ב-22 בנובמבר 2023, חודש וחצי אחרי מתקפת הטרור האכזרית ביותר שידעה ישראל, הייתה לבני משפחת ביבס תקווה גדולה. ישראל וחמאס הגיעו להסכם הפוגה והשבת חטופים, מרביתם ככולם נשים וילדים. שירי, אריאל שהיה בן 4 וכפיר שנחטף בגיל תשעה חודשים ומחר יציין יום הולדת שנתיים, היו אמורים להשתחרר. העסקה החלה יומיים לאחר מכן. פעימה אחר פעימה, שוב ושוב נוכחו בני המשפחה לגלות כי הילדים הג'ינג'ים ואימם, שתמונתה מבועתת כשהם בידיה זעזעה את העולם, לא ברשימות. שבוע לאחר אותו אישור גורלי, טען לפתע ארגון הטרור כי האם ושני ילדיה נהרגו. מאז ועד היום, צה"ל לא אישר או ביטל את המידע.
כעת, אחרי שבישראל הודיעו שוב כי צוותי המו״מ חתמו על ההסכם בדוחא, ולפני השחרור הראשון שצפוי עם תחילתה של הפסקת האש, עופרי ביבס-לוי, אחותו היחידה של ירדן, גיסתה של שירי, ודודתם של אריאל וכפיר הקטנים, מנסה שלא לפתח ציפיות. בריאיון ל-ynet היא מספרת על ההמתנה מורטת העצבים לאישור הרשמי על ההסכם כאן בארץ, מותחת ביקורת על הדרך המייגעת שהובילה אותנו הנה, הודפת שמועות מתעתעות על גורל משפחתה, ומשתפת בתוכניות וגם בפחדים העמוקים. "אני לא יודעת איך הם יחזרו", היא מודה בכאב. "ואני לא מתכננת כלום".
עופרי בנאום בעצרת בכיכר החטופים. ״לא נרפה עד שכולם יחזרו הביתה״
(צילום: SATVIEW.TV )
״אתמול בצהריים הלכתי לנוח, עצמתי עיניים לעשר דקות", מספרת ביבס-לוי. "בזמן הזה כולנו היינו בידיעה שהקבינט אמור להתכנס, שההסכם אמור להיחתם. כשפתחתי עיניים, קמתי למה שנראה שעוד רגע מתפוצץ לנו בפנים. כנראה שמילולית, ממש, אסור לעצום עיניים לרגע. פתאום אני ראיתי שישיבת הממשלה נדחתה, ששוב יש מכשולים. כל צד הציב דרישות חדשות, סמוטריץ׳ איים בהפלת הממשלה. אני לא מבינה, מה קורה פה? לפעמים כשאני לא פותחת מיד את הפושים בטלפון, ומופיע מקבץ של כותרות על המסך, בתוך אותו רצף יש ארבע ידיעות שכל אחת סותרת את עצמה. זו המהירות שבה הדברים יוצאים, אתה כבר לא יודע איפה אתה נמצא. שלשום היינו ב׳נחתם הסכם׳, אתמול היה נראה שזה מתפוצץ״.
״השלב הבא לא פחות מפחיד״
משקלו הכבד של חוסר הוודאות לא זר לביבס-לוי, שחיה איתו כמו יתר המשפחות והעם כבר 468 ימים, מאז טבח 7 באוקטובר. ובכל זאת, ברגעים כל כך דרמטיים, נדמה שהוא כבר כבד מנשוא: ״זה משתק לגמרי. אבל, כבר הבנתי שהדרך היחידה שלי לצאת מחוסר האונים, שבא בעקבות חוסר הוודאות, היא להיות בעשייה. לא שתמיד אני יודעת מה אני עושה, אבל אחרת הייתי משתגעת״.
שירי והילדים נחטפים ב-7/10
(צילום: דובר צ"ל)
תיעוד קשה: רגע חטיפתו של ירדן ביבס לעזה
לתחושה הזו מצטרפת גם הרגשה מתסכלת של חוסר אמון ושל אובדן האמונה בגורמים שמנהלים את האירוע, בצל הטלטלות שחווה המשפחה שוב ושוב - עם פרסום התיעודים החדשים מרגעי חטיפת בני המשפחה, או השמועות השונות על שעלה בגורלם. ״אני באמת כבר לא יודעת למי ולמה להאמין. אני מרגישה שיש עלינו לוחמה פסיכולוגית מכל הכיוונים, גם מבית וגם מבחוץ״, היא אומרת. ״לא משנה מה יגידו ומה יבטיחו - עד שהם לא פה, הם לא פה. עד אז, אני מנסה מאוד לא לפתח ציפיות ולא לתכנן תוכניות״.
באמת? אפשר לשלוט בזה אחרי שחולמים על זה ומייחלים לזה כל כך הרבה זמן?
״תראי, אנחנו לא מכינים שום דבר, מקסימום חושבים פרקטית - מי יגיע לאן ואיך. ברמה הכי בסיסית, לא מעבר לזה. אנחנו לא יודעים באיזה מצב הם יגיעו, לאן הם ירצו ללכת כשהם ישתחררו מבית החולים, כמה זמן זה ייקח. הרי אין להם בית לחזור אליו. אנחנו לא יודעים, מסתיים שלב אחד, ומתחיל שלב אחר שגם הוא כולו חוסר ודאות אחד גדול וזה לא פחות מפחיד.
״אני אדם מעשי, המחשבות שלי הן למשל איך להיות עם הילדים בבית, וגם איתם. את הקטן, למשל, אני מכניסה בקרוב למסגרת, כי אולי אצטרך לנסוע למרכז בכל יום. אני מנסה להיערך במובן הזה, איך אני מפנה את עצמי כדי שאוכל להיות כמה שיותר בבית, איפה שצריכים אותי, וגם איתם איפה שהם יצטרכו אותי. אני רק יודעת שאנחנו לקראת איזושהי מערבולת ושהחיים יתהפכו שוב ב-180 מעלות, אני לא באמת יכולה להתכונן או לצפות מה יהיה, למדתי לחיות בסיטואציה הנוראית הזאת, והכול עומד להשתנות.
״מה שכן, אני גם יודעת שאנחנו עומדים בפני 42 ימים של סיוט שאי-אפשר לדמיין אותו. חמאס ישחקו בנו, יעשו לנו את הכי רע שיש, ינסו להכאיב איפה שרק אפשר. זה יהיה המקום שלנו כמדינה להגיד – אנחנו לא הם, לא ניפול למשחקים שלהם. אנחנו נביא את מי שאפשר ונמשיך עד האחרון. לא משנה איזה מניפולציות הם יפעילו עלינו, אסור שזה יקרה שוב״.
״אנחנו לא יודעים באיזה מצב הם יגיעו, לאן הם ירצו ללכת כשישתחררו מבית החולים, כמה זמן זה ייקח. הרי אין להם בית לחזור אליו. מסתיים שלב אחד, ומתחיל שלב אחר שגם הוא כולו חוסר ודאות אחד גדול, וזה לא פחות מפחיד. החיים עומדים להתהפך ב-180 מעלות״
גם הדיווחים המשתנים בקצב האירועים הגבוה לא מסייעים, בלשון המעטה, לתחושת היציבות. ״בעסקה הקודמת היו הימורים על מי ייצא בכל פעם, וזה היה נורא״, היא אומרת. ״גם עכשיו, מישהו החליט שהראשונות להשתחרר יהיו שלוש אזרחיות. יומיים קודם היה דיבור על זה שאלה יהיו שירי והילדים. אחר כך דיווחו, ׳מסתמן חיילות׳. המידע הזה מיותר, לא מוסיף, לא מקדם כלום. הוא רק יכול לגרום לשיברון לב. אנחנו צריכים לקבל מידע מגורם מוסמך שיודע אותו. בתקשורת למשל, אפשר להגיד, ׳מגיעים אלינו דיווחים רבים, אנחנו עדיין מנסים להבין איפה זה עומד׳. זו אמירה שאני יכולה להבין אותה. אבל כשבכל רגע אומרים משהו אחר, זה מפרק״.
״רוצה ששרון תחבק את דוד, כמו שרוצה את ירדן״
גם בשלב האופטימי כביכול לקראת עסקה, ביבס-לוי לא מוכנה להרפות וממשיכה במאבק להשבת כל החטופים, וגם מול פוליטיקאים שאיימו בימים האחרונים לטרפד את ההסכם. למי שעסוק לטענתה בשיקולים פוליטיים בזמן שחיי אדם מונחים על הכף, היא מבטיחה: ״אנחנו לא מפסיקים, לא מורידים רגל מהגז. לא ניתן לזה להיפסק אחרי הפעימה הראשונה, לא ניתן לזה להתפוצץ הפעם. באיזו זכות הם מרשים לעצמם לחרוץ גורלות של אנשים, של משפחות, של עם שלם? לדון אותם לחיים או למוות? איך הם יכולים להמשיך לחשוב רק על האינטרסים הפוליטיים שלהם? זה סיוט של מדינה שלמה והם עסוקים בכיסא שלכם. אסור לנו לתת להם לעשות את זה.
״אותו שר שלפני כמה חודשים אמר שהעסקה מופקרת כי היא חלקית, מצהיר עכשיו שחוזרים למלחמה אחרי שלב א׳, שזה אומר שהוא במו ידיו מפקיר יותר מחצי מהחטופים להישאר שם לנצח. אני מרגישה שנלחמים בנו מבפנים, ואני לא מצליחה להבין את זה. אחרי ההכרזה, חשבתי אולי לקחת הפסקה שקטה של כמה ימים, אבל איך אני יכולה? יש לפנינו שלב שלם שאסור לנו לשכוח לרגע. זה מה שקרה בפעם הקודמת, הייתה אופוריה, חשבנו שזה יימשך, וזה התפוצץ לנו בפנים״.
ייתכן שאנחנו במרחק של ימים, אולי והלוואי, מהחזרה של שירי, ירדן והילדים, ואת מדברת על המשך המאבק, על השלבים הבאים להשבת כל החטופים. גם עכשיו את לא מרשה לעצמך לעצור ולהתרכז בך, בכם. זו גם בריחה, או מנגנון הגנה?
״יכול מאוד להיות. לצד זה, לנו המשפחות יש מחויבות גדולה מאוד אחת כלפי השנייה. לכל הציבור צריכה להיות, אבל באמת הפכנו למשפחה אחת גדולה. בסוף, אני רוצה לראות את לישי מחבקת את עמרי (עמרי מירן, ה״כ), ואת שרון את דוד (קוניו, ה״כ), בדיוק כמו שאני רוצה שיהיה ליעל קבר לתמיר (תמיר אדר, ה״כ), וכמו שאני רוצה לחבק את ירדן. אין סיבה ש-33 יקבלו את זה ואחרים לא, אין הבדל בכאב. כולם אזרחי המדינה שנחטפו מגבולותיה, לכולם מגיע להיות בבית, להם ולמשפחות שלהם. בשבת אני אדבר בעצרת, אנחנו נזמין את הציבור להגיע לכל העצרות בכל הארץ. גם כדי לציין את יום ההולדת השני של כפיר, אבל גם כדי לדרוש הסכם שיכלול את כולם - אסור שזה יהיה אחרת״.
ומה יקרה ביום ראשון? את יודעת איפה תהיי, מה תעשי?
״אין לי מושג מה יהיה. אנחנו מחכים שההסכם ייחתם, ואז שהוא יעבור קבינט וממשלה (הריאיון התקיים אתמול; ה"כ), ואז אנחנו מקווים שהמינהלת תעדכן אותנו במשהו רשמי. אחרי השלב הזה, נחשוב הלאה. הבנתי שאסור לי לחשוב קדימה, אלא רק ללכת צעד אחרי צעד. אחרת זה פשוט מפרק״.
איך בבית? מה עובר על הילדים?
״דיברנו עם תואם, שהיא בת חמש והייתה כל כך קרובה לאריאל. הרגשנו שהיא מרגישה. הזכרנו ׳עסקה׳, הסברנו שאולי נהיה מתוחים בתקופה הזאת. אמרתי לה שאם אני לחוצה וחסרת סבלנות, שתדע שזה לא קשור אליה. אני עדיין לא אומרת לה כלום בסגנון של, ׳הם אמורים לחזור׳. ממש לא. זה הדבר שהכי מפחיד אותי, יותר מהכול, שאצטרך לבשר לה בשורות רעות, אם זה מה שנקבל. בכל פעם שאני חושבת על זה, על השיחה הזאת איתה, אני נשברת״.
