דריה וולקוב, בתו של יורי שנדקר למוות במעבר החציה בחולון, משחזרות את ליל הרצח
(צילום: אריק מרמור)
דריה וולקוב הייתה במשמרת ערב בחברת האבטחה שבה היא עובדת כשהבחינה בשיחה שלא נענתה מאמה. "רק אחרי 20 דקות ראיתי שהיא התקשרה וכתבה לי שאחזור אליה דחוף. כשחזרתי אליה חברה טובה שלה ענתה לטלפון וסיפרה לי שרצחו את אבא. כך שמעתי על הרצח בפעם הראשונה", היא משחזרת. "בהתחלה לא הבנתי מה היא אומרת בכלל, המוח שלי היה בבלבלות. כשהשיחה הסתיימה פרצתי בצעקות ובבכי במשרד. אנשים סביבי לא הבינו מה קרה. אמרתי להם שרצחו את אבא שלי והם נכנסו להלם. כשהחבר שלי הגיע נסענו מיד לבית חולים. הספקתי לתת לאבא נשיקה אחרונה ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. שם זה נגמר".
המוות המיותר, הסתמי והאכזרי של יורי וולקוב ז"ל, בשבוע שעבר, הסעיר את המדינה. יורי ורעייתו לנה, שהיו בדרכם לראות דירה בחולון, כמעט נדרסו על ידי קטנוע כשחצו את הכביש במעבר החציה באור ירוק. לנה הספיקה לצלם את עדי מזרחי, החשוד ברצח, שנסע באור אדום ותבע, "תביאי מה שצילמת!". לאחר שיורי ביקש ממנו להמשיך לנסוע - הוא שלף סכין ודקר אותו בחזהו. מותו של יורי נקבע בבית החולים וולפסון.
תיעוד הדקירה הקטלנית במעבר החציה בחולון
יורי (52) ולנה עלו מרוסיה בשנת 98' ונפגשו לראשונה בארץ. הם גרו בשכנות, הוא הציע לה עזרה ומאז הם יחד, כבר 24 שנה. בהתחלה יורי עבד בחברות בניין ובניקיונות, בהמשך בבית אבות, משם, בעקבות המלצות, הגיע לאיכילוב, שם הוא שימש ככוח עזר בחדר המיון.
דריה בתם מספרת שהוריה נאלצו לחפש דירה חדשה לאחר שבעלת הבית שלהם החליטה להעלות את מחיר השכירות. יורי לא ממש אהב את הדירה שראו והם חזרו הביתה. מאוחר יותר היה אמור לצאת למשמרת לילה. "אבא שלי היה בן אדם מדהים", היא מספרת, "גם כשלא היה לו שקל בכיס, תמיד נתן לנו כסף. הוא דחף אותנו ללמוד ומאוד אהב לעזור. למרות העבודה הלא קלה בבית החולים, הוא קיבל את האנשים במיון בחיוך. אי-אפשר לתאר את טוב הלב שלו".
הדקירה האכזרית והאקראית של יורי וולקוב פתחה שוב את הפצע המדמם של עזר גריידי, אביו של יפתח גריידי ז"ל. "כששמעתי על מה שקרה פשוט פרצתי בבכי", הוא מספר. "בכל פעם שיש אירועים כמו הרצח של יורי, אני יושב ובוכה ושואל 'עד מתי'".
בנו של עזר, יפתח, לוחם בגבעתי, יצא באפריל 2014 לבילוי סוף שבוע במועדון “שש” ברעננה - ונדקר. "אין דקה שאני לא חושב על הילד הזה", הוא אומר. "זה מלווה אותך בכל רגע בחיים. אני רואה את אחותו בת ה-24 גדלה ואת החברים שלו, וחושב כל הזמן על איפה הוא היה יכול להיות עכשיו. ההחמצה הכי גדולה מבחינתי היא שלא יהיו לי נכדים ממנו, לא לראות אותו גדל ופורח. זו לא רק החמצה שלנו, זו גם החמצה של המדינה, כי הוא היה תלמיד מצטיין וכל המורים שלו חזו לו עתיד מזהיר".
יפתח נדקר למוות בידי בן גניש מחוץ למועדון, שבו התפתחה קטטה, לאחר שחבריו של גניש נטפלו לאחת הצעירות שהגיעו עם יפתח מגבעתיים. גניש עשה זאת באמצעות סכין גדולה, באורך 20 ס"מ, שאותה לקח ללא רשות ממטבח המועדון. "יפתח לא היה מעורב בכלל בקטטה", זועם עזר. "בן גניש רץ אחרי מי שרב איתו ויפתח היה תקוע בין הקיר לשער המועדון ולא יכול היה לברוח, כך שהיה טרף קל בשבילו. אף אחד לא יודע למה הוא דקר דווקא אותו".
למרות זאת, גניש לא הורשע ברצח אלא בהריגה ובשיבוש הליכי חקירה, במסגרת הסדר טיעון, ונגזרו עליו 15 שנות מאסר בלבד. עזר טוען כי הענישה המקילה היא אחד הגורמים לכך שהאלימות ממשיכה להשתולל ברחובות. "אנשים כבר לא מפחדים, לא מהמשטרה ולא מבתי המשפט, כי הם יודעים שהם ישימו כיפה על הראש, יבכו ויספרו שהיו ילדים מוכים, והשופטים ישחררו אותם למעצר בית וייתנו להם עונשים מצחיקים. אין בעיה לקחת חיי אדם, פשוט שמים כיפה וזהו. אתה צדיק".
תיעוד דקירת יפתח גריידי ב-2014 במועדון ברעננה
במשך ארבע שנים ליווה עזר בן ה-59 את המשפט. במהלך התקופה הפסיק לעבוד במחלקת הנוער בעיריית גבעתיים וחי מחסכונות. "ארבע שנים עצרתי את החיים בתקווה לראות את הצדק נעשה. זה לא קרה. בשנים האלה נחשפתי לכל התחלואות של בתי המשפט בארץ".
מאז, לדבריו, איבד כל אמון במערכת. "אין שופטים בישראל", הוא קובע, "כל משפט נגרר שנים ורובם נסגרים בעסקאות טיעון, כי זה הכי קל לפרקליטות ולשופטים. מה שקורה עכשיו ברחובות זה רק פרומו, המצב רק ילך ויחמיר. אין מחולל פשע יותר גדול מבתי המשפט. משחררים רוצחים בסיטונאות. הקלות הבלתי נסבלת של העונשים לא נתפסת".
קורבנות העבירה, הוא מסביר, כלל לא נלקחים בחשבון. "במדינת ישראל, ואני אומר זה בצער, אם אין לך כסף, והרבה, הסיכוי שלך לקבל צדק קטן. ארבע שנים ישבתי כל יום בבתי משפט. ראיתי את הקשרים בין עורכי הדין לשופטים, הדברים נסגרים בשקט ואותך לא סופרים. בית משפט היום מגן על פושעים ולא על נפגעי עבירה, צריך שם מהפכה ועונשים קבועים בחוק. כל השטות הזו של הריגה, מוות ברשלנות, אלה המצאות. הרגת בן אדם? זה רצח.
"במקרה שלנו, השופט אמר שדקירה אחת זה לא רצח. זה לא ייאמן. בתחילת הדרך האמנתי שיש בתי משפט ויש צדק. אבל אין. רוצה צדק? תמכור את כל הרכוש שלך, תשלם לעורך דין טוב מהשורה הראשונה ותקבל צדק. אחרת אף אחד לא יסתכל לכיוון שלך. הענישה היא מצחיקה ומזלזלת וכל בן אדם שעבר את מה שעברנו יגיד את אותו דבר".
"זה כאילו דקרו אותי שוב בלב", מספר גבריאל אלנקווה, אביו של עו"ד משה אלנקווה ז"ל שנרצח כשיצא לרוץ על החוף בקריית ים, על תחושותיו בעקבות מותו של יורי וולקוב. "הסתכלתי על הסרטון ויכולתי ממש לדמיין את הבן שלי שם. גם במקרה שלנו, הרוצח הוציא ישר סכין - ודקר. מאז המקרה של יורי אני בדיכאון. הבנתי שאין צדק, אין הרתעה, אני מתבייש לחיות במדינה כזו".
מחקירת המשטרה עולה כי בינואר 2022 פרץ עימות מילולי בין עו"ד אלנקווה (43) ובין כמה גברים. בהמשך הוא נדקר בפלג גופו העליון, וצוות של מד"א פינה אותו במצב קשה מאוד לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם נקבע מותו.
החשוד המרכזי, תושב קריית ים בן 21, מואשם ברצח באדישות. "הבן שלי פשוט יצא מהבית לעשות הליכה בים, ולא חזר", זועק אביו, "הוא פשוט היה במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון".
לדבריו, המשפט מתנהל מאז בעצלתיים והדיונים נדחים בזה אחר זה. "לפני מספר ימים הגעתי לבית המשפט וראיתי שם את הרוצח עומד ומחייך. כל פעם דוחים את הדיון על שטות אחרת. אני מרגיש שעושים מאיתנו צחוק".
תיעוד רצח עו"ד אלנקווה
בינתיים, הוא מתקשה להמשיך הלאה. "החיים שלי השתנו לגמרי, אני במצב נפשי לא טוב. אני קרוע והרוס. העובדת הסוציאלית שהייתה פה המליצה לי ללכת לטיפול פסיכיאטרי. הייתי קשור מאוד למשה, הוא היה ילד מיוחד. כשהיה לו חופש מבית המשפט הוא היה לוקח אותנו לאילת, לצלילות. תמיד אהב לעזור ולגשר בין אנשים. הייתי מתייעץ איתו בכל דבר. רק חודשיים לפני המקרה הוא אמר שהכיר מישהי והולך להקים משפחה. מה שמשמח אותי היום הוא לראות את האנשים שקיבלו את האיברים שלו, שתרמנו אחרי מותו".
עכשיו הוא מודה שהוא מתנהג במשנה זהירות בדרכים וברחובות. "אני פוחד", הוא מודה. "גם כשאני נתקע מאחורי מישהו בפקקים, אני מפחד לצפור. מפחד להעיר לאנשים".
גם גבריאל טוען שחוסר ההרתעה והעונשים הקלים מדי מתדלקים את האלימות. "אם תופסים מישהו עם סכין ביד, הוא צריך לקבל 15 שנה בכלא, ואם הוא דקר הוא לא צריך לראות אור יום יותר. אבל בפועל אותם עבריינים מגיעים לבתי המשפט והשופטים מתחשבים בהם ומשחררים אותם. לקחו לי את הילד והרסו את המשפחה. כל המשפחה שלנו התפרקה. נהייתי חולה. גם אם הרוצח יקבל 100 שנה זה לא יחזיר את משה, אבל שיקבל לפחות את העונש שמגיע לו".
מותו של וולקוב השיב גם את דקלה חסדאי, אלמנתו של אופיר חסדאי ז"ל, שנרצח בעקבות ריב על חניה, ליום שבו חייה השתנו. "עוד מישהו הלך סתם, על שטויות, בגלל הערה של מישהי שצילמה אותו", היא אומרת. "כמובן שנזכרתי מיד ברצח של אופיר, בקלות שבה הרוצח שלף את הנשק, ירה בו והשאיר את הבנות שלי יתומות".
הבנות, יובל ורומי, תאומות בנות 13, שאחת מהן מתניידת על כיסא גלגלים. גם הבת הקטנה, אריאל בת הארבע, סובלת מקשיי התניידות. רומי ואריאל מתקשות גם בדיבור ולא מצליחות להביע במילים את האבל. יובל, לעומת זאת, שראתה את אביה נרצח לנגד עיניה, מדברת על האב שנעלם מחייה. "לפעמים היא באה אליי בדמעות ואומרת שהיא מתגעגעת לאבא, ואני אומרת לה שגם אני מתגעגעת אליו, אבל אין מה לעשות והחיים ממשיכים. היא חכמה מספיק להבין שזה המצב".
האירוע הקשה התרחש ביולי 2019, כשבמהלך חיפוש חניה בקניון ברמלה, אליו הגיע עם משפחתו, נקלע אופיר לוויכוח עם אשתו של ויקטור קטן, ששמרה חניה לבעלה. בשלב זה, נטען בכתב האישום, יצא אופיר מהרכב והתקרב לאשתו של הנאשם בעודו צועק, "למה אתם חונים בשתי חניות?!". בין השניים התפתח דין ודברים, שבמסגרתו הכתה אשתו של הנאשם את אופיר באמצעות התיק שלה, ובתגובה הוא צעק, "מה את מרימה עליי ידיים?" והדף אותה בשתי ידיו. אשתו של קטן נפלה - ואופיר התחיל לחזור לכיוון רכבו.
אז, טוענת הפרקליטות, יצא קטן מרכבו, התקרב לאופיר וצעק: "למה אתה מרביץ לאשתי?". הוציא אקדח שהחזיק ברישיון וירה בו מטווח קצר. הקליע פגע בירכו הימנית של אופיר, שזעק: "מה אתה יורה בי?". גם אשתו של קטן צעקה לעברו לחדול, אך הוא לא נענה, כיוון את האקדח לפלג גופו העליון של אופיר וירה בחזהו. הקליע פגע בריאות ופילח את ליבו. מותו נקבע כעבור זמן קצר.
קטן הואשם ברצח, אך למרות שעברו מאז שלוש שנים וחצי, המשפט עדיין מתנהל.
מועד הגשת האישום נגד קטן. המשפט עדיין מתנהל
(צילום: שמוליק דודפור)
"איך זה שמשפט רצח לוקח כל כך הרבה זמן?" שואלת דקלה. "בגלל שהוא זקן וחולה הנאשם נמצא בינתיים בבית שלו, ועורכי הדין שלו גוררים את הדיונים ומביאים מומחים שאומרים שיש לו רעידות ושהוא ומסכן, אבל מה איתנו? אנחנו הקורבנות, לא הוא. זה פשוט לא פייר, הוא היה צריך להיכנס לכלא מזמן. השופטים מאוד סימפטיים ומבינים לליבנו אבל לא מזרזים את העניינים ולא ברור לי למה. הרי הבן אדם רצח. אני לא מרחמת עליו. אם הוא לא ייכנס לכלא, אני ארים את המדינה על הרגליים. רצח את בעלי, לקח לו את החיים סתם".
למרות זאת, היא טוענת שגם החמרה בענישה לא תוביל להרתעה. "הישראלים זה עם מאוד עצבני. יש פה קשיים ואף אחד לא רואה בעיניים. אנשים מסתובבים עם סכינים ברחובות. הפתרון הוא לשבת בשקט, לא להעיר לאף אחד ולא לריב, כי זה יכול להיגמר ברצח. אם אופיר היה חושב שיירו בו, הוא היה שותק כמו דג.
"גם אני חושבת היום פעמיים לפני שאני מעירה למישהו, כי בעלי נרצח בגלל שטות, בגלל חניה. לבנות שלי אין אבא, אני לא אקח את הצ'אנס הזה שהן יישארו לבד, בלעדיי. בסך הכל הלכנו לקניון לאכול צהריים ולקנות משהו. אחרי הרצח האשמתי את עצמי במה שקרה, כי אופיר לא רצה ללכת לקניון ואני זו ששיכנעתי אותו, כי נפתחה שם חנות חדשה.
"הוא גם רצה בכלל לחנות למעלה, אבל ביקשתי ממנו שיירד, כי קשה לי ללכת. הילדה ראתה את אבא שלה על הרצפה וצרחה את נשמתה. אמרתי לה, ‘אבא חזק והוא יהיה בסדר’. מאוחר יותר בישרו לי שאופיר לא שרד".
סאם קרן (24), בתו של יורי פודובני ז"ל, נחשפה לעובדה שאביה נרצח כשצפתה בטלוויזיה. "בצהריים ראיתי ידיעה על רצח באזור התעשייה בחולון. חייגתי לאבא אבל הוא לא ענה. זיהיתי אותו לפי נעלי הספורט והבגדים שלו. ההודעה הרשמית הגיעה רק בחמש בערב. אמא שלי הייתה על סף התמוטטות ואחותי, שהייתה אז רק בת שלוש, לא הבינה מה קורה".
פודובני, תושב לוד בן 43, עבד בחנות באזור התעשייה של חולון, בסמוך לעסק המשפחתי של אוראל זוית. בבוקר 14 בפברואר 2019 החנה מנהל החנות של יורי את מכוניתו ליד העסק המשפחתי של זוית, ובין השניים פרץ ויכוח קולני שכלל גידופים הדדיים.
אביו של זוית יצא מבית העסק, ויחד עם בנו דחף את מנהל החנות השכנה, כשהבן מכה אותו בחוזקה בפניו ובחלקי גופו באגרופים. המנהל הצליח להשתחרר מאחיזתו וסינן: "חכו חכו", בטרם ברח מהמקום וחזר לחנות. בהמשך צעדו המנהל, שני אנשים נוספים ופודובני לכיוון המחסן והחלה קטטה בין הצדדים.
במהלך התגרה שלף זוית את אקדחו ממכנסיו, כיוון למרכז גופו של פודובני - וירה בו מטווח קרוב. הוא נפגע בפלג גופו העליון והתמוטט במקום. אז כיוון זוית את האקדח לכיוון המנהל, ירה פעם נוספת ופיספס.
זוית ואביו המשיכו לתקוף את פודובני גם בעודו ירוי ושרוע על הקרקע, הכו אותו באגרופים ובעטו בגבו. אנשי מד"א ביצעו בו פעולות החייאה, אך נאלצו לקבוע את מותו. נגד זוית הוגש כתב אישום בגין רצח. המשפט עדיין מתנהל וטרם התקבל גזר דין.
"כל מקרה כזה, כמו של וולקוב, מחזיר אותי מיד אחורה", מספרת קרן. "זו ממש מכת מדינה, ואף אחד לא עושה עם זה שום דבר. עצוב לי מאוד שיש עוד משפחה שחווה עכשיו את מה שאנחנו חווים. עוד רצח על כלום, בלי שום סיבה".
מאז המקרה היא סובלת מהתקפי חרדה וממעטת לצאת מהבית. "גם בעבודה, כשיש לקוח אגרסיבי או כשצועקים עליי, אני לא נכנסת לעימותים. אני לא מעיזה להעיר לאף אחד בכביש. נוסעת בשקט כמה שיותר רחוק. אני כבר מבינה שכל סיטואציה כזאת עלולה להסתיים ברצח".
הגשת כתב האישום נגד אוראל זוית
(צילום: מוטי קמחי)
גם אמה נזקקת לעזרה. היא נוטלת כדורים פסיכיאטריים מאז המקרה וסובלת מחרדות. אני הלכתי לטיפול פסיכולוגי שנה".
למרות שעברו שלוש שנים וחצי מאז המקרה, המשפט עדיין מתנהל. "ביום ראשון הקרוב יש דיון בהכרעת הדין. אנחנו שואלים למה זה לוקח כל כך הרבה זמן. יש סרטון ויש הוכחות לכל. הדרך שבה המערכת המשפטית עובדת היא על הפנים. האישום הוא גם לא רצח בכוונה תחילה, למרות שהוא לקח חיי אדם. כל דיון כזה לוקח אותנו מחדש שלוש שנים אחורה, ואף אחד לא מקשיב לנו. אין למי לצעוק ואין ממי לבקש עזרה. זורקים אותנו לכלבים. שבו וחכו ואנחנו נעדכן. אנחנו כאילו לא קשורים".
"בזמן המשפט עזרתי כלכלית. במשך שלוש שנים פירנסתי את המשפחה, עד שמצאתי זוגיות ופרסתי כנפיים. אני לא יכולה למלא את החוסר של אבא בבית. לאמא שלי יש בעיות לחץ דם וסוכרת, ולכן אבא היה המפרנס היחיד. עכשיו היא עובדת במשרה חלקית ומטפלת בבית אבות בזוג מבוגרים ונעזרת בהשלמת הכנסה וביטוח לאומי".
"אני מאוד מקווה שהוא יקבל עונש ראוי", היא אומרת. "הוא לקח את אבא שלי ולא התנצל ואף אחד מהמשפחה שלו לא התנצל. אנחנו נאלצים להמשיך לראות אותו בדיונים ורוצים שהסיוט הזה ייגמר כבר".
עו"ד הדס גבריאל-זני, מנהלת תוכנית סנ"ה של הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, מסבירה כי חלק מהתסכול של המשפחות נובע מהשינוי בחוק העונשין, שמבדיל בין סוגי רצח שונים. "אם בעבר אדם שהיה מורשע ברצח היה מקבל עונש מאסר עולם חובה, היום לעונש כזה נדרשות נסיבות מיוחדות או חריגות. השינוי בחקיקה הוביל לכך שהמשפחות, שחוו אובדן כל כך קשה, מאוכזבות מהעונש שניתן למי שרצח את יקירם. זה גם פוגע באמון במערכת החוק ובעיקר בבתי המשפט. צריך להבין, ברגע שיש ענישה פחות משמעותית זה מתגלגל גם לוועדות השחרורים, שאולי מקילות יותר, ולהתחשבות יתירה בפוגע ולא בנפגע. המטרה ברפורמה הייתה להחמיר בענישה ולא להקל על הרוצחים, אבל המשפחות האלו, שאיבדו את היקר להן מכל, נאלצות לראות את הרוצחים משתחררים אחרי תקופות יחסית קצרות".
ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב, מסבירה כי העלייה במקרי האלימות ברחוב קשורה, בין היתר, גם למצב החברתי בישראל. "בתקופות של משבר חברתי נתקלים יותר בסוג כזה של תוקפנות. זה קשור לעלייה כללית ברמות הלחץ. אנשים מרגישים שהם נדחקים לקצה, כי נורא חם ויש פקקים ויש חוסר ודאות כלכלית, וזה מאוד מערער ושוחק גם את השליטה העצמית".
מה שיכול להרגיע מצבים כאלה לפי גוטמן זו לכידות קהילתית, מושג שקצת הלך לאיבוד בישראל היום. "בחברה מתפקדת מרגישים בכל זאת איזו אחווה בין אנשים. זה מאוד התרופף בשנים האחרונות. הפכנו ל׳הם ואנחנו׳. מי שדופק יותר חזק על השולחן, מצליח. כשהתפיסה היא שכולנו ערבים זה לזה וכולנו צריכים לעזור האחד לשני ‑ זה מרסן תוקפנות אקראית. כשפוגשים מישהו ברחוב, התחושה היא שהוא ׳משלנו׳ ויש חיבור בסיסי אליו. ככל שהחברה יותר מפוצלת, התחושה הזו הולכת ופוחתת".
דריה וולקוב מקווה כעת שהדוקר של אביה יישלח למאסר עולם. "אני מצפה שהרוצח יישב בכלא לשארית חייו", היא אומרת. "אנשים יוצאים היום לעבודה ולא חוזרים הביתה. אין מספיק הרתעה ברחובות. הצדק אולי לא יחזיר את אבא, אבל צריך להרתיע רוצחים ועבריינים אחרים שחושבים שזה נורמטיבי לבוא ולהרים סכין בגלל איזו הערה".
בשבוע האחרון היא מסתובבת עם גז מדמיע צמוד אליה. "היום אני אחשוב פעמיים אם להעיר למישהו. יש איתי גז פלפל באופן קבוע ואני מקווה שלא אצטרך להשתמש בו".
