מתרחקים מהאמת: דוח חדש מציג מחדל אחר מחדל בפעילות ועדת החקירה הממלכתית כהן-קדמי, שמטרתה הייתה לחקור את תופעת ההיעלמות של ילדים מבין עולי תימן, היקפה והנסיבות שלה, וכן לבדוק מה עלה בגורלו של כל אחד מן הנעדרים.
החוקרות ומחברות הדוח עוסקות בפרשה כבר עשרות שנים. הן החליטו לחקור, על אף שחלפו 20 שנה מפרסום ממצאי ועדת החקירה, משום שגם היום עמדת המדינה בנושא מתבססת על אותם ממצאים - שכל הילדים נפטרו, למעט מקרים בודדים, ושלא מדובר בפעילות ממסדית.
מסקנות הוועדה באות לידי ביטוי בשנה האחרונה במתווה הפיצויים הדל למשפחות ובגניזת דוח בפרשה שחובר במשרד הבריאות. פתיחת הקברים, שמתקיימת בימים אלה, יכולה אולי לספק תשובות חלקיות למספר מצומצם של משפחות - אך החוקרות מבהירות שנדרש בירור מקיף ורציני סביב הפרשה. "מדינת ישראל הקימה ועדת חקירה ממלכתית שלא חשפה את האמת אלא ניסתה להסתיר אותה - ולמשפחות מגיעות תשובות'', טוענות מחברות הדוח.
ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1954-1948 מונתה בשנת 1995, כאמור במטרה לחקור תלונות רבות על מה שקרה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. הוועדה הוקמה בעקבות חוסר אמון מצד המשפחות בשתי ועדות הבירור שפעלו קודם לכן, ובשל המחאה של הרב עוזי משולם.
בנובמבר 2001, אחרי קרוב לשבע שנות עבודה, פרסמה הוועדה את מסקנותיה. הדוח קבע שלא הייתה שום חטיפה מכוּונת של ילדים, לא על ידי ה"ממסד" ואפילו לא על ידי גורמים מקומיים בבתי תינוקות ובבתי החולים. סקירת המחדלים שאנו מפרסמים כעת לראשונה מציגה תמונה אחרת.
עדות האחות
מחברות הדוח, העיתונאית יעל צדוק והחוקרת והמרצה ד"ר שושנה מדמוני גרבר, נפגשו לראשונה בשנות ה-90 כשהגיעו מתוקף עבודתן - הראשונה כתבת בקול ישראל והשנייה כתבת ב"ידיעות אחרונות" - לראיין את הרב משולם, שהוביל את המאבק לחשיפת הפרשה. מאז השתיים לא מרפות מהפרשה, עד שהאמת תתגלה.
פתיחת קברה של הילדה זהרה דחבש בבית העלמין סגולה, שלשום
(צילום: אבי חי )
יעל פעילה בעמותת "אחים וקיימים" המסייעת למשפחות שנפגעו מהפרשה, ושושנה חוקרת את עיסוק התקשורת בה. בדוח הן בחנו לעומק את מסקנות ועדת כהן-קדמי אל מול העדויות והמידע שנחשפו בפני חברי הוועדה בזמנו. הגישה לפרוטוקולים מוועדת החקירה התאפשרה לציבור רק עם פתיחת הארכיונים בשנת 2016, לאחר מאבק ממושך נגד החיסיון שהוטל על המסמכים עד 2070. אלו עיקרי הדוח שחיברו:
העלמת עדויות וממצאים: הוועדה העלימה מהדוח שלה עדויות וממצאים חמורים המצביעים על העלמת ילדים מהוריהם, סחר בהם ומסירתם לאימוץ. יו"ר הוועדה הראשון, השופט יהודה כהן, אמר בעצמו שילדים מבית החולים רמב"ם הועברו לויצ"ו, לארגון אימהות עובדות ולקיבוצים, במקום להחזיר אותם להוריהם. כמו כן אנשים באו ו"בחרו ילדים מתוך בית החולים", כפי שאמרה פרקליטת הוועדה דרורה נחמני-רוט. הוועדה העלימה את המידע הזה מן הדוח שלה, כמו גם את העדות הקריטית של האחות הראשית במחנה עין שמר, סוניה מילשטיין, על "חבילות-חבילות" של תינוקות שנשלחו מן המחנה ללא שום רישום, כך שהיה ברור מראש שהם לא יוחזרו להוריהם.
עדויות על העלמה כפויה של ילדים גומדו ולא נחקרו: עדויות של אנשי רפואה ומעורבים אחרים יכלו לספק קצה חוט לחקירת התופעה והגעה למי שעומד מאחוריה, אך הן לא נחקרו. לדוגמה, העדויות של רוזה קוצ'ינסקי ויהודית דוראני ממחנה עין שמר, שתינוקות בריאים נעלמו מבית התינוקות במקום ושניתן היה לקבל שם ישירות תינוקות לאימוץ.
4 צפייה בגלריה
"המסמכים פשוט לא מסתדרים''. אביב סלומון מחזיק בתמונת הוריה של מזל
(צילום: אביגיל עוזי )
עוד נכתב בדוח שצוותי רפואה לא טרחו להחזיר את הילדים להוריהם, ואפילו מחקו את הפרטים האישיים שלהם. רופאים ממחלקת הילדים בבית החולים רמב"ם אף החזיקו מוסדות פרטיים למסירת ילדים לאימוץ. בנוסף, היו הורים שהעידו על כך שנמסר להם ש"הילד שלהם מת", או ש"לא מוצאים אותו", וכאשר איימו, לחצו או התחננו - הילד ה"מת" נמצא בריא ושלם. עניין חריג נוסף שהוועדה שמעה עסק בעדויות על משפחות יהודיות בחו"ל שקנו תינוקות מישראל.
מותם של ילדים נקבע על סמך רישומים סותרים: הוועדה לא בדקה את אמינותו של התיעוד הרפואי עליו נשענה, שקבע שהילדים נפטרו. הוועדה קיבלה מידע על תופעה של רישומי לידה כוזבים בבתי חולים, על צוותי רפואה שמחקו ביוזמתם את פרטי הזהות של הילדים, על ילדים שנשלחו לבתי חולים מלכתחילה ללא פרטי הזהות שלהם ועל פרקטיקת "הרישום המאוחר". היא ידעה שיומני קבורה בפרדס חנה "שוחזרו" על ידי אלמונים, ושאי אפשר לסמוך על הרישומים בספרי חברה קדישא. ובכל זאת, הוועדה כתבה למשפחות שהילדים שלהן נפטרו "בוודאות", למרות המסמכים הסותרים והמבולבלים.
כך, למשל, זכתה מזל סלמן בת החמש לארבעה תאריכי פטירה שונים. הוועדה בחרה באחד מהם, וקבעה שמזל נפטרה במחנה ראש העין יותר מחצי שנה לפני שבכלל משפחתה עלתה לארץ מתימן. אביב סלומון, שמזל הייתה דודתו, אמר כי עד יומם האחרון של סבו וסבתו הם סחבו תחושות קשות, שהמדינה התעסקה בטיוח במקום בחקירה. "סבתא שלי נפטרה עם הרבה כאב", אמר אביב. "היא הייתה בוכה שנים ומספרת איך כאשר מזל הייתה צריכה להיות בת 18 הגיעו מהמשטרה הצבאית לחפש אותה כדי שתתגייס לצבא. היא תמיד האמינה שמזל בחיים. המסמכים פשוט לא מסתדרים ואנחנו רוצים לדעת את האמת''.
4 צפייה בגלריה
פתיחת קברו של יוסף מלמד ביולי. ה-DNA של השרידים נמצא תואם לזה של בני המשפחה
(צילום: שאול גולן)
גם במקרה של יוסף בהזד ג'דיד, שאושפז ברמב"ם בגיל חצי שנה כי לא הרגיש טוב, תעודת הפטירה שהוצגה למשפחה נראתה לא אמינה. נכתב בה שמדובר בנקבה ולא בזכר. "הוועדה הזו הייתה מבחינתי טיוח מוחלט", אמרה שרית בלו, שיוסף היה דוד שלה. "אם נכתב בתעודת הפטירה שמדובר בנקבה, זה אומר שהרופא שכתב אותה לא ראה את יוסף. בכל זאת זו הקביעה של הוועדה - שהוא נפטר. סבתא שלי נתנה לוועדה את התמונה היחידה שהייתה לה מיוסף וקיוותה שעכשיו המדינה מקשיבה ומנסה לפתור את התעלומה, אבל כל התקוות התנפצו לה בפנים".
אם המסמכים הראו אחרת, מדוע פסלה הוועדה את עדויות ההורים: ליבה של הוועדה היה גס בעדויות ההורים. בכל המקרים שבהם רישום ממסדי כלשהו סתר את עדותם - היא העדיפה להאמין לרישום הממסדי, ללא שום הסבר ומבלי להטיל ספק ברישומים. כך קרה במקרה של משה חסין בן השנתיים, שמשפחתו עלתה ארצה ממצרים. בשנת 1951 משה נעלם מבית העולים בפרדס חנה. ילד בריא שפשוט נעלם. המשפחה פנתה למשטרה וערכה חיפושים אחריו, ללא הועיל. המשפחה העידה בוועדת כהן-קדמי, שהשיבה שהיה איזה ילד אלמוני שנקבר בפרדס חנה ביולי 1951 וש"יש מקום לשער" שהאלמוני הזה הוא משה חסין.
אפרת יהושוע, אחותו של משה, אומרת כי עד היום המשפחה חשה זלזול ועלבון מיחס הוועדה. ''התחושה שהייתה להורים שלי היא שלאף אחד לא אכפת, שהוועדה לא באמת ניסתה להבין מה קרה למשה", היא סיפרה. "זה עשה את אמא שלי אישה עצובה וממורמרת. הרגשנו שהוועדה פשוט זלזלה בנו. הגיע הזמן, אחרי כל השנים, שיכירו בפרשה ויודו במה שנעשה".
התעלמות מהסתרת מידע ושיבוש הליכי משפט: מהרגע שנודע על הקמת ועדת החקירה הממלכתית, התחילו ארגונים שונים להעלים מידע הקשור לפרשה. כך למשל הוועדה מזכירה רשימה של ארכיונים קריטיים לחקירת הפרשה שהושמדו: ארכיון בית היולדות ברנדייס בחדרה, ארכיון בית החולים הלל יפה, הארכיונים של בתי החולים במחנות העולים עין שמר ובית ליד, ארכיון הסוכנות היהודית ועוד.
לראשונה זה 25 שנה: נפתח קבר בפרשת ילדי תימן
(צילום: אבי חי, אסף חן)
הוועדה התייחסה להשמדת הארכיונים כתקלה מנהלית. בנוסף, הוועדה מציינת שמשרד הסעד (שמו הקודם של משרד הרווחה) לא העביר לה את כל החומרים שביקשה. למשרד הסעד היה מידע רב על האופן שבו ילדים הועברו מהוריהם הביולוגיים להורים אחרים, והוא הוסתר מוועדת החקירה. תגובת הוועדה הייתה: "לא נותר אלא להצטער על כך". הוועדה ידעה על אירועים נוספים של העלמת מידע ושל ניסיון לשבש את עבודתה, אך הם לא נחקרו ובקושי זכו לאזכור בדוח המסכם.
משפחות הואשמו באובדן ילדים: לכל אורך הדוח מפנה הוועדה אצבע מאשימה כלפי קורבנות החטיפות. היא למשל מתלוננת על כך שהם לא שמרו על קשר עם ילדיהם לאחר שעזבו את המחנות: "המשפחות הן שהיו צריכות לעקוב ולפקח על החזרתם של התינוקות מבתי החולים לאחר שהחלימו. הן היו צריכות לדעת כיצד להגיע אליו (אל הילד - ס"ח) ולשמור על קשר עמו". הוועדה גרסה שהמשפחות לא הבינו את מה שאמרו להן ולא יכלו "להתמודד עם נושאים פשוטים יחסית".
עוד טענה ועדת החקירה שהיו עולים שלא זיהו את הילד שלהם וסירבו לקבלו, או לקחו ילד שאינו שלהם. מדובר בתיאורים מזלזלים בעולים החדשים לעומת הסלחנות שגילתה הוועדה כלפי הממסד. הוועדה למשל התגייסה להגנת המטפלות בבתי התינוקות והסבירה שהן חשבו שהמשפחות נטשו את התינוקות. האם הנחה זו של הצוות הרפואי מצדיקה העברה לא מבוקרת של הילדים לאימוץ?
נטל ההוכחה הוטל על הקורבנות: לאורך הדוח כולו מקפידה הוועדה לדחות את טענות ההורים על חטיפת ילדיהם בתירוץ שלא הונחו בפניה ראיות ל"חטיפה ממסדית". הוועדה סירבה, למשל, לחקור את אמינותם של המסמכים והרישומים המעידים, לדבריה, על מותם של הילדים, וציפתה שמישהו יוכיח לה אחרת. כך היא כתבה: "ככלל, חזקה על רישום ראשוני - שאינו נושא על פניו סימנים של 'התערבות זרה' ואין עילה נראית לעין לחשוש מאמיתות תוכנו - כי הוא רישום אמיתי שתוכנו אמת, והטוען אחרת עליו הראיה".
כלומר, הוועדה שתחילה ייעודה הוגדר ככזו שתחקור כל מקרה היעלמות ציפתה בסופו של דבר שההורים, המטילים ספק במות בנם, יוכיחו את טענותיהם שהרישום שקרי. האם מתקבל על הדעת שמי שהיו בעת ההיא עולים חדשים שהוכנסו למחנות, ושהרשויות הפרידו בינם לבין ילדיהם בכוח, ימציאו "ראיות" שישביעו את רצון הוועדה? המשפחות ציפו שהוועדה היא זו שתספק להן תשובות - ולא ההפך.
מסתירים את האמת
החוקרות צדוק ומדמוני גרבר אומרות כי "המידע המוזכר בדוח הוועדה, כמו גם העדויות הרבות שהועלמו מן הדוח הסופי שלה, מבססים את אחריות המדינה להיעלמות הכפויה ולחטיפת הילדים באופן שאינו ניתן לערעור".
צדוק הוסיפה: "הדוח של ועדת כהן-קדמי מגויס כבר שנים רבות לצורך הכחשת הפרשה. זה מטריד ועצוב שהמדינה ממשיכה להסתיר את האמת מן המשפחות שילדיהן הועלמו מהן, וגם מהציבור. אני קוראת לממשלה החדשה להפסיק את מעגל ההתחמקות ולקחת אחריות על הפרשה הקשה הזו".
