מוזר. אבל זה כיסוי מושלם למישהו עם מבטא גרמני כבד באנגלית".
על מה השניים האלה מדברים?
"ליין סיפר שרומל אמר לו, 'המדינה שלך צריכה להצטרף אלינו ולהילחם ברוסיה'. זה אינטרס משותף שלנו. וליין ענה לו, 'אבל מה לגבי היהודים? איך נילחם לצידכם עם מה שאתם עושים להם?' רומל ענה לו שזה עניין פוליטי, ואין לצבא שום קשר לשאלה היהודית. וליין השיב שמבחינת אנגליה יש קשר בין השניים. בהמשך הוא אמר שהוא ידע בזמן אמת שזה מסוכן להיכנס לדיון הזה עם רומל, אבל הוא פשוט לא שלט בעצמו".
איך את מסבירה סיטואציה שבה בכיר נאצי כמו רומל יושב מול קצין בריטי זוטר ומדבר איתו על השאלה היהודית? הרי זה נשמע בדיוני.
"אני מודה שכשקראתי את זה התקשיתי להאמין בהתחלה, כי זה באמת דמיוני, אבל מצאתי מכתב של רומל שבו הוא מתאר בשני משפטים פגישה שלו עם חייל בריטי מקסים בדיוק בתאריך שבו ליין סיפר שפגש את רומל. זה התאים בדיוק. למה רומל מצא בו עניין? ליין הסתובב בחוגים אריסטוקרטיים באנגליה, הוא עשה רושם של אצולה. רומל בטח חשב שהוא מקביל לו מבחינת מעמד חברתי, והיה סקרן מה הייתה הפעולה שליין תיכנן.
"אבל כן, זה היה מעמד לגמרי בלתי רגיל. כולל העובדה שליין הצליח לצאת מהמפגש עם רומל בחיים, וזה ככול הנראה בגלל הקסם האישי שלו. הוא היה איש כריזמטי בצורה בלתי רגילה".
גארט: "את אומרת לעצמך, אלוהים, האיש הזה, ליין, שינה בעצמו את כל מהלך המלחמה. התאהבתי בו תוך כתיבת הספר"
יותר מכריזמטי, ליין היה איש מודיעין טוב וגבר חסר פחד. בזכות יכולתו להתמצא במרחב ולתאר את הטירה ששימשה כמטה הוורמאכט, הבריטים יאתרו בהמשך את מקום המפקדה של רומל, ויפציצו את מכוניתו. רומל ייפצע קשה בראשו ולמעשה יסיים את תפקידו במלחמה. בהמשך נחשד שהיה חלק מהקשר להתנקשות בחייו של היטלר, ובהמלצתו החמה של הפיהרר, התאבד.
"מה שאהבתי בסיפור הזה הוא היכולת של ליין לחשוב בשביל עצמו", מפרשת גארט. "הוא הציץ מתחת לכיסוי העיניים ושינן איך הטירה שבה ממוקם המטה של רומל נראתה. את המידע הזה הוא העביר במחנה שבויים לבריטים, ובעזרתו איתרו את המפקדה ופגעו ברומל. זה סיפור מטורף: בחור הונגרי שמתחזה לבריטי על סירת גומי קטנה באמצע הים, ואיכשהו מצליח להשפיע על מהלך המלחמה כולה.
"כשהוא קיבל את המדליה על השירות שלו, נאמר שהיא ניתנה על פעולותיו במלחמה שבלעדיהן 'די דיי' (הפלישה לנורמנדי - גב"ח) לא היה נערך כמתוכנן. ואת אומרת לעצמך, אלוהים, האיש הזה שינה בעצמו את כל מהלך המלחמה. התאהבתי בו תוך כתיבת הספר".
מה שמדהים בסיפור זה שהוא מוכיח אמת נסתרת: יהודים לא היו רק קורבנות, אלא היה קומץ סודי שהשתתף אקטיבית בניצחון על הנאצים כלוחמים, בזמן שהמשפחות שלהם ברובן נרצחו.
"מעבר לעובדה שהיה לי חשוב להראות שיהודים מסוגלים להילחם ולא רק ללכת כצאן לטבח, שזה נרטיב מקובל על תקופת השואה - היה לי גם חשוב לצאת נגד התפיסה המקובלת שמפרידה את מלחמת העולם ואת השואה לשני אירועים נפרדים.
"נשבר לי לגמרי מהיסטוריונים שמתעלמים מהשואה כאירוע היסטורי ומתייחסים רק למהלכי המלחמה, כי אי-אפשר להבין את המלחמה בלי להבין את השואה, ולהפך. כשלא תופסים את שני האירועים האלה כשלם אחד, מעניקים לעולם הזדמנות לחמוק מאחריות לגורל היהודים בשואה, כשלמעשה עד הרגע האחרון נאצים שלחו יהודים למותם ובעלות הברית התעלמו מזה.
"זו הסיבה שלוחמי יחידה איקס כה חשובים ברמה ההיסטורית: הם הבינו ששני האירועים האלו שלובים אחד בשני. הם נלחמו בנאצים בידיעה שהמשפחות שלהם מושמדות במקביל. הם לא נלחמו רק במלחמת העולם השנייה, הם נלחמו נגד השואה. ובגלל שהסיפור הזה נשמע דמיוני לחלוטין איש לא חשב לספר אותו עד היום. אף אחד פשוט לא העלה בדעתו שהוא קיים".
הצעה בדיונית לסרט קולנוע הוליוודי: אפוס מלחמה שמגולל את קורותיה של יחידה קרבית סודית שתהפוך לאחד מסיפורי הגבורה המדהימים של מלחמת העולם השנייה, ולסוד שמעולם לא סופר.
קבוצה של יהודים נמלטה מהנאצים לאנגליה רק כדי למצוא עצמה במחנות מעצר כנתיני מדינת אויב. משם הצליחו להיחלץ רק כשגויסו בזהויות בדויות ליחידת קומנדו שביצעה אינסוף פעולות בשטח אויב, חלקן נועזות, חלקן נושקות להתאבדות. שם זמני: יחידה איקס (X Troop). אבל הסיפור האמיתי של לוחמי היחידה יותר רחב ממור"קים מרהיבים, ויותר מורכב ממיתוס דוגמת הסרט "ממזרים חסרי כבוד", על חיילי בעלות הברית שטובחים בנאצים.
כמו שאומרת גארט, היסטוריונית שמשתה את הסיפור הלא-ייאמן שהעולם העדיף לשכוח, "יש רגע שאת אומרת לעצמך, 'הולי שיט', האנשים האלה היו גיבורי-על, אבל הסיפור שלהם הרבה יותר מורכב מזה, כי הוא סיפור על משבר זהות, ועל השואה, ועל אנושיות, ועל גבורה שהעולם שכח", היא אומרת בשיחה מביתה במנהטן. "כשהתחלתי לעבוד על הספר והצלחתי לאתר את משפחות הלוחמים האלה, התחושה הייתה שהם ממש ישבו וחיכו שמישהו ידפוק להם בדלת אחרי שנים של שתיקה ויגיד, 'היי, אולי תספרו לי על יחידה X?'"
התוצאה היא הספר "יחידה X" (הוצאת מטר), מחקר היסטורי שאפתני שעליו עמלה גארט בשלוש השנים האחרונות. היא צללה לארכיבים באנגליה, בארצות-הברית ובאוסטרליה, התחקתה אחרי זהותם של הלוחמים ביחידה - שרובם המוחץ בחר להמשיך לחיות תחת הזהות הבריטית שקיבל ביחידה - ואפילו הספיקה לראיין שניים מהם שעדיין היו בחיים.
מתברר שגם בשביל היסטוריונית מיומנת שברזומה שלה כבר ארבעה ספרים, העבודה על "יחידה X" הייתה אירוע מטלטל ברמה האישית, הפוליטית והמקצועית.
כיהודייה אמריקנית שבילתה תקופת חיים גם בישראל, גארט מנהלת כבר שנים יחסים מורכבים עם זהותה. היא תמיד הוקסמה מהסיפורים על המלחמה ההיא, כנצר למשפחה שרבים ממנה שירתו בצבא האמריקני באותם ימים. "זה התחיל כשקראתי שמועות בפורומים ברשת שבמלחמת העולם השנייה הייתה יחידת קומנדו שהורכבה מיהודים. כדי לוודא את זה התחלתי לחפש בארכיבים בארה"ב ובאנגליה ומהר מאוד הייתי בהלם - גם כי מצאתי די מהר פרטים בנושא שלא דובר - ושאכן, הייתה יחידה כזו, ונכתבה עליה כמות עצומה של חומר".
הרעיון של יחידה X נולד ב-1942, כשגרמניה הנאצית נראית לא מנוצחת. למעשה היחידה הייתה "ילד האהבה" של לורד מאונטבאטן (דודו של הנסיך פיליפ) ווינסטון צ'רצ'יל.
"מאונטבאטן הציע לצ'רצ'יל שהם יקימו יחידות קומנדו - מהסוג שבהמשך הישראלים והאמריקנים יתמחו בהן - ואלה יפעלו באוויר, בים וביבשה ככוח עזר ליחידות שונות", אומרת גארט. "צ'רצ'יל חשב שזה רעיון נהדר. מאונטבאטן הציע להקים יחידות שיורכבו מאנשים שהנאצים גירשו ממדינות הולדתם. יחידה צרפתית, הולנדית, סלובקית וכן הלאה. ואז מאונטבאטן, שהיה איש מבריק אמר: 'ומה עם יחידה של דוברי גרמנית?'"
לא יהודים. דוברי גרמנית. זה יופמיזם מעניין.
"בשום מקום לא נכתבה המילה יהודים. גם לא פליטים. רק דוברי גרמנית. הם הניחו שהחבר'ה האלו ייהרגו מיד בשבי אם יידעו שהם יהודים. ומי שהציע את הכינוי 'יחידה X' היה צ'רצ'יל בשיחה עם מאונטבאטן, כי לדבריו הם הנעלם במשוואה".
מהרגע הראשון תפקידי היחידה נעו מאיסוף מודיעין וחבלה, ועד חקירת האויב בשדה הקרב בשפת אמו. אבל מה שהיה בבסיס היחידה הוא היכולות הקרביות הפנומנליות של הלוחמים.
"בדיוק. וזה דבר שלא היה כמוהו. בראיונות בארה"ב ישר אומרים לי, 'אה, הם היו כמו ה'ריצ'י בויז'!' (יחידת מודיעין נגדי אמריקנית שהורכבה מיהודים גרמנים) אבל אין שום קשר. 'ריצ'י בויז' חקרה את השבויים פוסט-מורטם. 'יחידה X' הייתה יחידה לוחמת בקו הראשון של החזית, שגם שובה וחוקרת את האויב בשטח".
ציינת שברגע שהתחלת לחפש חומרים בארכיונים מצאת שפע של מידע. איך יכול להיות שלא נכתב עליה שום דבר עד היום?
"ראשית, כל הגברים ביחידה נשבעו לשמור על סודיות. לא רק לגבי הפעולות שהם ביצעו, אלא גם לגבי זהותם. הם נאלצו להעמיד פנים שהם בריטים ונוצרים, או לפחות לא יהודים. ובטח לא להסגיר את העובדה שהם פליטים מגרמניה הנאצית. אחרי המלחמה, הם נאבקו קשות על זכותם להתאזרח באנגליה. למעשה, הם אימצו את הזהויות החדשות שקיבלו במסגרת תפקידם הצבאי ורובם המשיכו לחיות תחת הזהויות האלה גם אחרי המלחמה.
"חלק מזה נעוץ לדעתי בגל מחודש של אנטישמיות באנגליה, במסגרתו המפלגה הפשיסטית זכתה להצלחה. אז אני מניחה שהמחשבה של אותם גברים הייתה להעמיד פנים שהם בריטים, ולא לדבר עם אף אחד על מי הם באמת או מה הם עשו במלחמה. אחד משני הלוחמים שהספקתי לראיין, דיבר איתי על היחידה אחרי שלא סיפר עליה לאיש מלבד אשתו מאז שהיה בן 19.
"סיבה נוספת היא שבאמת רוב המסמכים שבהם השתמשתי לכתיבת הספר היו סודיים עד לאחרונה. ויש גם סיבה חברתית, שקשורה בתפיסה שמאוד דומיננטית בארה"ב, שלפיה היהודים בשואה הלכו כצאן לטבח ולכן לא חיפשו שום סיפור שמציע אמת אחרת. הספר שלי הוא מהבודדים שמציגים את היהודים כמי שמחזירים מלחמה. כאקטיביים".
גארט: "אחד החיילים נקבר מתחת לצלב ובספר כתבתי שעדיף להזיז אותו מתחת למגן דוד. אחיין שלו פנה אליי ואמר שהמשפחה רוצה שהוא יישאר קבור מתחת לצלב, כי אותו לוחם גידל את ילדיו כלא יהודים, ומבחינתם אין להם קשר ליהדות"
השאלה היא אם הם שמרו על הזהות הבריטית מתוך רצון פרקטי למוביליות חברתית.
"לא חושבת. הם חששו לעצמם ולידיהם אחרי טראומה קשה. אצל הלוחמים האלו לא הייתה היכולת לשמר חלק מהזהות הקודמת. המחיקה הייתה טוטאלית, או שאתה בריטי או שאתה יהודי. כמעט כולם בחרו בזהות הבריטית המאומצת. ואם אתה בריטי, למה שתדבר על הדברים האלה?"
דיברת על מחיקה טוטאלית של הזהות היהודית. בספר את מתארת את האנדרטה שהוקמה בווילס במקום שבו עמד בסיס האימונים של היחידה, והמילה שנעדרת מהאנדרטה היא "יהודים". כתבת שאת מקווה שפרסום הספר ישנה זאת. זה קרה?
"לא השתנה כלום. הם מסרבים להוסיף את המילה יהודים לאנדרטה. וזה לא רק הרשויות, גם חלק מהלוחמים. אלה אנשים שחיו חיים בצל השואה, רובם פשוט פחדו. אחד החיילים נקבר מתחת לצלב ובספר כתבתי שעדיף להזיז אותו מתחת למגן דוד, אז אחיין שלו יצר איתי קשר ואמר שהמשפחה רוצה שהוא יישאר קבור מתחת לצלב, כי אותו לוחם גידל את ילדיו כלא יהודים, ומבחינתם אין להם קשר ליהדות. עניין הזהות באמת מסובך, אבל זה גם מקרה נדיר. 95 אחוזים מילדי הלוחמים היו מאושרים לשמוע סוף-סוף את הסיפור האמיתי".
אחד משני הלוחמים היחידים שבחרו לחזור לשמם המקורי ולחיות כיהודים היה מנפרד גנץ, שחתום על סיפור גבורה שכאילו נגזר מסרט גנוז של סטיבן ספילברג. גנץ, שהשם שניתן לו ביחידה היה "פרד מאייר", נולד בבורקן בצפון גרמניה ליד הגבול עם הולנד. משפחתו הייתה אורתודוקסית, אבל כפי שמעיד ד"ר גיורא קדר, היסטוריון ובן דודו של גנץ שאף כתב את ההקדמה לגרסה העברית של הספר, התפיסה במשפחה הייתה של התערות, מה שכונה "גרמנים בני דת משה".
כמו יהודים אחרים שהחזיקו באתוס ההיטמעות בקהילה, גם למשפחת גנץ זה לא עזר כשהנאצים עלו לשלטון. אביו של גנץ, שלפי קדר ראה את הנולד, מילט את שלושת בניו לחופי מבטחים. גנץ, שהגיע לאנגליה והתגייס ל"יחידה X", היה מהחריגים שלא סבלו ממשבר זהות. הוא תלה זאת בבית האורתודוקסי שבו גדל.
"הם אומנו להיכנס לאירופה בחוליות או בצניחה או בסירות, ולפעול - בין אם מודיעינית או לצורכי חבלה", מסביר קדר. "בשלב הראשון, הרעיון המבצעי היה שהם יפעלו כבודדים ויחדרו למתקנים חשובים ויחבלו בהם. מטבע הדברים, בפעולות מהסוג הזה יש הרבה אלמנטים של התאבדות. דודי סיפר לי שהוא התכוון להגיע למגדל בצרפת שבו היה מרכז תקשורת ולפוצץ מטען. כלומר, להשבית את המתקן הזה".
במה הוא היה גאה במיוחד?
"הפעולה הראשונה המאוד מרשימה שלו הייתה בנחיתה על החוף בנורמנדי. הדבר הראשון שאנשים עשו היה להיצמד למצוק, כי הוא נתן להם הגנה מאש המקלעים והתותחים הגרמניים. אחרי הניסיון שלהם בלחימה בחוף בהולנד, הם הבינו שאסור לנסות את זה. אבל איך יוצאים משם? פתאום הוא ראה כמה חיילים גרמנים וניגש אליהם, ובגרמנית נתן פקודה לסמל, 'קום תוביל אותנו החוצה'. ההוא פשוט קם והוביל אותם דרך שדה המוקשים וככה הם הצליחו לצאת משם. זה היה מעשה הגבורה הבולט הראשון שהוא עשה".
הרעיון לפנות לגרמנים בשפתם כאפקט שיערער את האויב היה טקטיקה מקובלת ביחידה, שגם לוחם היחידה פיטר מאסטרס השתמש בה בפלישה לנורמנדי. זה נשמע כמו צ'יזבט אבל מאסטרס - שם כיסוי, כמובן - עמד לבדו מול פלוגה נאצית והתחיל לצרוח בגרמנית: "תיכנעו עכשיו כולכם! אתם מכותרים!". הבלבול שזה יצר הספיק כדי שירוויח זמן עד שהכוחות האנגליים יגיעו ומאסטרס יינצל.
גם הסיפור הקטן הזה מחוויר לעומת הפעולה ההרואית של גנץ, שאחרי שנודע לו שהוריו נמצאים בטרזינשטאט, יצא מהולנד במאי 45' כדי לשחרר אותם כאילו הוא צבא של איש אחד.
"הדוד שלי פשוט אמר, אני נוסע ראשון ואני בודק מה קורה שם'", מספר קדר. "אבל לא היה לו מושג אם זה שטח שבעלות הברית שולטות בו. הוא סיפר לי שהוא עבר את הכוחות של האמריקנים, והם אמרו לו, 'תשמע, אנחנו לא יודעים מה קורה שם'. הרוסים על פי ההסכם היו צריכים להיכנס לצ'כוסלובקיה, אבל הם עדיין לא כבשו את כל האזור. והוא מצא עצמו נוסע בשטח הפקר, לאור יום ובלי ג'י-פי-אס. בקיצור, פסיכי. לא ברור איך הוא הצליח לנווט ולהגיע לשם. אבל עובדה שהוא הגיע לטרזינשטאט".
ואז מה?
ואז הוא התלבט מה לעשות, כשראה את החומות והשערים. הוא לא תיכנן מה יעשה כשיגיע. אנשי מחתרת צ'כים שפגש שם אמרו לו שהגרמנים ברחו. זה היה ככול הנראה יממה או שתיים אחרי שהנאצים יצאו משם. דוד שלי ראה שאין שמירה, ונכנס פנימה. הוא אמר, 'הייתי המום. עמדתי בג'יפ והאנשים שם היו כמו זומבים. הם הפסיקו לקבל גם את מעט האוכל שקיבלו. הסתובבו שם חצי חיים'. מחלת הטיפוס השתוללה שם, כולם היו במצב קטסטרופלי".
איך הוא מצא את הוריו?
"הוא שאל איפה המשרד, ולא היה שם אף אחד למעט בחורה שהמשיכה לעבוד כרגיל. הגרמנים היו מאוד מסודרים. היא אמרה לו, 'יש לך מזל, שניהם פה, אבל אני אוביל אותך כי כשהם יראו אותך הם יתמוטטו'. לי הוא אמר שהוא עמד שם והרגיש בבטן את ההרגשה שיש לפני צניחה. היכון, זה נקרא. זה מקפיץ לך את הבטן. ואז הוריו יצאו אליו. סבא שלי היה איש גבוה מאוד, והוא שקל 44 קילו. אני עד היום הזה לא מבין איך אנשים מעל גיל 50, ועוד סבי קטוע הרגל, הצליחו לשרוד".
גארט: "גנץ היה כה חכם. הוא ידע שאף אחד לא יאמין לסיפור שלו, לכן הוא ניהל יומן וצילם אותו בארבעה עותקים".
בצדק. זה הפי אנד לא סביר.
"זו גם הסיבה שהייתי מודאגת מהסיפור הזה, כי לא רציתי לייצר רושם שכל היהודים הצליחו לחלץ את הוריהם. אז הייתי זהירה. גם בספר זה מוצג כסיפור ספציפי. ועדיין, אנחנו מתמודדים עם גיבור-על בשם מנפרד גנץ. האם זה הגיוני? לא. אבל עובדתית זה קרה. יש סימוכין. כשהוא דיבר בריאיון על הרגע שבו פגש את הוריו הוא פרץ בבכי. עבורי, שחייתי עם גנץ שמונה חודשים של כתיבה, זה היה ממוטט".
אחד הגילויים המעניינים בספר הוא היחס הדיאלקטי של האימפריה הבריטית לפליטים היהודים שברחו מהנאצים. בניגוד לסיפור המוכר של מחנות המעצר שהקימו האמריקנים לכליאת אזרחים ממוצא יפני, מחשש שיפעלו כגיס חמישי לאחר המתקפה על פרל הארבור, העובדה שאנגליה הקימה מחנות מעצר לנתיני מדינות אויב באוסטרליה ובקנדה אינה מוכרת.
בספרה, גארט מספרת על הטראומה שעברו הפליטים היהודים, כשהועברו למעצר, לא פעם בכפיפה אחת עם נאצים. במקרים אחרים הועלו הפליטים על האונייה "דונרה", עליה עברו מסכת התעללות מבעיתה מאנשי הצוות האנטישמים ומשבויים נאצים, כשאולצו לצעוד על זכוכיות. משם הפליטים היהודים הועברו לאוסטרליה למחנה מעצר בשם "היי", כשמה של העיירה הקטנה בסמוך, שם שהו כשנה. חיי המחנה היו משופעים באירועי תרבות ובמזון, ואין להשוות לרגע את המחנות הבריטים לזוועה הנאצית, אבל עדיין עובדת היעדרם מהשיח מעניינת בפני עצמה.
עם זאת, אלו היו האנגלים שנתנו לאותם פליטים את האפשרות להמציא עצמם מחדש כלוחמים עם סכין בין השיניים ב"יחידה X", העניקו להם הכשרה, זהות חדשה וכבוד עצמי מחודש. מלבד שני לוחמים, כל בוגרי היחידה בחרו להישאר בזהותם החדשה. רובם גם בחרו להישאר באנגליה.
"אחד הלוחמים אמר על זה: 'הגעתי לאנגליה כשהדבר הכי מסוכן שאני יודע להחזיק זה מטאטא, והפכתי ללוחם קומנדו'. וזה כנראה הסיפור", מסבירה גארט. "אסירות התודה של הפליטים על האפשרות שניתנה להם להילחם הביסה את הטראומות. שמעתי על מחנה מעצר באוסטרליה לראשונה מאחד החיילים, וכשכתבתי את הספר היה קשה מאוד לכתוב על המחנות האלה כי כמעט לא היו מקורות מידע.
"אמרתי לעצמי 'הולי שיט', העצורים היהודים במחנה הבריטי אלה אנשים שבהמשך יהפכו ללוחמים בשירות הוד מלכותה ויחזירו מלחמה לנאצים. היה לי ברור שזה לגמרי יכול להיות ספר בפני עצמו".
אבל יש מלחמה בנאצים ויש נקמה בנאצים. ואם היה סרט שעורר את זעמם של בוגרי היחידה זה "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו. הסרט, הכלאה בין סיפור נקמה יווני, מערבוני ספגטי, איקונוגרפיה נאצית ובידור, הצליח להוציא את חבורת הקשישים מדעתה.
ד"ר קדר, בן דודו של מנפרד גנץ: "אחרי המלחמה דוד שלי קודם לדרגת סרן והיה סגן המושל הצבאי של אזור צפון הריין ווסטפאליה, שם הוא גדל. אחד מתפקידיו היה לאשר כל מורה במערכת ולוודא שהוא לא נאצי. ואז הגיע מורה כריזמטי שלימד את תורת הגזע. דוד שלי שאל אותו, 'אתה לא זוכר אותי? נעים מאוד, שמי מנפרד גנץ, עכשיו תעוף מפה'. הבן אדם כמעט קיבל התקף לב"
"הם פשוט שנאו את הסרט", גארט נבוכה. "הרתיח אותם הרעיון של הנקמה, שהם הרגישו שאין לה מקום בתוך הלחימה. מבחינתם הם לא נקמו, הם מילאו את החוקים בקרב. רעיון הנקמה מבחינתם היה גרמני ולא יהודי. ואם הם נקמו זה היה ממקום לא מודע. הם ראו את עצמם כקציני צבא בריטים. לא כיהודים נוקמים. לא במודע לפחות".
ובכל זאת, היו גם נקמות מתוקות. "אחרי המלחמה דוד שלי קודם לדרגת סרן והיה סגן המושל הצבאי של אזור צפון הריין ווסטפאליה, שם הוא גדל", אומר קדר. "אחד מתפקידיו היה לאשר כל מורה במערכת ולוודא שהוא לא נאצי. ואז הגיע מורה כריזמטי שלימד את תורת הגזע וסחף אחריו את תלמידיו. והוא יושב מול דוד שלי ורוצה לקבל אישור לעבוד כמורה. אחרי שהוא דיבר ודיבר, דוד שלי שאל אותו, 'אתה לא זוכר אותי? נעים מאוד, שמי מנפרד גנץ, עכשיו תעוף מפה'. דוד שלי סיפר שהבן אדם כמעט קיבל התקף לב".
