ההתמודדות היומיומית של הצוותים הרפואיים במחלקות הקורונה
(צילום: בראל אפרים, גיל יוחנן)
עייפים, שחוקים וחוששים לבריאותם: קראו להם המלאכים בלבן, מחאו להם כפיים ממרפסות הבתים והציבו אותם בחזית המלחמה המורכבת ביותר בשנתיים האחרונות - ההתמודדות עם מגפת הקורונה. אבל גם השנים הרבות של לימודי רפואה אינטנסיביים, והעבודה במערכת הבריאות העמוסה, לא הכינו אותם לקשיים שהביא איתו הנגיף.
"אני אישית מגיע הביתה סחוט בסוף יום. קשה לי לקרוא מאמרי רפואה כי בערב אני לא רוצה להתעסק בזה", סיפר פרופ' סטיבן מלניק, מנהל מחלקת קורונה בבית החולים קפלן ברחובות מקבוצת כללית. "צוותי הרפואה חווים מצוקה נפשית. יש המון עומס, צוותים שנדבקים, ויש את החשש לקולגות וגם לבני המשפחה". והוא לא לבד - מחקר שנערך בשנה האחרונה על ידי עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), בקרב 1,066 צוותי רפואה ב-41 בתי חולים ברחבי הארץ, מציג את הנתונים העגומים ביחס למחירים הנפשיים שגובה הטיפול הרפואי בתקופת המגפה.
הסקר נערך במהלך שנת 2021, חלקו במהלך הגל הרביעי של הנגיף ורובו במהלך הגל החמישי. בתקופה זו, שבה הגיע לחיינו גם זן האומיקרון, העומס על בתי החולים איננו עוד תוצר בלעדי של כמות המאושפזים, אלא גם של צוותי הרפואה הרבים שמבודדים או מאומתים.
לפי הסקר, 62% מהנשאלים מרגישים שחיקה בעבודה, ו-47% חשים שהשחיקה והמצוקה הנפשית פוגעת בתפקוד היומיומי שלהם בעבודה. אך בעוד העומס והשחיקה תמיד היו מנת חלקם של הצוותים הרפואיים במערכת הבריאות הישראלית, ניכר כי מגפת הקורונה החמירה את תחושותיהם.
כמעט מחצית מהמשתתפים במחקר (49%) העידו כי החשיפה לחולי קורונה במסגרת העבודה גורמת לתחושת מצוקה. ומה הסיבות לכך? על פי 46% מהנשאלים, החשש הוא הסיכון להידבק מחולי הקורונה. אחוז גבוה יותר (56%) מהנשאלים חוששים להדביק את בני משפחתם. 16% העידו כי הם מפחדים שהקורונה תפגע בתפקוד המקצועי שלהם.
"השנתיים האחרונות היו קשות, עמוסות ובלתי צפויות, והביאו איתן קשיים נוספים לאלו שהיו קיימים כבר לפני פרוץ הקורונה", הסבירה מנכ"לית נט"ל אפרת שפרוט. "השילוב בין עומס בעבודה, התמודדות יומיומית עם סיטואציות קשות רגשית וחשש אישי לשלומם, הביאו לנקודת רתיחה - והשפיעו על מצבם הנפשי של עובדי מערכת הבריאות שנמצאים במצב הזה כבר שנתיים, בלי הפוגה".
עמותת נט"ל, שמקדמת את החוסן בחברה הישראלית, מתמקדת בימים כתיקונים בעיקר בסיוע לנפגעי פוסט טראומה על רקע שירות צבאי. המחקר הנוכחי נערך במסגרת פרויקט "לבריאות" של יחידת קהילה וחוסן של העמותה. במסגרת הפרויקט עוברים הצוותים סדנאות מיוחדות להתמודדות עם הקשיים.
עוד מראים נתוני המחקר כי 62% מהנשאלים הודיעו על בשורה מרה לבני משפחה של חולים לפחות כמה פעמים בחודש, ו-2% מהנשאלים נאלצו לעשות זאת מדי יום. על אף שמדובר בחוויה קשה שעוברת על מרבית הצוותים הרפואיים במהלך תפקידם - גם כאן ניתן לקשור בין מגפת הקורונה, שגבתה קורבנות רבים, לבין תכיפות הודעות אלו והתגובות מצד בני המשפחה.
אבל הנזקים הנפשיים אינם נובעים רק מסביבת העבודה הרפואית. 48% מהצוותים הרפואיים מעידים כי חוו אלימות כלפיהם או כלפי הקולגות שלהם מצד מטופלים או בני משפחותיהם. התופעה החמורה, שהייתה קיימת עוד לפני הקורונה, התרחבה בעיקר לנוכח מיעוט הביקורים במחלקות. עוד נמצא כי 28% מצוותי הרפואה נחשפו לאירועים טראומתיים של החולים בהם טיפלו.
"מה שהצוותים עוברים דומה למה שאנחנו רואים בטראומה של לוחמים - התמודדות עם הרבה מקרי מוות ובשורות מרות", הוסיפה שפרוט. "פגשנו בסדנאות צוותים עייפים אבל מאוד מסורים. זה גם דומה למה שאנחנו פוגשים אצל לוחמים, הנכונות להקריב בכל עת ובכל שעה".
פרופ׳ סטיבן מלניק, שנחשף לנתונים, יכול בהחלט להבין אותם. "בגל הראשון היה בעיקר פחד מהלא ידוע. לא היה לנו טיפולים שאפשר להציע. אבל עכשיו אני חושב שהרבה יותר קשה", הוא הסביר. "מספרם של החולים מאוד גבוה ויש קושי רב".
מלניק סיפר שהחוויות הנפשיות הקשות שכוללות עומס, שחיקה ולחצים לא פוסחות על הצוותים הרפואיים, מהזוטרים ועד הבכירים ביותר. "הצוותים מסיימים יום מזיעים, והסטאז'רים מתלוננים שזה לא מה שהם היו אמורים לעשות. יש גם המון ויכוחים עם משפחות שרוצות לבקר את החולים", הוא הסביר. "הם צריכים ליווי ומיגון נכון גם מהצד שלהם, כי יכול להיות שזאת הפעם האחרונה שיראו אותם. אנחנו לא אמורים לעבוד ככה, בית הספר לרפואה לא הכין אף אחד לזה. זה אירוע רב נפגעים וזה קורה במלחמות בדרך כלל, לא יום יום 24/7".
פרופ' מלניק מכיר גם את הצד השני, אחרי שבגל הראשון הוא אושפז במחלקת קורונה. "אני קמתי לשירותים וראיתי חולה שנראה לא טוב בכלל, ואחרי כמה רגעים הוא כבר נפטר. אני שמעתי את בתו פורצת בבכי, ראיתי אותו עטוף וזה קשה שלא לחשוב שזה יכול לקרות לי או לכל חולה".
ולמרות כל הקשיים, והם רבים, בתקופה כזו של חוסר ודאות בקרב האזרחים, הצוותים הרפואיים הפכו ללוחמים עבור כולנו בחזית המאבק. במהלך השנתיים האחרונות, ולצד העבודה הקשה, הורעפה עליהם אהבה, תמיכה וחיזוקים - שאין ספק שמגיעים להם. טוב לראות שיש גם נתונים מעודדים - 88% מהנשאלים דיווחו כי הם מוצאים משמעות וחשיבות בתפקידם, ו-36% מרגישים שהתקופה הזאת תרמה להם ידע ואמונה מחודשת ביכולת שלהם.
