צפו בריאיון: נאבקת באומץ נגד שחרור הרב שאנס אותה
(צילום: אביהו שפירא)
חודשי הסתיו ותחילת החורף קשים במיוחד עבור אורית (שם בדוי). החזרה לשגרה ארוכה נטולת חופשים, מזג האוויר ההפכפך, שעות האור המתקצרות - כולם מחזירים אותה לאותם ימים, לפני שמונה שנים, שבהם נקרעה מילדות יפה ונזרקה לעולם של זימה וניצול. "אני נעזרת בכדורים פסיכיאטריים ובקנאביס רפואי", היא מספרת. "הלילות שלי מלאים סיוטים, במיוחד בתקופה הזאת. אני בשחזורים".
השנה התקופה הזו הייתה מאתגרת אף יותר, שכן היא נאלצת לעקוב אחר הניסיונות של האנס שלה, ישעיהו ריזקאן, שהיה רב הקהילה החרדית שאליה השתייכה משפחתה ושימש לה סב, להשתחרר מהכלא ארבע שנים בלבד אחרי שהחל לרצות את שמונה שנות המאסר שנגזרו עליו. באוגוסט האחרון הוא הגיש בקשה לצאת לחופשה מיוחדת. בהמלצת השופטים ולאחר דיון פומבי, הוא חזר בו מהבקשה.
כעת נשואות עיניו של הרב האנס לוועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר, שתתכנס בסוף החודש ותדון - פעם נוספת - בבקשתו לשחרור. פרקליטתו של ריזקאן, בן 69, אמרה כי הבקשה הוגשה מטעמים רפואיים. "אני עוקבת אחרי כל צעד", אומרת אורית. "כל פעם אני נכנסת למתח וחרדות שמא יאשרו לו לצאת".
הפעם זה היה יותר מדי עבורה והיא החליטה לספר את סיפורה: "הוא משקר לבית המשפט, כמו שעשה עד עכשיו. בתחילה טען שאינו מכיר אותי כלל ופתאום 'נזכר' שזה קרה, אבל טען שזה היה בהסכמתי. הוא לא באמת חולה במה שהוא אומר שהוא חולה"'.
אורית, בת 25 כיום, לא גדלה בבית חרדי סטנדרטי. אביה, שהגיע מבית חילוני לגמרי, התחיל לשאול שאלות ולהתעניין ביהדות בבר המצווה שלו, ותוך שנה כבר נכנס לישיבה. אמה, בת למשפחת עולים מתימן, בחרה גם היא ביהדות. כשהתחתנו וחיפשו מקום לגדל בו את הילדים, הם הגיעו לבני ברק. "כמה שהעיר הזאת קטנה, יש בה המון קהילות. אני לא יודעת איך הם הכירו אותו, אבל היה לו בית כנסת שקוראים לו 'אהבת התורה'", היא אומרת בחיוך מר. "זאת לא אהבת התורה – זאת אהבת הזימה".
כשאורית אומרת "הוא", היא מתכוונת לריזקאן. לכול אורך דבריה, היא לא מתייחסת אליו בשמו: "הוא היה לא רק המנהיג של הקהילה, להורים שלי הוא היה כמו אבא. הם היו מאוד צעירים והגיעו מבתים שלא יכלו להדריך אותם בעולם החרדי. הם היו צריכים דמות הורית".
5 צפייה בגלריה
עוקבת מקרוב אחרי ניסיונות השחרור של הרב שאנס אותה: "הלילות שלי מלאי סיוטים"
(צילום: אביהו שפירא)
לדבריה, ריזקאן הכיר אותה מהיום שנולדה. "הוא לא היה מגיע אלינו הביתה הרבה, אנחנו באנו אליו והיו מפגשים בבית הכנסת בשבתות וחגים", היא משחזרת. "אני זוכרת במיוחד את פורים. מי שמכיר את רחובות בני ברק בפורים יודע ששמח שם מאוד. היה לנו מנהג קבוע, להביא לו משלוח מנות. רבע שעה הליכה. היינו יושבים אצלו וזאת הייתה אולי הפעם היחידה שהוא היה מתייחס באופן אישי לכל אחד מהילדים. אומר לכל אחד משפט או שניים. זה הכול. אף פעם לא הייתי איתו לבד".
המשפחה שלו הייתה שם?
"כן. גדלנו איתם. אישה ו-14 ילדים".
היו נגדו תלונות בקהילה?
"זה החלק המוזר. הוא היה ממש נערץ. רק שירה ותשבחות. 24 שנים הכול היה דבש. בזיכרון שלי בתור ילדה הייתה כלפיו יראת כבוד ולנו הייתה הזכות להיות קרובים אליו. הוא תמך בהורים שלי והיה בשבילם האבא המושלם. בשבילנו, הילדים, הוא היה סבא טוב".
בואי לבית הכנסת. אני מחכה לך
אורית גדלה בחברה שבה מוסדות הלימוד מופרדים מן הסתם לחלוטין, מגיל שלוש. "לגדול בעולם החרדי זה בת בין בנות ובן בין בנים", היא אומרת. לפרט הזה תהיה משמעות מכרעת בהמשך, במהלך משפטו של ריזקאן.
יש לה שש אחיות וארבעה אחים. את שנות ההתבגרות היא העבירה בסמינר לבנות "תהילה", בלב בני ברק. "בגיל 12, בדרך כלל, כל אמא עושה שיחה לילדה, קצת הסבר על המחזור", מספרת אורית. "אני זוכרת את השיחה שאמא עשתה לי. לא שאלתי יותר מדי שאלות. בוודאי שלא ידעתי איך נכנסים להריון. רק בגיל 20-18, כשמתחילים לשמוע על שידוך, מדברים על זה יותר. אני לא הגעתי לשלב הזה. הוא תפס אותי צעד אחד לפני".
היא הייתה בת 17, תלמידת י"ב. "עבדתי במשק בית בשביל דמי כיס", היא מספרת. "זה היה ממש לפני ראש השנה. הוא קרא לי ולאמא שלי אליו ואמר שהוא רוצה להציע לי שידוך. זה בא לי בהפתעה. לא ידעתי איך להגיב. הגענו אליו לדבר. את מי הוא רוצה להציע לי שידוך? את הבן שלו. מבוגר ממני בעשור ופרוד. לא ידענו איך לאכול את זה, אבל לא יכולנו לסרב. במקביל, הוא שאל את אמי אם אני יכולה לעזור לאשתו לנקות את הבית לפני החגים. כמובן שהיא הסכימה".
האם לא יכלה לדמיין לאיזו מלכודת היא שולחת את בתה: "משהו בי לא רצה להגיע אליו לבד, אז אחותי באה איתי. אבל אחרי זמן אמא שלי אמרה לי שהיא מרגישה שהוא רוצה להגיד לי משהו לבד. 'לכי אליו, תראי מה הוא רוצה'. אז הגעתי אליו הביתה. הוא פתח לי והופתעתי. חשבתי שבאתי לעזור לרבנית".
אורית משחזרת את האירועים לעיתים בציניות, לעיתים מרימה מעט את קולה, רמז לכעס האצור בתוכה. אבל ברור ששחזור הדברים אינו קל לה: "היה בו משהו מאוד מסתורי. התחלתי להרגיש את זה באותה תקופה. הדיבור שלו לא היה ברור. הוא מלמל והרבה פעמים חזרתי על מה שהבנתי כדי לוודא שזה נכון, והוא היה משתיק אותי.
"בפעם השנייה שהייתי אצלו בבית הוא עבר לידי, כביכול באקראי, דחף לי ליד פתק מקופל, שוב מלמל משהו לא ברור ובאיזו בת צחוק אמר לי, 'זה מכתב מהשמיים'. לקחתי את הפתק, הכנסתי לתיק והמשכתי לעבוד. אחרי כמה דקות הוא עובר לידי שוב, 'נו קראת? תקראי ותחזירי תשובה'".
את דברי הפתיחה של ה"פתק משמיים", היא מדקלמת בזלזול: "'לאוריתי שלי החביבה לאורך ימים טובים. לפני כשלושה חודשים חלמתי אותך שאת אשתי שמיועדת לי מהשמיים'. אני ממשיכה לקרוא ולא מבינה מה כתוב. התכוונתי לומר לו שלא הבנתי והוא אמר רק, 'תכתבי מאחור את התשובה'. אחר כך אמר שהוא ראה אותי (בחלום, מ"ש) בשמלת כלה, אבל ערופת ראש. שיש עליי גזירה והוא יכול להציל אותי. מבחינתי, כל מה שהרב אומר קדוש. מה שהרב אומר עושים.
"הוא אמר, 'תעשי שבעה נקיים, תטבלי בים ותבואי אלי'. לא היה לי מושג מה זה. אז כתבתי מאחור: 'אני אשמח שידברו איתי'. אפילו לא ידעתי מי אמור לדבר איתי. הכול מסתורי, ערטילאי, עטוף בערפל (היא מרימה את קולה, מ"ש). אמרתי לו שלא הבנתי, אז הוא אמר: 'תספרי שבעה ימים שאין לך דם למטה'. לא הבנתי. איך זה שהרב מדבר איתי על דבר כזה?".
לא סיפרת להורים שלך?
"לא. הוא אמר לי לא לספר. אמרתי לעצמי שאעשה את מה שהוא אומר ואז אבין מה קורה פה. ספרתי שבעה ימים והגיע הושענא רבה, הלילה האחרון של חול המועד סוכות. הלכתי לים עם חברה. כאילו טבלתי, אבל לא באמת. החברה הרגישה שאני מוזרה. הייתה מריבה בינינו. פתאום היה לי טלפון ממספר לא מוכר. זה היה הוא. שמעתי את הקול שלו ונבהלתי. עזבתי את החברה שלי באמצע. הוא אמר, 'בואי לבית הכנסת. אני מחכה לך".
אני מחפש דם. צריך להיות דם
כשאורית מספרת על אותו ערב, ידיה מחפשות בעצבנות דבר מה להתעסק בו. בלילה הזה בשנה הבנים נשארים ערים כדי ללמוד. הוא יצא אליה ואמר: "חכי רגע, אני אבדוק שהשטח נקי". הם נכנסו למחסן בחצר הפנימית.
"אני חושבת שהוא נעל את הדלת ואז הוא אמר 'תתקרבי, אני רוצה להסתכל לך בעיניים'", היא מספרת. "היינו ממש קרובים. החדר חשוך, רק נורה קטנה דולקת. הוא הרים את המשקפיים, הסתכל לי בתוך העיניים ומלמל לעצמו, 'זה בסדר, אפשר'. בדיעבד הבנתי שבאותם רגעים עבר לי גל של חרדה בגוף, אבל באותו זמן לא ידעתי לזהות את זה. ואז הוא שאל, 'את מרשה שייגעו בך?'. הסתכלתי לכל הכיוונים. מי ייגע בי?
"לא רציתי שייגעו בי, אבל אמרתי, 'שהרב יעשה מה שהוא מבין'. ואז הוא התקרב בחצי הצעד שעוד היה בינינו, חיבק אותי בידיו השמנמנות והדביק לי נשיקה. תוך כדי, הוא אומר, 'הבנת, הבנת, נכון הבנת?'. אבל לא הבנתי. אז ניסיתי לשאול, מה, הרב רוצה להתחתן איתי? הוא לא נתן לי לסיים את המשפט ואמר, 'הבנת, את חכמה'. נכנסתי להלם.
"הוא התנהג אליי כאל כלה. הוא פתח איזו מגירה והוציא צמיד זהב. הוא ניסה לענוד לי אותו בחושך ואמר, 'זה נקרא קניין. עכשיו זה זמן לשמוח. בואי נשתה לחיים'. הוא הוציא בקבוק יין ומזג לכוס. ובכל הזמן הזה אבא שלי והאחים שלי יושבים שם ולומדים. מאיפה האומץ הזה? עד היום אני לא זוכרת אם שתיתי. מכאן, הזיכרון שלי מעורפל. הוא התיישב והושיב אותי עליו, היה חיבוק, הייתה לשון ואז הוא אמר לי להתפשט.
"לא רציתי להתפשט וגם היה לי קשה פיזית, כי הייתי קפואה. הוא ניסה לעזור לי, אבל אני הזזתי אותו. הוא שלף שני מזרנים מקופלים, סדין, שמיכה, מגבת לבנה ואמר לי 'כנסי מתחת לסדין'. אני זוכרת שהוא ממש עודד אותי ואמר, 'הנה, גם אני מתפשט', כאילו הכול בסדר. ואז הוא נכנס גם מתחת לסדין. אחרי זה הבנתי שהוא ניסה לחדור אליי, אבל באותו זמן לא הבנתי מה קורה.
"הייתי מאוד מטושטשת. אני שם ולא שם. זה היה איזה פרק זמן. אני לא יודעת להעריך. אחרי פרק זמן שאלתי אותו, 'מה קרה?'. והוא ענה, 'צעקת שכואב לך, אז הפסקתי'. אני לא זוכרת שצעקתי. אני זוכרת כאב. בעיקר אני זוכרת את הטשטוש. אני מנסה להתרומם ולא מצליחה. רואה את הסיטואציה מהצד".
הבנת שמשהו לא בסדר?
"לא הייתי שם. לא יכולתי לחשוב בכלל. אני לא זוכרת איך, אבל התלבשנו. לפני שיצאנו הוא אמר לי, 'לכי הביתה, תתקלחי ולכי לישון'. בית הכנסת נמצא ממש מאחורי הבניין שלנו. יצאתי משם מעורפלת. אני לא זוכרת איך הגעתי הביתה. במקלחת כמעט התעלפתי. נשכבתי במיטה וחלף לי זיכרון מהרגעים בתוך המחסן.
"נזכרתי איך הוא הרים את המגבת הלבנה, קירב אותה למנורה ואמר, 'אני מחפש דם. צריך להיות דם'. אבל לא היה. הסיטואציה הזאת נחרטה לי. הוא כאילו לא היה מרוצה ממני. אחרי כן, במהלך השנים, כשפיתחתי פגיעה עצמית, הייתי חותכת את עצמי רק כדי לראות דם. לפחות יש דם. משהו אחד בסדר".
שבי פסיכולוגי
ריזקאן הזהיר את אורית פן תספר על מה שקרה ביניהם. לדבריה הוא קרא לזה "החיבור" וטען שהוא מציל אותה ממוות. אחר כך הדברים התרחשו פעמיים נוספות אצלו בבית. "כל פעם כזאת זה טקס שלם", היא אומרת. "בפעם השנייה שהייתי אצלו הוא הביא לי את הספר 'תורת הטהרה' ואמר לי לקרוא בו. המילים היו מבחינתי סינית. אני זוכרת שהוא אמר לי שהוא דאג שאשתו לא תהיה. הוא גם הזדרז לסיים, כדי שהיא לא תפריע לו להציל אותי ממוות".
למה המשכת לבוא?
"הייתי חייבת. הוא לא השאיר לי ברירה. הוא אמר שאם אני לא עושה את זה אני מתה. לא רציתי למות, למרות שלא הבנתי את המשמעות. אחר כך המטפלת שלי הגדירה את זה כשבי פסיכולוגי. בחקירות ובעדות שאלו אותי, 'מה חשבת?' ניסיתי להסביר שלא יכולתי לחשוב. רק בטיפול הסתבר שלא היה לי הגיון. הוא שיגע אותי".
במשך חודשיים קילף ריזקאן ממנה אט אט את התמימות. בסופו של דבר, זה עבד נגדו. אורית התחילה להתפכח. "לחצתי עליו שיספר כבר להוריי. והוא, 'שום דבר לא דוחק'", היא משחזרת. "שבת אחת אחר הצהריים אמא שלי אמרה לי, 'מה יש לו איתך, מה הוא רוצה ממך?'. ואני בכלל בעולם משלי, מנותקת מהמציאות. התעצבנתי ואמרתי לה שתעזוב אותי. היא נבהלה ולקחה צעד אחורה.
"מה שהוא רצה זה שאעשה טהרה לפני שאני באה אליו. ממש צדיק. בשלב הזה אני קצת יותר מבינה. מרחק הזמן נתן לי מרווח נשימה, למרות שהוא המשיך להעסיק אותי. הוא כל הזמן רוצה שאבוא לבית הכנסת. באחת הפעמים הלכתי לים עם אחותי. היה ערב חורפי. היה חשוך והים היה לא רגוע. צמוד לחוף המופרד בתל אביב יש חוף מעורב. שמעתי משם קולות שמחה. הייתי כבר מעורערת כל כך בתוכי, שפחדתי להיכנס למים. אחותי לא ידעה מה לעשות. התקשרתי אליו ואמרתי שאני מפחדת. הוא אמר, 'אני סומך עלייך, תעשי את זה', וניתק. אמרתי לעצמי, חוצפן! אתה מנתק לי את הטלפון בפרצוף? לא עושה את זה.
"למחרת הגעתי אליו הביתה ואמרתי לו שלא טבלתי. הוא אמר, 'את יודעת מה זה לשכב עם אישה טמאה? זה כמו לשכב עם בהמה'. תוך כדי שהוא מרצה לי, הוא נוגע בי. אתה אומר משהו אחד ועושה משהו אחר? משהו התחיל להתערער לי שם. כבר לא קיבלתי את הדברים שלו באופן מוחלט. ואז הוא הוציא דף ואמר לי, 'תחתמי'".
בשלב הזה פורצת אורית בבכי ומספרת שבמסמך נכתב כי היא מסכימה שהכול נעשה מרצונה ובהסכמתה: "הוא ניסה להרגיע אותי. הוא אמר, 'למה את בוכה? את כלה'. לא הבנתי למה כתוב שהכול בהסכמתי. לא שאלת אותי, לא נתת לי ברירה. בסוף חתמתי".
בבית גם בכית?
"הייתי מאד כבויה. יותר אדישה ואטומה. והתחלתי לרדת במשקל. לא שמתי לב שהפסקתי לאכול".
"המנהיג הרוחני השתמש בה ככלי"
הפרשה התפוצצה כשאורית הייתה בתקופת בגרויות. "לקראת הבחינה בהיסטוריה היה לנו יום חופש", היא מספרת. "האחים שלי הלכו לבית הספר. הנחתי את המחברת והתיישבתי ליד ההורים שלי במטבח. משהו בי נשבר. סבלנותי פקעה. סיפרתי בשיא התמימות. כשהשתמשתי במילה 'לשכב' התכוונתי למונח הפיזי. ואז אמא שלי שאלה בבהלה, 'הוא שכב איתך?', וכמעט נחנקה. לא הבנתי את המשמעות של צמד המילים.
"נכנסו ליומיים של טירוף. בלי אוכל, בלי מקלחת, בלי שינה. ההורים שלי התרוצצו בין גדולי הדור. בין היתר הם היו אצל הרב קנייבסקי, שאמר להם שני דברים: לטפל בילדה ולגשת למשטרה. אחרי יומיים אבא שלי הושיב אותי ואמר לי, 'למה שקרה לך קוראים אונס'".
הרגשת הקלה? אשמה? פחד?
"בעיקר לא הרגשתי. לא הבנתי מה קורה. ההורים שלי הרחיקו אותי מהאזור. עברתי לגור אצל דודה שלי בעיר אחרת. הם ניתקו איתו כל קשר. אף אחד בבני ברק לא ידע. הצמידו לי מטפלת. כעבור כמה ימים התלוננו למשטרה. עוד באותו יום הזמינו אותי לחקירה".
ריזקאן נעצר כעבור חודשיים ובפברואר 2015 הוגש נגדו כתב אישום חמור ויוצא דופן. הוא הואשם בביצוע עבירות של אינוס בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה, שמתרחשת כשהקורבן אינו מבין כלל כי מדובר במעשה מיני, או כאשר הוא מבין, אבל חושב שהמעשה תחום במהות אחרת, כגון טיפולית.
ריזקאן הכחיש את המיוחס לו. הוא טען שבקושי הכיר את אורית, ודאי שמעולם לא היה איתה לבד. לדבריו מדובר היה בעלילה של אביה, חזן בית הכנסת שלו, כנקמה על פיטוריו. הוא אילץ את הצדדים לנהל משפט ארוך ומייגע, ואת אורית לעלות לדוכן העדים.
"לא התמקדתי בו", היא נזכרת בעדותה. "השתדלתי להסתכל על השופטים. זה היה לא קל ובעיקר בלתי נתפס. זה אותו אדם, אותה דמות. אמא שלי אמרה לי, 'מילא היה פוגע בי, אבל לפגוע בילדה שלי זה הדבר הכי כואב שאפשר לעשות".
איך הייתה החקירה הנגדית?
"קשה. ממש קשה. עורך הדין שלו שאל שאלות הזויות וניסה להפיל אותי. קרא לי פסוקים מהחומש שבהם כתוב 'וישכב עמה' וטען שידעתי מה אני עושה. הסברתי לו שאת הפסוקים האלה לא למדנו".
היה ניסיון לטעון שידעת בגלל שאמא שלך מדריכת כלות.
"נכון. ואבא שלי מדריך חתנים. אבל הספרים שלהם קבורים בתוך ארון. לא ידעתי שהם קיימים בכלל. אחד השופטים, שהציק לי הרבה בשאלות, אמר, איך יכול להיות שילדה בת 17 לא יודעת כלום? אמרתי לו שככה זה אצלנו בעולם החרדי. בסוף הוא זה שקבע שרק על סמך העדות שלי אפשר להרשיע".
ואכן, עדותה נמצאה מהימנה והתקבלה במלואה על ידי בית המשפט. לכך התווספו ראיות כגון הספר בענייני טהרה שריזקאן נתן לה. הוא הורשע בשורת עבירות ונידון לשמונה שנות מאסר, אך לא ויתר וערער לבית המשפט העליון. שם, הודה שהשניים קיימו יחסי מין. עיקר ערעורו נגע לפרשנות המונח "מרמה לגבי מהות המעשה". במילים אחרות, הוא טען שאורית ידעה שהמעשים שבוצעו היו מיניים ושהסכימה להם באופן חופשי, ולא משום שחששה מ"גזירת מוות".
הוא גם ערער על עונשו, אבל שופטי העליון דחו את כל חלקיו, וקבעו כי "המקרה חמור ואכזרי. מדובר בניצול של נערה תמימה שהאמינה לרב - המנהיג הרוחני של הקהילה שהיוותה את כל עולמה - אשר השתמש בה ככלי לסיפוק יצריו".
מאז המשפט הידרדר מצבה הנפשי של אורית. "התחלתי להרגיש לא טוב אחרי שנגמרה העדות שלי", היא משתפת. "לא אכלתי. פגעתי בעצמי מתוך ניתוק. חוויתי ניתוקים לא קלים. זה יכול להימשך שעות. בתוך הניתוק הייתי משחזרת את האונס".
היא עברה אשפוזים פסיכיאטריים חוזרים בשל דיכאון, הפרעות אכילה וניסיונות התאבדות. היום, בעזרת טיפול צמוד והתמיכה של בני משפחתה היא מתגוררת לבד בדירה קטנה. אי אפשר להביט בצעירה הרהוטה, המודעת והשברירית הזאת מבלי לחשוב כיצד יכלו חייה להיראות לולא נשזרו חייה בריזקאן.
כעת, כאמור, היא עוקבת אחר ניסיונותיו החוזרים ונשנים להשתחרר מהכלא. "הוא מלכתחילה קיבל רק שמונה שנים, שזה עונש מצחיק ביחס לעבירות שביצע", היא מסכמת. "אני עצמי כלואה בגללו בפוסט טראומה כבר יותר משמונה שנים. אני חושבת שמחובת השופטים לתת לו לרצות את עונשו עד היום האחרון ולא לאפשר לו לצאת בשום אופן לפני הזמן. נמאס לי לחוות בגללו כל כך הרבה התקפי חרדה, פלאשבקים, ניתוקים וסיוטים בלילות. הפחד הגדול שלי זה שהוא יסתובב חופשי".
הסנגורית של ריזקאן, עו"ד ימימה אברמוביץ', מסרה בתגובה: "למרשי ככל האסירים יש זכות להגיש בקשה לשחרור מוקדם מטעמים הקבועים בחוק. בנוסף הוא הגיש בקשה לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים, בקשה עליה מוטל צו איסור פרסום. מרשי הורשע ומרצה מאסר ובכך משלם את חובו לחברה. חירותו נשללה ממנו, אולם צלם האדם לא נלקח ממנו - 'חומות הכלא מפרידות בין האסיר לחופש, חומות הכלא אסור להן להפריד בין האסיר לכבודו כאדם'. בשל צו איסור הפרסום ולאור הצורך להגן על פרטיותו של מרשי, לא נפרט על אודות המצב הרפואי הקשה שבו הוא נתון".
