כמה מחשבות בעקבות הסבב הנוכחי בעזה שכונה, משום מה, "עלות השחר". כן, ידוע שאת השמות קובע מחשב באופן אקראי, ועדיין נותר לתהות מה הוראות ההפעלה הלוגריתמיות שמייצרות את השמות למבצעים הצבאיים, כאלה שיש להם שתי קונוטציות עיקריות: גאווה לאומית (צוק איתן, עמוד ענן, עופרת יצוקה, שומר חומות), או תקווה (גשמי קיץ, עלות השחר).
1. בכל נקודת זמן שבה נתחיל לתאר את יחסינו מול עזה - נקבל סיפור אחר, עם עלילה שונה ואשמים מגוונים. יש מי שאוהבים לספר את הסיפור מרגע ההתנתקות, שיש מי המגדירים אותה גירוש; אי שם ב-2005, במהלך שביצע אריאל שרון, ושסימן וניבא וחולל את מה שקורה היום, כאשר הג'יהאד האיסלמי וחמאס מצוידים בטילים ארוכי טווח שמסוגלים להגיע לתל אביב ואפילו לנתניה. אלה שוכחים לספר שהמהלך ההוא שביצע שרון היה חד-צדדי. החליטה עליו מדינת ישראל בעצמה ומול עצמה. ולכן הפלסטינים - חמאס או כל יישות אחרת – לא נדרשו לשום מחויבות.
יש מי שמתחילים לספר את הסיפור מהסכם אוסלו, אז התחייבה ישראל לא רק לפינוי חבלי ארץ, התנחלויות ומתנחלים, אלא העמידה את אש"ף על אותו מישור כמו מדינת ישראל, הכירה בו כנציג של העם הפלסטיני, והכירה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה משלו.
יש מי שמתחילים את הסיפור דווקא ברצח רבין, המהלך הפוליטי שנועד לטרפד תהליך מדיני שאיש אינו יודע לאן היה מתגלגל לולא שלוש היריות בכיכר מלכי ישראל. וכמובן יש עוד גרסאות ואפשרויות למועדים שבהם אפשר להתחיל לספר את הסיפור - ובכל פעם לקבל תוצאה אחרת. מן קסם כזה של ההיסטוריה, שהיא כשלעצמה לא מתחילה בנקודת זמן מסוימת ולכן גם לא מסתיימת.
2. לא חשוב מי יושב על כיסא ראש הממשלה – זה תמיד אותו מהלך. לא חשוב אם יושב שם אדם עתיר ניסיון בניהול מדינה, כמו בנימין נתניהו, אם יושב שם מי שהיה חייל עתיר מבצעים וניסיון ביחידה מיוחדת, כמו נפתלי בנט, או אדם שעסק בעיתונות, בתקשורת ובכתיבה ונכנס אך לפני רגע למשרד ראש הממשלה, כמו יאיר לפיד. לא משנה אם במשרד הביטחון יושב רמטכ"ל לשעבר, שמכיר את הצבא ויכולותיו לפני ולפנים וחשוף כבר שנים להערכות גורמי המודיעין, או שבמקומו ניצב אחד אביגדור ליברמן, שהבטיח פעם שיחסל את איסמעיל הנייה תוך 48 שעות. זה לא משנה ובסוף המהלך הוא אותו מהלך. ארגז הכלים שבו הם משתמשים הוא בדיוק אותו ארגז כלים. צה"ל הוא אותו צה"ל. ולכן הסבב הוא אותו סבב.
3. לא חשוב כיצד מסתיים המהלך הצבאי, הוא תמיד יוביל לתוצאה אחת ברורה: תוספת לתקציב הביטחון. כן, אותו תקציב ששני לו רק תקציב החינוך, ונמצא כבר שנים במגמת עלייה אקספוננציאלית. אין כמו סבב לחימה בעזה כדי להוסיף דלק לבקשת התוספת שמגיעה ממשרד הביטחון. אל תעצרו את נשימתכם, גם הפעם זה יגיע.
התכנסות הקבינט המדיני-ביטחוני
(צילום: לע"מ)
4. לא חשוב איך התחיל המבצע הצבאי, מי יזם ומי מוביל, תמיד אנחנו נחשפים לשמות של רבי-מחבלים שעד כה היו מוכרים לקבוצה מצומצמת של יודעי ח"ן. ואז, באחת, כולנו מתחילים לגלגל על לשוננו את שמותיהם, כאילו גדלנו איתם בשכונה והלכנו לאותו בית ספר. לבנק המטרות יש תכונה מאוד לא אופיינית לבנק: הוא תמיד גדל ומתרחב ומניב תשואות שלא ידענו שנוכל לקבל.
5. לא חשוב איך קוראים למבצע ובאיזו שנה הוא מתרחש, תמיד יהיו שידורים חיים ברצף, תמיד יתפקעו האולפנים מגנרלים לשעבר שיגידו אותם דברים שאמרו בסבב הקודם. תמיד נשמע את אותם קולות התושבים הנואשים הקוראים למקבלי ההחלטות לעשות משהו משמעותי. תמיד יספרו לנו איך בתל אביב ממשיכים בחיים כרגיל ואילו בדרום מצטופפים מבועתים במרחבים המוגנים.
ענת סרגוסטישם ברדוגו6. ולבסוף, לא חשוב איך מסתיים המבצע (מן הסתם בדיוק באותו אופן: בהפסקת אש בתיווך מצרי), אף אחד לא יעשה דבר בחודשים של השקט היחסי שישתרר לאחר מכן. בכל תולדותיה של מדינת ישראל היו רק 3.5 ראשי ממשלה שהובילו מהלכים מדיניים משמעותיים. מנחם בגין בפינוי סיני והסכם השלום עם מצרים, יצחק רבין עם הסכם אוסלו והסכם השלום עם ירדן, ואריאל שרון עם ההתנתקות, שנועדה להיות חלק ממהלך רחב יותר. החצי הוא בנימין נתניהו עם הסכמי אברהם, שהיו מהלכים מדיניים משמעותיים, אבל לא תרמו לפתרון הסכסוך המדמם עם הפלסטינים בפרט, ועם שכנינו האחרים בכלל. ולכן, סיומו של המצב הזה הוא גם תחילת סיפורו של המבצע הבא.
סליחה על הציניות, היא נובעת מכאב. במאמר מוסגר אציין שבעבר גרתי בשדרות (ככתבת חדשות 2), ובעבר העוד יותר רחוק הייתי במשך כמה שנים כתבת חדשות 2 בעזה. אני מכירה את המציאות, מבינה שהחיים שם בלתי אפשריים, וגם מכירה ומוקירה את החוסן האישי והחברתי של אנשי עוטף עזה.
- ענת סרגוסטי היא עיתונאית. לשעבר עורכת בכירה בחברת החדשות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
