אנורקסיה היא מחלה אכזרית; מכרסמת בנשמה, ואז בגוף, ובעקשנות חמקמקה מדרדרת את השניים לתהום. זו תמיד טרגדיה אישית ומשפחתית - אך בניגוד למחלות אחרות היא גם טרגדיה חברתית, כי היא האחראית הכמעט בלעדית להדבקה. היא תוצאה של חברה חולה בעצמה, שמלמדת נשים משחר ילדותן שזה לא באמת משנה מה הגוף הזה שלהן יודע לעשות - לטפס על עץ, לצייר עננים, לרקוד עד אור הבוקר, לחשוב, לחלום, לאהוב - העיקר שיהיה רזה. שכוחן, הצלחתן, אושרן וערכן - נמדדים במותניהן הלעולם-לא-מספיק-צרות.
פרסומות, סדרות וסרטים אמנם תובלו בשנים האחרונות ביותר צורות וסוגים של גוף, אבל הם עדיין משדרים לבנות, לנערות ולנשים שרזות נהנות יותר; שיש להן יותר סיכוי למכור בושם, להיות במרכזו של סיפור, להיות נאהבות. רשתות האופנה אמנם משתמשות גם בדוגמניות שמידת המכנסיים שלהן אינה 34, אך נשים במידות 42 ומעלה (הזדמנות לציין שהמידה הממוצעת של אישה בישראל היא 42) מרגישות בהן כמו שיבוש של הטבע בבואן לרכוש בגדים, פשוט כי יש פחות מבחר.
הרשתות החברתיות מאפשרות לנשים בכל המידות לחגוג את עצמן (או, לכל הפחות, להנכיח את עצמן במרחב) - אך מחקרים מראים כי הן יצרו החמרה בבעיות דימוי גוף אצל אחת מכל שלוש נערות, וכי הן מעודדות דיסמורפיה והפרעות אכילה. מדורי הרכילות עדיין מציינים לשבח כוכבות שיצאו מחדר הלידה בסקיני ג'ינס - כאילו זה הדבר הכי מפואר שהגוף הזה עשה, וחוגגים סלבריטאיות ש"חזרו לעצמן" - כאילו מידת הירכיים היא העצמי של אישה, היא זהותה. זהות בלתי משתנה, בלתי גמישה, תמיד בלתי מספקת. גוף שתמיד יש סביבו עיסוק בלתי פוסק, לא לגופו של עניין - אלא לגופו של גוף, עד כי לא ברור ברשות מי הוא באמת. גוף שיודע לעשות הרבה דברים, אך מצומצם למראה, להיקף, למספר.
התוצאה היא הרסנית: על פי נתוני משרד הבריאות, נכון להיום שיעור הלוקים באנורקסיה בישראל בגילים 24-15, הוא 1.2% בקרב נשים ו-0.2% בקרב גברים. מדי שנה מאובחנים בישראל כ-1,500 ילדים ובני נוער הלוקים בהפרעות אכילה, ואחת מכל 20 נערות או נשים צעירות שיגיעו למרפאה סובלות מאנורקסיה נרווזה, לא תהיה בין החיים 21 שנה מאוחר יותר.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןהסיפור של קארין באומן ז"ל, שנפטרה אתמול (שלישי) לאחר מאבק ממושך באנורקסיה, התפרסם כי הייתה דוגמנית, וכי הסכימה באומץ להיחשף בשנותיה הקשות במטרה להעלות את המודעות למחלה ולהראות איך נראה הצד האפל של האובססיה החברתית למידה אפס. היא לא האחרונה שתשלם בחייה על אידיאל היופי והרזון, אידיאל שהפך לדרך למשטר ולדכא נשים בעידן שבו מרביתן כבר משוחררות, כלומר יכולות לעבוד, להתפרנס ולהצביע.
בעולם שבו נשים יכולות לצאת מהבית, גופן הפך לכלא מודרני. הן יכולות להיות מנכ"ליות, ועדיין לא משוחררות באמת. גם גברים משלמים מחיר על פולחן הגוף, אך נשים יותר. הגוף הנשי - בין אם הוא "תקני" ובין אם הוא "דורש תיקון" - נתפס על ידי החברה כמרחב שמזמין פלישה, התערבות, עצה. האחריות לשינוי המציאות הזו היא לא רק על כתפי מערכת הבריאות (המאותגרת גם ככה), אלא בעיקר על כתפינו, כקולקטיב. אנחנו צריכים וצריכות לשנות את השיח, את המבט, את התפיסה - כי יש נשים שמתות מזה.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
