הסיפור הזה התגלה כמעט בטעות.
רטיבות שפשתה בחדר התחתון של בית הוריו, בשכונת ימין משה שבירושלים, דרשה את פינוי תכולתו לצורך שיפוץ. דוד עמיחי, בנו האמצעי של המשורר יהודה עמיחי, חזר לבית ילדותו כדי לעזור לחנה, אמו, בהעברת הניירת לארגזים. "הארכיון של אבא נמכר לאוניברסיטת ייל, אבל הרבה מסמכים נשארו בבית", הוא מספר. "מצאתי כל מיני רסיסים מהעבר, ותוך כדי מיון ואריזה נתקלתי במעטפה. פתחתי אותה ומצאתי בה דף קטן עם אותיות שנכתבו בעט כחול: 'למצילי יהודה היקר! בקרב על עיראק מנשיה שחל ב־16.10.48 שולח אני ברכת שנה טובה בריאה ומאושרת. שלום על כל בית ישראל וכן על כל בני ביתך. ושוב שפע בריאות ואריכות ימים. מאחלים: מנחם רגב וב"ב (בני ביתו) כפר ורבורג".
עמיחי לא זיהה במי מדובר, "אבל הרגשתי שאני נוגע בהיסטוריה, שזה משהו מיוחד. הביטוי הזה, 'מצילי', הכה בי חזק".
אביך מעולם לא הזכיר את מנחם רגב?
"לא. ידעתי שאבא שירת בפלמ"ח, ידעתי שהוא עסק באיסוף פצועים ויכולתי רק לנחש שמדובר בקרב קשה".
עוד כתבות למנויים:
יהודה עמיחי היה בן 49, גילו של דוד כיום, כשבנו נולד. הוא היה כבר אב לרון (61) מנישואיו הראשונים, ומנישואיו השניים נולדו דוד ועמנואלה (44).
"מהיום שנולדתי ידעתי שאבא שלי מבוגר ושאני רוצה לצבור איתו כמה שיותר שעות שיחה", מספר דוד. "למזלי, אבא שיתף איתי פעולה. היינו קרובים מאוד. בחופשות מהצבא העדפתי לנסוע עם אבא לאלי אביבי באכזיב מאשר לנסוע עם החברים שלי לאילת. דיברנו המון".
ב־22 בספטמבר 2000, בגיל 76, נפטר יהודה עמיחי, שהיה פורץ דרך ומחולל מהפכה בשירה העברית החדשה. "הייתי אז בן 26", מספר דוד, "ולמרות הקרבה העמוקה ששררה בינינו הרגשתי שאני צמא למידע נוסף. לפני שנה, כשפיניתי את העיזבון שנשאר בחדר של אבא ונתקלתי במכתב של מנחם רגב, ראיתי בו מעין מתנה. בקריאה השנייה או השלישית של המכתב ממנחם הבחנתי בתאריך. 20 לספטמבר 2000. הוא נשלח לאבא שלי לפני פטירתו, כשכבר היה מאושפז בבית חולים. אבא לא הספיק לראות אותו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
וכשמצאת את המכתב?
"כבר לא היה לי את מי לשאול. גם רוב החבר'ה שנלחמו עם אבא כבר לא בחיים, לצערי. כל השכבה שלו נמחקה. אבל אלה היו ימי הקורונה, עבדתי מהבית, היה לי יותר זמן והחלטתי לחפש את מנחם רגב בגוגל. מה יש לי להפסיד? מצאתי את מנחם ופרחיה רגב, השמות שלהם נשמעו לי פלמ"חניקיים, וגם העובדה שהם גרים בכפר ורבורג התאימה לפסיפס. זה לא רחוק מאזור הקרבות. מיום ליום הרגשתי שהמכתב בוער בתוכי, הייתי חייב לפענח את התעלומה. בגוגל הופיע מספר טלפון קווי, לא האמנתי שיענו לי, אבל צילצלתי וענתה לי פרחיה, רעייתו של מנחם, שנפטרה לפני ארבעה חודשים. פחדתי לשאול אותה אם מנחם עדיין חי, אז אמרתי, 'שלום, מדבר דוד עמיחי' והיא מיד אמרה, 'הו, טוב שהתקשרת, אנחנו מכירים את אבא שלך, היינו איתו בקשר, מנחם יצא להליכה, הוא יחזור בעוד שעה'. נאנחתי בהקלה. שעה וחצי לאחר מכן צילצלתי שוב, מנחם ענה ואמר, 'איזה יופי שצילצלת, אנחנו חייבים להיפגש'. הפגישה נדחתה שוב ושוב בגלל הקורונה ורק בסוף יולי הגעתי עם אמא לכפר ורבורג, לפגישה מרגשת עם פרחיה ומנחם".
פגישה מרגשת? זה הכול?
"אמנם אני בנו של יהודה עמיחי, אבל אני פחות איש של מילים".
הפגישה שנערכה השבוע בכפר ורבורג היא בסך הכול הפעם השנייה שבה רגב ועמיחי הבן מתראים.
"בפעם הראשונה שלחצתי את כף ידו של מנחם רגב, הרגשתי שאני נוגע ברוח הרפאים של אבא שלי", מתרגש עמיחי, "לחצתי את כף היד שאבא שלי נגע בה, כשהציל את חייו".
מנחם רגב חגג לפני שלושה חודשים את יום הולדתו ה־91. לבד. פרחיה, רעייתו, הלכה לעולמה חודש קודם לכן. הוא עצמו מתנייד בימים אלה בעזרת הליכון, בעקבות תאונה ביתית שחייבה ניתוח להחלפת מפרק הירך, אבל לחיצת היד שלו כמעט מועכת אותי.
"וזו הייתה לחיצה עדינה", הוא מבהיר. "התחשבתי בך. גם את היד של דוד עמיחי אני לוחץ בסמליות. אני חס עליו. אבא שלו הציל את חיי. כששכבתי שם, עם הפנים באדמה, אחרי שהפגז של המצרים העיף אותי, הכנסתי את האצבעות שלי לנעל כי היה לי חם שם. אחרי דקה הוצאתי את האצבעות וראיתי שהן מלאות בדם. גם האצבעות שנגעו בעורף שלי התמלאו דם. ראיתי את המוות בעיניים".
מה ראית?
"שחור. הסתחררתי. לא איבדתי את ההכרה, אבל כבר הייתי מעורפל. הבנתי שאם לא יפנו אותי מהר אני אמות מאיבוד דם. יותר משעה שכבתי שם עד שראיתי, כמו באיזה פטה מורגנה, אורות של משאית לפינוי פצועים. לא האמנתי שהאורות מתקרבים אליי".
"וזה היה אבא שלי", דוד לא מסתיר את התרגשותו.
"זה היה סבא שלך", רגב מבשר לישי־יהודה עמיחי, בנו בן ה־15 של דוד שהצטרף למפגש.
74 שנים חלפו, אבל רגב זוכר היטב את הקרב, שהתחולל באוקטובר 1948. ועם הזיכרונות יש גם כעס.
"זה היה קרב נוראי, חסר סיכוי", הוא אומר. "הגדוד השביעי של הפלמ"ח מול המצרים. לדעתי זה גם היה קרב מיותר, לא הייתה סיבה הגיונית לשלוח אותנו לשם, אבל באותם ימים הייתי טוראי פשוט. עוד לא הייתה לי מילה. אולי בגלל זה השתיקו את סיפור הקרב. רק אנחנו, הפלמ"חניקים של פעם, מדברים עליו".
"אני לא בטוח שזה היה קרב שהושתק", מעיר דוד, "אבל אני יודע שנמתחה עליו ביקורת. היו בו אבידות נוראיות".
"אז עכשיו תשמעו מה היה שם", פוסק רגב. "הכול אמיתי. זו הייתה מלחמה על הבית, מלחמה על החיים. זה לא היה סרט".
מנחם רגב התנדב לפלמ"ח כשהיה בן 17 וחצי. "על הדיסקית הראשונה שלי, שאיתה יצאתי לקרבות, היה כתוב מנחם רוזנבלום", הוא מספר. "עם השם הזה נולדתי, בנם הבכור של סוניה וזאב רוזנבלום".
רגב היה מהילדים הראשונים שנולדו בקיבוץ גבעת ברנר. בילדותו עברה המשפחה לכפר מנחם ומשם לכפר ורבורג. אביו היה חקלאי. "כבר בכיתה גימ"ל אבא שלי הוציא אותי לעבודה בחקלאות, בלי רחמים", הוא נזכר, "ובגיל 13 כבר חרשתי לבד עם הסוס".
בגיל 15, במקביל ללימודים בתיכון בבאר טוביה, הוא נחשף לנושא הביטחוני, "אבל זה לא היה צעד יוצא דופן, כל בני גילי עשו את זה. היינו אחראים על מחסני הנשק, הסליקים שנחפרו מתחת לאדמה. עברתי בכפר מנחם קורס לטיפול ומשלוח יוני דואר. ירדנו 50 ק"מ דרומה, עם הכלובים של היונים, ושם פתחנו את הדלתות. לרגל של כל יונה הוצמדה טבעת, שלתוכה השחלנו את הדף עם הפקודה או המידע שרצינו להעביר. ראינו את היונים חגות מעלינו עד שהן תפסו כיוון וכעבור שעתיים־שלוש הן חזרו לכפר מנחם עם ההודעה. כל אחת מהן זיהתה את נתיב־האם שלה. אף אחת מהן לא עפה למצרים ולא נפלה לידי הפדאיון".
"המצרים התחילו להפגיז את האזור שלנו. המטוסים המצרים חגו מעל כפר ורבורג והחולרות האלה הפציצו ללא הפסקה. זה היה שינוי גדול עבורנו. עד אז התמודדנו עם הכנופיות ואיכשהו הסתדרנו, גם שרדנו וגם דפקנו אותן כהוגן, אבל אחרי 15 במאי מצאנו את עצמנו מול צבא מצרים"
מלחמת העצמאות פרצה כשהוא היה בן 17 וחודשיים. "בית הספר שלנו נסגר, השביתו אותו לגמרי בגלל שהמצרים התחילו להפגיז את האזור שלנו. המטוסים המצרים חגו מעל כפר ורבורג והחולרות האלה הפציצו ללא הפסקה. זה היה שינוי גדול עבורנו. עד אז התמודדנו עם הכנופיות ואיכשהו הסתדרנו, גם שרדנו וגם דפקנו אותן כהוגן, אבל אחרי 15 במאי מצאנו את עצמנו מול צבא מצרים. מה עושים?"
מה עשית?
"ברחתי מהבית. כבר לא היה לי מה לעשות שם. ברחתי עם כל החבר'ה. ערב אחד נפגשנו, כל בני ה־17 וחצי, והחלטנו לעזוב ולהתגייס לפלמ"ח".
גויסתם או התנדבתם לפלמ"ח?
"מה ההבדל? חיילו אותנו. נתנו לנו מספרים אישיים עוקבים, ברצף. קיבלנו מדים, מכנסיים וחולצה, ויצאנו לקרב".
הוריך ידעו על כך?
"אבא שלי ידע. הוא היה מפקד אזורי, האחראי על הביטחון במושב. הוא ידע הכול. אמא טענה שהיא לא ידעה, אבל כשראתה שנעלמתי מהבית ומהמושב היא ניחשה שיצאתי למלחמה".
7 צפייה בגלריה
נהג לומר ששירה דומה להעלאת גירה. יהודה עמיחי (מימין) בזמן שירותו בפלמ"ח
(צילום: אלבום פרטי)
לא פחדת?
"ואם פחדתי?" הוא תוהה, "יש מי שלא פוחד ממלחמה? במשך שבוע־שבועיים ישבנו בקסטינה, עברתי קורסים ואחרי זה שלחו אותנו לנגב. פלוגה מסייעת. עברנו בלילה בין גת לגלאון, בין המוצבים המצריים שדפקו אותנו מקדימה ומאחורה. הרבצנו מכת אש בחזרה אליהם. התמקמנו בוואדי של דורות, שבו היה מטה הגדוד ושם שירת גם אבא שלך. שם הכרתי אותו בפעם הראשונה".
"אבל הוא עוד לא היה יהודה עמיחי", מציין דוד. "בפלמ"ח עוד קראו לו יהודה פפויפר".
"נכון", רגב מאשר, "אבא שלך היה גדול ממני בשש שנים".
"בשבע", דוד מדייק. "יהודה עמיחי נולד ב־3 במאי 1924. אילו הסרטן לא היה מכניע אותו הוא היה היום בן 98".
רגב מהנהן בכבדות. המילה "אילו" ממשיכה להדהד בין קירות ביתו. יש לא מעט "אילואים" בסיפור הזה.
בוואדי של דורות, מספר רגב, הגדוד השביעי היה "מאוד מדולל בכוח אדם. ממנו לקחו אותנו למחנה צריפין, שם עברנו עוד קורס חבלה והפכתי לחבלן מוסמך שכבר יכול להניח מוקשים ולפרק מוקשים, ואחר כך למדתי בעוד קורס לפיצוץ מבנים. חודשיים אחרי שגויסתי יצאתי לחופשה ונסעתי לרחובות. אמא הייתה שם, מאז שכפר ורבורג פונה. היא ראתה אותי מגיע עם חאקי, כומתות עוד לא היו אז, ואמרה לי, 'תשמור על עצמך, ילד'. לא ביקשתי ממנה סליחה על כך שברחתי מהבית, באותה תקופה זה כבר הפך לנורמה, ילדים בורחים מהבית כדי להתגייס לצבא. גם בכפר ורבורג נפלו חיילים. אבידות קשות. אמא הבינה שעשיתי את מה שאני חייב לעשות".
במפגש הזה קיבלת מאמא את ברכת הדרך.
רגב מהנהן. עיניו מתלחלחות. "עם הברכה הזאת יצאתי, ב־16 באוקטובר 48', לקרב שבו נפצעתי. לקרב שממנו לא הייתי חוזר – אילולא אבא שלך".
16 באוקטובר 1948, הוא נזכר, "לא היה יום של חורף. להפך, זה היה יום חם נורא. התל היה גבוה, מוקף בגדרות של סברס, שיחי צבר, כדי שלא נוכל לעלות, והקרב לא היה ארוך. שעתיים, אולי שעתיים וחצי. המצרים היו בראש התל ואנחנו היינו למטה, בעמדה נחותה. הממזרים האלה גם היו מחופרים טוב־טוב ומבוצרים. כשירו עלינו התחלנו ליפול כמו זבובים. קיבלנו פקודה לסגת. לקראת הצהריים של היום החם ההוא נגמרו לנו המים. היו לנו עשרות פצועים, 50 עד 80, וכ־30 חללים. אני, הטוראי הפשוט, התנדבתי ללכת לקיבוץ גת, עם מימיות ריקות, כדי למלא אותן. יחד איתי יצא סמל מוטל'ה פרייליך מרחובות. הכרתי אותו מילדות. הלכנו לאט. קיבוץ גת היה תחת הפגזה כבדה, ראינו עננה שחורה מעליו ולמרות זאת המשכנו ללכת. כששמענו את הפגז הראשון נשכבנו על האדמה ואחר כך קמנו. כששמענו את הפגז השני נשכבנו על האדמה ואחר כך קמנו. את הפגז השלישי כבר לא שמענו. הוא העיף אותנו כמה מטרים טובים קדימה, חטפתי תנופה עצומה ומצאתי את עצמי שוכב ליד סמל מוטל'ה, שנינו עם הפנים באדמה".
מנחם רגב: "צעקתי לסמל 'נפצעתי!' אני לא זוכר אם הוא ענה. הבנתי שזה לא יימשך הרבה זמן. כמה זמן אפשר להחזיק כשאני שותת דם? מרגע לרגע הכאבים התגברו והם היו חדים. עוד לא ידעתי שאני מלא ברסיסים"
מה הרגשת?
"היה לי חם. כאילו שכל הגוף שלי בער. ראיתי דם. מלא דם. צעקתי לסמל מוטל'ה 'נפצעתי!' אני לא זוכר אם הוא ענה. הראש שלי התחיל להסתחרר. ראיתי שחור. הבנתי שזה לא יימשך הרבה זמן. כמה זמן אפשר להחזיק מעמד כשאני שותת דם? מרגע לרגע הכאבים התגברו והם היו חדים. עוד לא ידעתי שאני מלא ברסיסים. פתאום, אחרי יותר משעה, כשכבר לא ידעתי אם זה אמיתי או שזה חלום בהקיץ, ראיתי אוטו. משאית לפינוי פצועים. אבא שלך", הוא פונה לדוד, "ישב ליד הנהג. שניהם ירדו, פתחו אלונקה, השכיבו אותי עליה וככה העלו אותי לחלק האחורי. לבגאז'. אחרי שהעלו אותי באלונקה העמיסו את מוטל'ה ושמו את שתי האלונקות, זו ליד זו, לרוחב. מצד ימין לצד שמאל. היו שם עוד פצועים, אבל הם עמדו על רגליהם. רק שנינו שכבנו".
עמיחי הבן מתעניין מה אמר לו עמיחי האב באותו הרגע בשדה הקרב.
"אני לא זוכר שהוא אמר לי משהו", עונה רגב, "הייתי בהכרה, אבל מטושטש. נסענו חצי שעה לקסטינה, שם הייתה תחנת איסוף פצועים. והיו המון פצועים בקרב הזה. הנהג שהיה עם אבא שלך היה חבר טוב שלי, הוא הכיר את הבית שלנו, אז אמרתי לו, 'סע לכפר ורבורג, קח את אבא שלי', ואחרי חצי שעה אבא היה לידי בקסטינה. שכבתי על האלונקה כשהוא רכן מעליי ונישק אותי. אמרתי לו, 'אבא, הכול בסדר, אני לא פצוע קשה, זה יעבור'. אחרי רבע שעה, כשהחובשים ניגשו אליי, אמרתי להם, 'עזבו אותי, יש פצועים הרבה יותר קשים ממני'. אבא נתן לי עוד נשיקה וחזר לכפר ורבורג וכך נודע שם שנפצעתי.
“מתחנת האיסוף העבירו אותנו לבית חולים צבאי בגדרה. המון מתכות חדרו לי לגוף ואסרו עליי לזוז. התברר שהיו לי רסיסים גדולים ליד עמוד השדרה. פחדו שהם יזוזו ויהפכו אותי למשותק. למחרת הסיעו אותי לתל השומר דרך רחובות. אמרו לי שאמא שלי עומדת ומסתכלת על השיירה שעוברת".
"ואבא שלי?" שואל דוד.
"אבא שלך בא, העמיס אותנו במשאית, הוריד אותנו בתחנת האיסוף וזהו. הוא בטח יצא לחפש נפגעים נוספים. זה היה התפקיד שלו".
"ומאז שאבא שלי הוריד אותך בתחנת האיסוף לא היה ביניכם שום קשר?" עמיחי מדקדק.
"מאז לא ראיתי אותו. במשך ארבעה שבועות הייתי מאושפז בתל השומר. את הרסיסים הגדולים, שסיכנו את החוליות ואת עמוד השדרה, הוציאו בניתוח. הרסיסים הקטנים התחילו לצאת לבד, לאט־לאט, ושלפתי אותם עם פינצטה. הבעיה הייתה עם הרסיסים בגודל הבינוני. עשו לי המון חתכים כדי לשלוף אותם, ולא הכול התבצע בהרדמה מלאה. לפעמים הרופאים חשבו שהרדמה מקומית תספיק. זה כאב, ברור שזה לא היה נעים, אבל זה היה אפס לעומת המכה שחטפתי כשהפגז השלישי העיף אותי באוויר".
את אירועי אותו היום הוא מגדיר בדיעבד "אידיוטיזם". לדבריו, "בדיעבד התברר שגבעתי כבר תקפה את המוצבים המצריים בניסיון לפרוץ לנגב, אז למה שלחו גם אותנו לשם? זה היה מיותר. את המכה הגדולה מכולן חטפה בדצמבר 48' חטיבת אלכסנדרוני. 87 חיילים נהרגו ונקברו בקבר אחים לא רחוק מהתל. והם נשלחו לשם אחרינו. כאילו שלא למדו לקח מהקרב שלנו. זה מה שכואב. בשביל מה היה צריך להיכנס פעם נוספת?"
עם שחרורו הוא הועבר לבית דודתו בראשון־לציון. "בית החולים התמלא בנפגעים, היו חייבים לשחרר אותנו כדי לפנות מיטות לפצועים החדשים, והראשונים להשתחרר היו ילידי הארץ. למה? מפני שהיו הרבה פצועים שלא הייתה להם משפחה, שלא היה להם אף אחד. מדי בוקר הלכתי עם קביים לסניף של קופת חולים, לסיוט החבישה. כל יום הורידו את התחבושות וחבשו אותי מחדש. כאבי תופת. כשהרגשתי שאני מסוגל ללכת נסעתי למושב שלנו, לעבוד עם אבא. לא יכולתי לעמוד יותר מכמה דקות, אז הבאתי כיסא ומיינתי בישיבה את התוצרת, כרוב וצנון. גידולים שזרענו או שתלנו לפני המלחמה ושהבשילו בעיצומה. אחרי שבוע של עבודה בישיבה אבא שלי בא, נישק אותי ואמר, 'הבן יקיר לי, תחזור לגדוד'".
הוא לא פחד עליך?
"ברור שהוא פחד, אבל אבא הכיר אותי. ברגע שהרגשתי שאני יכול לחזור לגדוד חזרתי לגדוד השביעי והמשכתי לפעול עד סוף 49', פירוק הפלמ"ח. לחבר'ה של המושבים אמרו, 'מדינת ישראל צריכה ירקות, אתם מקבלים שחרור מוקדם כדי שתעשו תוצרת חקלאית'. לא היה מישהו ספציפי שאמר את זה, זה היה המוטו והאווירה. חזרתי לכפר ורבורג ועבדתי במשק עד שמוטה גור קרא לי לפגישה. מוטה אמר לי, 'אתה צריך ללכת לבה"ד 1, אנשים כמוך לא צריכים לשבת בבית'. יצאתי לקורס קצינים והוצבתי לתפקיד קצין מבצעים של גדוד בחטיבה 11. בשנת 56', במבצע קדש, הייתי סמ"פ”.
את פרחיה ז"ל הוא הכיר בגיל 27 במסגרת שירות מילואים. "הייתי שופט בתרגיל דו־צדדי, גולני מול גבעתי. אני הייתי איש גבעתי והיא הייתה הפקידה של מח"ט גולני. בחורה רצינית. 63 שנות נישואים, בלי דרמות ובלי טרגדיות, תמיד בשמחה. יש לי שלושה ילדים מוצלחים ושבעה נכדים מוצלחים ואפילו יש לי נינה. כולנו שירתנו בצה"ל. יש לנו שלושה סגני אלופים, שני רבי־סרנים ואחד היה סרן".
במשך 50 שנה רגב הדחיק ממחשבותיו את הקרב האבוד מראש של הגדוד השביעי ואת הפציעה שחווה. "מה לעשות, הייתי עסוק", הוא מזייף התנצלות. "אמנם פרחיה חלתה כבר בגיל 42, אבל זה לא הפריע לה לנהל חיים מלאים עד גיל 85. היא הייתה אשת חינוך ואנציקלופדיה ספרותית, מדי שבוע בלעה לפחות שני ספרים, אהבתי אותה מאוד והיא אהבה מאוד אותי ואת הילדים. בין העבודה במשק, שאף פעם לא נגמרת, לבין תקופות המילואים, למי יש זמן להיזכר במה שהיה?"
הזיכרונות התפרצו אצלו ב־16.10.98 כשפרחיה, רעייתו, הפתיעה אותו במתנה. הספר "פתוח סגור פתוח" של יהודה עמיחי. בעמוד הראשון היא כתבה: "למנחמק'ה יקירי, 50 שנה חלפו מתאריך 16.10.48, היום שבו נפצעת בקרב על שחרור הנגב בעירק אל מנשייה. ספרו של יהודה עמיחי, האיש שהוציא אותך פצוע משדה הקרב, ניתן לך כתשורה צנועה לזכר אותם הימים. שלך, רעייתך פרחיה".
כאב וגעגוע נשקפים מעיניו של רגב, שמקריא בקול את ההקדשה. דוד עמיחי מתכווץ. מדפדף, שוב נעצר בשיר "תל גת" ומצטט: "איש תל ומלחמות כמוני / ששר שיר ערש לחייליו לפני הקרב / אך לא דיברתי אל ליבי, כמוהו / אלא אל ילדיי. / והיינו תחיית המתים של התל / וגם היא זמנית כאביב הזה, ונצחית כמוהו".
רגב מניח על השולחן שלושה דפים חרוצי קמטים, שנפתחו ונסגרו אינספור פעמים, ומנסה להחליקם. אלה העתקי המכתבים שהוא שלח ליהודה עמיחי, הלוא הוא יהודה פפויפר, מצילו. "אין לי מושג למה כתבתי כל מכתב פעמיים ואין לי מושג למה פרחיה שמרה את ההעתקים, אבל הנה, עובדה. מאז שפרחיה נפטרה יש לי בלגן בבית, אבל בתי דורית עזרה לי לחפש ומצאנו אותם. את המכתב הראשון לעמיחי כתבתי ב־7.10.98, תשעה ימים לפני שפרחיה נתנה לי את הספר של גדול המשוררים שהוא גם האדם שאני חב לו את חיי".
המכתב הראשון. "ליהודה עמיחי שלום! כותב מכתב זה אליך שירת במלחמת העצמאות בגדוד השביעי של הפלמ"ח, נפצע וחזר לגדוד עד לפירוקו, השתתף בקרבות לשחרור הנגב המערבי עד אבו־עגילה, השתחרר כחייל במחלקת חבלה, עשה את שרשרת הפיקוד במסגרת מילואים בלבד. פרש מהמילואים בגיל 55 בפיקוד על גדוד מילואים מטכ"לי". בהמשך אותו הדף, בכתב ידו של רגב, מתועד מכתבו השני לעמיחי שפתח בהקדשה של פרחיה ("ספרו של יהודה עמיחי, האיש שהוציא אותך פצוע משדה הקרב ניתן לך כתשורה צנועה") וצורף לספר שרגב החזיר ליוצרו עם בקשה לכמה מילים או חתימה, "לזיכרון ספר זה לדורות הבאים".
עמיחי נעתר לבקשה. הוא החזיר את הספר לרגב בדואר. מתחת להקדשה של פרחיה הוא כתב: "אני מצטרף בהתרגשות גדולה. יהודה עמיחי 21.10.99".
במכתב השלישי, שנה לאחר מכן (8.11.99) רגב מודה לו על ההקדשה ב"פתוח סגור פתוח" ו"מאחל לך שספרך זה לא יסגור את המשך שירך בעתיד... הרבה בריאות והמשך כתיבה פורייה". על כך גומל לו עמיחי בפתק ששורבט על הנייר המשרדי של האוניברסיטה העברית: "האיחור בגלל הדואר".
ומאז במשך יותר משני עשורים - דממה. עד לרטיבות שפשתה בקירות החדר התחתון בבית הילדות בירושלים. עד שעמיחי נתקל במעטפה של רגב.
דוד, זה לא מפתיע אותך שאביך מעולם לא הזכיר באוזניך את קרב עיראק אל־מנשייה?
"לא", הוא משיב. "בחלק משיריו הייתה קורלציה ברורה. 'אלוהים מרחם על ילדי הגן' נכתב, לדוגמה, על הקרבות באשדוד. אבל גם בילדות, כשאבא לקח אותנו לטיולים שאירגן במקומות שבהם נלחם – תל גת, חוליקאת וכיס פלוג'ה – הוא דיבר על התמונה המלאה, על המהלכים, פחות על הרגשות ועל אנשים פרטיים. ואי־אפשר שלא לציין ש'תל גת' נכתב רק ב־89', 40 שנה אחרי הקרב ההוא".
אתה יודע למה?
"אבא נהג לומר ששירה דומה להעלאת גירה. לא כל מה שאתה רואה וקולט מתורגם באופן מיידי למילים. הוא נכנס לתוכך ואתה לועס אותו ומעבד אותו בחיבוטי הנפש שלך".
7 צפייה בגלריה
שיעור היסטוריה ממקור ראשון. מימין: ישי-יהודה עמיחי, מנחם רגב ודוד עמיחי
(צילום: גדי קבלו)
לפגישה הצטרף כאמור גם ישי־יהודה עמיחי (15), נכדו של המשורר, "לקבל שיעור היסטוריה ממקור ראשון", כדברי אביו. "מיום שאבי נפטר ידעתי שלבני בכורי אקרא יהודה, אבל חששתי שלא יהיה לו קל להסתובב עם השם יהודה עמיחי שידוע ומוכר בכל העולם. רציתי שהוא יפתח אישיות עצמאית. לכן הפכנו את יהודה לשמו השני".
ישי־יהודה הוא חבר בנבחרת הקדטים של ישראל בג'ודו. איך היה הסב המשורר מגיב? "אני חושב שיהודה עמיחי היה מגיב כמו סבא גאה", אומר דוד עמיחי, "הוא היה שמח לראות שנכדו משלב בין רוח לבין כוח. הרוח, כבודה במקומה מונח, היא לא הכול. בחיים יש עוד".
בפגישה משתתף גם יוגב רגב (60), בנו של מנחם. על המצבה של אמו, הוא מספר, הם בחרו לחרוט קטע משיר של יהודה עמיחי: "אמי אפתה לי את כל העולם / בעוגיות מתוקות./ אהובתי מלווה את חלוני / בצימוקי כוכבים. / והגעגועים סגורים בי כבועות אוויר בכיכר הלחם".
"אין מרגש מזה", אומר מנחם רגב. "האיש שהציל את חיי אחראי לשורות על המצבה של אהבת חיי".
במרחק רבע שעת נסיעה נמצא התל שבו כמעט נהרג, ובו אירע המפגש הגורלי עם עמיחי. "התל עדיין מוקף בסברס, כמו במלחמה", אומר רגב, "סברס, אם לא עוקרים אותם, לא זזים מעצמם. הם ממשיכים לגדול".
פורסם לראשונה: 08:07, 06.05.22
