אין כמעט חודש שחולף ללא מעשה טבח שמבוצע באחת ממדינות האביב הערבי. הם חלק מזיכרון ההתקוממויות והמהפכות שהתרחשו בסוריה, תימן, מצרים, לוב וסודן לפני יותר מעשור. שליטי המדינות הללו, שרצו להיאחז בכיסאותיהם, לא בחלו באף אמצעי פלילי והשתמשו באמצעים אלה נגד אזרחיהם. אלה שבאו אחריהם לא היו טובים מהם.
רשימת מעשי הטבח בסוריה היא אין-סופית, בין שבאמצעות הנשק הכימי שהפעיל בשאר אסד נגד אזרחיו באלרוטה, בח'אן אלעסל ובח'אן שיח'ון, ובין שבטבח הסכינים שלו באלביידא ובאלחולה. בבתי הכלא הופעלו שיטות דומות. לא הועילו הסנקציות הבינלאומיות: הרג האזרחים מטעם המשטר נמשך, ונדמה שדין וחשבון אמיתי על שנעשה לא נראה באופק.
גם בתימן מצוין בכל שנה ב-18 במרץ הטבח באלכראמה, שהתבצע כניסיון לפזר את שביתת המפגינים נגד הנשיא עלי עבדאללה סאלח. השביתה פוזרה בירי שבמהלכו נהרגו עשרות אנשים. מובן שאין שום דרישה לדין וחשבון על מעורבות השלטון בפשע או ניסיון להענישו. בלוב המצב היה גרוע לא פחות עם ניסיונו של מועמר קדאפי, שאחז בשלטון במשך יותר מ-40 שנה, לדכא את ההתקוממות נגדו בכל מחיר. גם לאחר הדחתו בעקבות מלחמת האחים הלובית, הוא הוחלף בפושע חדש שמצא דרכים מגוונות לבצע את פשעיו.
גם למצרים יש חלק במצב העקוב מדם, כשבמהלך פיזור ההפגנות שהתרחשו בשתיים מהכיכרות המרכזיות של קהיר ב-14 באוגוסט 2013 החליט השלטון לטבוח במאות אנשים במשך כמה שעות. הוא טען שהמחאות לא התקיימו בדרכי שלום, ורגע לאחר מכן פתח במסע התעללות נרחב נגד כל מי שהעז לדבר נגדו. השלטון במצרים זרק את האנשים לבתי כלא ודאג לשמור אותם שם בהאשמות שונות, בתקווה שהזנחה רפואית תסייע להיפטר מהם ללא מאמץ.
צבא סודן הלך בעקבות המשטר המצרי, וכשתפס את השלטון לאחר נפילת הדיקטטור עומר אלבשיר, החליט ב-3 ביוני 2019 לפזר את השביתה מול המפקדה הכללית בבירה חרטום. במהלך זה הרג הצבא כ-200 איש, ועשרות מגופותיהם הושלכו לנהר. החודש חל יום השנה השלישי לטבח, ועדיין לא נעשה צדק עם הקורבנות ומשפחותיהם. הצבא, המצטיין בשיבושי חקירה, מוודא כל העת כי הוא שומר על הדומיננטיות שלו בשלטון.
ג'מאנה פרחאתהשלטונות הערביים לא נתנו את הדין על הפשעים שביצעו. בסוריה ובמצרים היה זה בשל עריצות המשטר, ובתימן ובלוב בשל חולשת השלטון. בסודן נראה שהמצב שונה, ולו באופן חלקי: נכון שאיש מהמעורבים בטבח לא הובא בפני בית משפט, אולם מאז הטבח הצבא לא הצליח לדכא את תנועת ההתקוממות ברחוב, או לכפות את עצמו כשחקן היחיד במדינה. בעקבות הטבח, בשל לחץ ציבורי, נאלץ הצבא להיכנע חלקית ולקבל לתקופת מעבר שותפים פוליטיים באמצעות הקמת מועצת שלטון, גם אם ניסה – והצליח – לבצע עוד הפיכה.
אולם בכך לא תם הסיפור, שכן ועדות ההתנגדות הסודניות לקחו על עצמן לשמור על המאבק ברחוב וניהלו שיח ברור וישיר מול השלטון הצבאי: הן ניסו להפילו ולהרחיקו מהפעילות הפוליטית, ואף דרשו להעמיד לדין את כל האחראים לאלימות, להרג, לירי ולאונס. בכך הוכיחו הוועדות כי לא משנה עד כמה חזקים ואלימים יהיו הצבא ושלטונו, להתנגדות מלמטה יש כוח שלא ניתן להשתיק. אין מי שיכול לעמוד מול כוחו של העם, מול קולו של העם.
- ג'מאנה פרחאת היא עיתונאית לבנונית. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-ערבי אל-ג'דיד", היוצא לאור בלונדון. גרסה זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגמה מערבית: דורין ליזר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
