שתי תמונות מרכזיות נצרבו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי ממשפטו של אדולף אייכמן: הראשונה, זו של הנאשם הלכוד בתא הזכוכית בין שני שוטרים, במטרה להבטיח שרק שופטים יחרצו את דינו ולא אחד מניצולי השואה באולם, או פעיל נאו-נאצי שיבקש לחלצו. לא פלא שתמונה זו הייתה חביבה על צלמי לשכת העיתונות הממשלתית: היא שיקפה את העורמה והתעוזה היהודית שהובילו את אייכמן אל תוך תא הזכוכית, כמו גם את הריבונות והממלכתיות של המדינה הצעירה שהצליחה להביאו לדין. בכך היוותה את היפוכה המוחלט של היהדות הגלותית שבה התמקד הדיון באולם.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• כשנתן אשל כתב על האריה העייף והחלש
• כך תביא קרן הארנונה לפגיעה בתושבים שלי
• אין שלום – אין שטריימל
• למרות הכול, תודה לאיימן עודה
התמונה המכוננת השנייה היא זו של הסופר ק. צטניק (יחיאל דינור) הקורס על הדוכן זמן קצר לאחר שהחל לתת את עדותו. הוא מחוסר הכרה ושני שוטרים עוטפים אותו: האחד, חסון, גבה קומה ומשופם, אוחז בו מאחור ומונע ממנו לקרוס אל רצפת בית המשפט, בעוד השני רוכן אליו ומושיט לו כוס מים. שניהם גילו כלפיו את החמלה שלא הייתה מנת חלקו ב"פלנטה האחרת" שעליה הספיק לספר בקצרה בלבד בטרם קרס.
בניגוד לאייכמן וק. צטניק, שדמויותיהם מוכרות היטב למרבית היהודים בישראל, השוטרים שהקיפו אותם בתמונות - הן אלה המבטיחים שהנאשם לא יחמוק מיד הצדק הישראלי, והן אלה הכורעים-מגוננים על העד המתמוטט - נמחקו באופן מוחלט מן הזיכרון הקיבוצי. זהו כשרון המוטבע בשוטרים, להפוך לאנטי-גיבורים: אלה המבצעים עבודה אפורה, מתישה ושוחקת, ומותירים לאחרים את המנוחה על זרי הדפנה. שוטרים מופיעים בשפע תמונות מן המשפט, וניתן לאתר עשרות מהם בעיקר בתוך ולצד תא הזכוכית. אך בניגוד לעדי התביעה, השופטים והתובע, הם לרוב אינם מופיעים בתמונה לבדם, משל צילום שלהם כשלעצמם אינו מוצדק.
לאורך השנים שקעו שוטרים אלה בתהום הנשייה. על משפט אייכמן למדנו מאוטוביוגרפיות של אנשי מוסד, משפטנים, מעדויות הניצולים, מפסק הדין ומעיתונאים שישבו באולם, בעוד נקודת מבטם של השוטרים לא זכתה לעניין רב. לכל היותר, מדי פעם הבליחו ראיונות עימם בתקשורת, ותוכנית הסאטירה "היהודים באים" לא החמיצה את ההזדמנות להקדיש להם מערכון לעגני. עם זאת, השוטרים היו למעשה היחידים שליוו את כל התהליך מראשיתו: הם היו שותפים בבדיקות מז"פ שקדמו למעצרו של אייכמן בארגנטינה; הגישו בקשה לצו מעצר עם הגעתו לישראל; אבטחו את מתקן המעצר שבו הוחזק; חקרו במהלך חודשים ארוכים אותו וכן מאות עדי תביעה פוטנציאליים; שמרו עליו במהלך הדיון בבית משפט; חלקו עימו את האוכל שהוגש לו על מנת לוודא שלא ייפול קורבן להרעלה וגם טיפלו בהליכי הוצאתו להורג, לרבות פיזור האפר.
לא פעם, כשאני מנסה לשדל סטודנטים בקורסים שאני מלמדת בתחומי המשפטים, הקרימינולוגיה או ההיסטוריה של מערכת אכיפת החוק (ובהם שוטרים), לכתוב את עבודתם הסמינריונית על ההיסטוריה של משטרת ישראל, אני פותחת איתם דיאלוג בדמות חידון טריוויה למתקדמים:
- מי עצר את אייכמן?
- "המוסד", הם אומרים ומסתכלים עליי כאילו השתבשה דעתי. וכי מי אינו יודע עובדה זו?
- מי היה האדם שלכד אותו?
- "איסר הראל!", פועים כל צאן מרעיתי בצוותא.
- איפה?
- "בארגנטינה!".
- איך מתחיל נאום התביעה?
- כאן מגיעות גרסאות שונות, אך רובן מתלכדות ל"אין אני עומד יחידי... שישה מיליון קטגורים...".
- יפה. ועכשיו ציינו בבקשה שמות של שלושה שוטרים שחקרו את אייכמן.
בשלב זה משתררת דומיית מוות בכיתה. איש אינו פוצה פה. לרוב יימצאו לאחר דקותיים צדיק או שניים שיזכרו את מיקי גולדמן, השוטר ניצול השואה שהפך לחוקרו של אייכמן, אך לא יותר מכך. שמותיהם של חוקרי יחידה 06, שלל המתורגמנים שלה, השוטרים שאבטחו את המשפט או ביצעו את גזר הדין - כל אלה נמחקו מזיכרוננו, או, אם נדייק, לא חדרו אליו מעולם.
השבוע חל יום השנה לאותו אירוע מכונן בהיסטוריה הישראלית: הבאתו של אייכמן לישראל בידי המוסד והעברתו לידי המשטרה. למרות השינויים הרבים מאז מאי 1960, שלוש בעיות מרכזיות בעבודת המשטרה נותרו בעינן: תנאי ההעסקה הירודים, התייחסות מועטה למצוקתם הנפשית של שוטרים והיעדר הכרה ציבורית לפעולותיה.
אלה נשקפים בסיפורו של מיקי גולדמן, אותו שוטר מיתולוגי שהיה קורבנו של אייכמן והפך לחוקרו. גולדמן עלה לישראל בינואר 1949, ובסיומה של אותה שנה התגייס למשטרה. הוא עסק כקצין בחקירות כלכליות ופליליות, אך בשנת 1958 התפטר בגלל השכר הדל ששולם לשוטרים (גם) באותה תקופה. הידיעה על לכידתו של אייכמן "חשמלה אותי ממש", כתב בזיכרונותיו, והובילה אותו חזרה אל שורות לובשי המדים. הוא התגייס ליחידה 06 שחקרה את אייכמן, וכאמור – שקעה בתהום הנשייה. זמן קצר לאחר תום המשפט עזב את המשטרה שוב.
גם כיום, שכרם של שוטרים ישראלים רחוק מלהיות מזהיר, וניתן להניח שהוא משמש מאיץ רב משקל להתפטרות ההמונית שלהם. תופעה זו מתרחשת גם במדינות אחרות במערב, אך תנאי העסקתם של השוטרים הישראלים הופכים מגמה זו למשמעותית הרבה יותר בהיקפה.
בעיה נוספת שאפיינה לא רק את גולדמן אלא את כל אנשי יחידה 06 הייתה השפעת עבודתם על מצבם הנפשי. אחת השוטרות כתבה כי החומר הרב שאליו נחשפה בלשכה "הפך את שנתי לטרופת סיוטים", ומנכ"ל משרד המשטרה דאז, יוסף בן-פורת, תיאר בספרו את תחושותיו של אחד מקציני המשטרה שהיו מעורבים בחקירה: "על אף הסיפוק הרב שליווה אותנו בהרגישנו כי אנו מביאים למשפט במדינת ישראל העצמאית את אחד מראשי המארגנים של השמדת היהודים – השתלטה הטראומה עלינו. העיסוק המתמשך בפרטי פרטים של מערכת הדיכוי וההשמדה הפך לסיוט שליווה אותנו לאורך כל התקופה. סיוט שלא פג עד היום". סיוט זה לא קיבל מענה אז, וגם היום רק כוח אדם מועט מוקצה לצורך סיוע נפשי לשוטרים.
ד"ר נעמי לבנקרוןבעיה שלישית שנותרה בעינה קשורה בכך שעבודתה הקשה, המתישה והשוחקת של המשטרה בשמירה על אייכמן, בחקירתו, במינהל בתי המשפט שהקימה ובפעולות נוספות, לא זכתה להוקרה או הערכה, וכך גם היום: שוטרים אינם זוכים להכרה שלה הם ראויים בשל פועלם למען החברה.
לפיכך, יהיו מי שיראו בלכידתו של אייכמן והעמדתו לדין משל על חוזקו של העם היהודי, שרידותו, כוחו ופקחותו, שהובילו את הפושע אל ספסל הנאשמים ואל חבל התלייה. אחרות, פסימיות יותר, כמוני, יראו את הבעיות שהיו ונותרו בעינן בהקשר של שכר השוטרים, מצבם הנפשי וביחס הציבור כלפיהם. אלו השפיעו אז ומשפיעות בעיקר היום לא רק על המשטרה, כי אם על כולנו כחברה.
- ד"ר נעמי לבנקרון היא מרצה במחלקה ללימודים רב-תחומיים במכללת כנרת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
