בית משפט השלום בת"א זיכה את ד"ר יהודה ברוך, שנגדו הוגש אישום המייחס לו עבירה של קיום יחסי מין בין מטפל נפשי למטופלת ב-2018. ברוך הוא פסיכיאטר מומחה שניהל בעבר את בית החולים אברבנאל, ונטען שיצר יחסים אינטימיים עם מאושפזת.
בית המשפט זיכה את ברוך בהחלטה מנומקת בת מעל 200 עמודים. לפי הכרעת הדין, ברוך ניהל את בית החולים אברבנאל בשנים 2002 עד נובמבר 2014. המתלוננת הייתה אז סטודנטית, וב-2014 היא אושפזה במקום לזמן קצר. לבקשת הוריה, שאותם הכיר, הוא בדק אותה, העריך את מצבה והמליץ לשחררה והיא שוחררה למחרת.
נטען באישום כי לאחר מכן העניק לה טיפול נפשי מתמשך, כדי לסייע לה, וכך נקשרו ביניהם יחסי מטפל-מטופל והם קיימו מפגשים טיפוליים, שיחות, הערכות והוא ייעץ לה. עוד נטען כי במהלך התקופה הוא חיבק, ליטף אותה ופנה אליה באמירות בעלות אופי מיני. נטען כי בהמשך נוצרה ביניהם מערכת יחסים אינטימית, תוך ניצול מצבה הנפשי וההפרעה בה לקתה, כולל מפגש כשהיא נסערת ותחת השפעת אלכוהול במלון בפראג; בבית הוריה; בקליניקה שלו ועוד. כל זאת תוך כדי הטיפול ומבלי שחלפו שלוש שנים לאחריו.
מנגד, הנאשם באמצעות עורכי הדין גליה כהן וויקי ונטורה, טען שהייתה ביניהם מערכת יחסים אינטימית, ולא התקיים חוזה טיפולי או לפחות מסגרת טיפולית. המתלוננת העידה במשפט על מערכת היחסים עם הנאשם כטיפולית ורומנטית, ועל "הפגיעה הגדולה שחשה כתוצאה ממעשיו כלפיה כפי שהיא תפסה אותם", לפי השופט.
בהכרעת הדין הסביר השופט שמאי בקר מדוע זיכה את הנאשם: "10 ימים לאחר שחזרה המתלוננת ונפגשה עם הנאשם שלא במסגרת הטיפול הראשון, נרקם בהם קשר רומנטי חברי, הם נפגשו, כתבו מילות חיבה, והחל קשר פיזי מסוים. הוא תמך בה והיא בו". לדברי השופט הצדדים הסכימו שהתנהל רומן בין השניים - הדדי ומוסכם. התביעה טענה שבזמן הזה הוענק לה גם טיפול נפשי וההגנה טענה לרומן הדדי ותו לא.
השופט קבע: "התביעה לא עמדה בנטל להוכיח טיפול נפשי או פסיכיאטרי כהגדרתו בדין, נוכח הקושי בקביעת ממצאים לעצם קיום הפגישות ומועדן ובעיקר ביחס לתוכנן, קיימת חולשה ראייתית שמקשה על האפשרות לקבוע ממצאים עובדתיים על בסיס עדותה בלבד, משום שמדובר בעדות יחידה. מעדותה עלה קושי בנושאים מסוימים והם הפחיתו במידה מסוימת את משקלה הכללי. היו בנמצא ראיות חיצוניות אשר לימדו כי תוכן הפגישות כלל אולי לעיתים תמיד תכלית ואופי אחר שאינם בהכרח טיפוליים.
"ייתכן כי הנאשם תמך במתלוננת נפשית בשיחות ביניהם ובמפגשים, אולם אין די בכך להרשיעו בפלילים. לא הוכח כי מדובר במערכת יחסים טיפולית פסיכיאטרית, או פגם בהסכמתה של המתלוננת לקיום יחסי מין עם הנאשם. התביעה לא הוכיחה יסוד של עבירה של הסכמה שנבעה מתלות שמקורה בטיפול נפשי".
עוד נאמר כי "סמיכות הזמנים הממשית בין תחילת היחסים לקשר הטיפולי מקשה מאוד על הוכחה של הקשר הטיפולי לאחר תחילת הרומן. קבעתי שהנאשם תמך בה לסייע לה בקשייה הנפשיים אולם לא כמטפל במסגרת משלח יד, אלא כחבר בן זוג שאהב אותה".
השופט אף הסביר בהכרעת הדין מדוע פרשה שהחלה ב-2015 והוגש בה כתב אישום ב-2018 נמשכה שנים ארוכות עד להכרעה. הוא הסביר שהרכב אחר דן שנה בהליכים מקדמיים, שהוטל עליו להיות שופט מעצרים עד תום ההליכים בכל התיקים במחוז ת"א ועוד; "למרות זאת אני מצר בפני הצדדים על התארכות ההליך".
"עצם זיכוי הנאשם אין משום קביעה או רמיזה לפיו המתלוננת הגישה תלונת שווא שקרית נגד הנאשם", הדגיש השופט, "אני מאמין למתלוננת שהיא חשה ומאמינה שהיה המטפל הנפשי שלה וכי עבר כלפיה עבירה פלילית. עצם קיומן של קושיות או תמיהות ביחס להגיונם של דברים אינן מוליכות למסקנה שלא אמרה אמת מבחינתה".
