באחת מהפגנות המחאה הגדולות ביותר שידעה ניו זילנד התאספו אתמול (יום ג') כ-42 אלף איש מול הפרלמנט בוולינגטון, והפגינו נגד הצעת חוק שנועדה לדבריהם לפגוע בזכויות המאורים, הקהילה הילידית של ניו זילנד, ומאיימת להחזיר את היחסים בינם לבין המתיישבים האירופים שכבשו את ארצם עשרות שנים לאחור. הפגנת הענק התקיימה בתום תשעה ימים של צעדה מהצפון הרחוק של ניו זילנד אל הבירה וולינגטון, והפכה למפגן הכוח הגדול אי פעם למען זכויות המאורים, שהם כ-20% מתושבי ניו זילנד.
עם דגלי, נוצות והאקה: הפגנת המאורים הענקית בוולינגטון
(צילום: רויטרס)
15 צפייה בגלריה
המאורים צועדים בוולינגטון, אתמול. יותר אסירים, פחות בריאים
(צילום: Sanka Vidanagama / AFP)
זעמם של המאורים ובעלי בריתם התעורר בעקבות הצעת חוק שהגיש החודש לפרלמנט הניו זילנדי חבר הפרלמנט דייוויד סימור, בעצמו מאורי, ומבקשת לפרש מחדש – הפעם באופן צר יותר – אמנה שנחתמה לפני 184 שנה, ב-1840, בין הכתר הבריטי לבין יותר מ-500 מנהיגים מאורים ילידיים. המסמך ההוא, שנחשב לאמנה המכוננת של ניו זילנד, מסדיר את היחסים בין הצדדים ואת האופן שבו ינהלו את המדינה, והדרך שבה מפורשים סעיפיו מנחה עד היום את שלטונות ניו זילנד בחקיקה ובקביעת המדיניות. בתי המשפט של ניו זילנד ובית הדין המאורי השתמשו באמנה במרוצת השנים כדי להרחיב את זכויות המאורים ואת זכויות היתר שלהם.
אף שהמאורים מהווים כחמישית מ-5.3 מיליון התושבים של ניו זילנד, הם ותומכיהם מדגישים כי הם עדיין סובלים מקיפוח: כך למשל שיעורי הכליאה שלהם גבוהים יותר ביחס לאוכלוסייה הכללית, ומצבם הבריאותי ירוד יותר. להצעת החוק שהוגשה לפרלמנט אין אמנם די תמיכה כדי לקבל אישור סופי, אך מבקריה רואים בעצם העלאתה תחילתו של ניסיון לשים סוף למדיניות בת עשרות שנים שנועדה לשפר את מצבם של המאורים ולחזק את מעמדם.
רבים ממשתתפי ההפגנה הגדולה אתמול הגיעו אליה במסגרת הצעדה הארוכה שהחלה בצפון הרחוק של ניו זילנד תשעה ימים לפני כן, ושלאורך הדרך, כשעברה בערים ועיירות שונות, הצטרפו אליה עוד ועוד תומכים שצעדו ברגל או נסעו במכוניות עד שהגיעו לוולינגטון. מקצת המפגינים הגיעו לבושים בקישוטים מאוריים מסורתיים כמו כובעי נוצות וגלימות, נשאו כלי נשק מאוריים עתיקים והניפו את דגל המאורים, וחלקם פרצו בריקוד המלחמה "האקה" כמפגן כוח. אחרים לבשו חולצות טי שעליהן נכתב Toitu te Tiriti ("כבדו את האמנה"). בהפגנה נראו גם דגלי אוסטרליה, ארה"ב ופלסטין – ולפי דיווחים של כתבי סוכנויות הידיעות גם דגלי ישראל.
דגלים באוטובוסים, ילדים מחוץ לשיעור
"אני כאן למען הילדים והנכדים שלי", אמר הואנה הדפילד מוולינגטון, שהשתתף בצעדה לראשונה בחייו, "חשוב שנשמור על ערכינו ותרבותנו כמאורים". אבי קולייר, בת 42, סיפרה שנסעה שש שעות מביתה בטיירוויטי כדי להשתתף בהפגנה בוולינגטון, והסבירה שהיא תומכת בתנועת המחאה משום שהאחדות חשובה לה: "אנחנו באים מכל רחבי המדינה ומראים לתינוקות שלנו שדרך אדיבות יכולה להיות לנו השפעה חיובית". הלמוט מודליק, מנהיג שבט הנגאטי טואה, הדגיש בנאומו בעצרת את האחדות והסולידריות בניו זילנד: "לאלה שרוצים לפלג אותנו אני אומר – זה מאוחר מדי. אנחנו כבר עם אחד", אמר וזכה לתשואות מהקהל.
יש להודות כי בחלקים נרחבים של ההפגנה אתמול נראה האירוע כפסטיבל יותר מאשר כמחאה: עבור רבים הייתה זו חגיגה של השפה והזהות הילידית, שאותן הכובשים הקולוניאליסטים כמעט הכחידו בעבר. העובדה שהשתתפו בה גם רבים מאוד שאינם מאורים סימלה עבור חברי קהילות ילידיות את הסולידריות הגוברת איתם מצד אוכלוסיות אחרות, שבעבר לא הצטרפו בהמוניהן למאבק. בתחנות אוטובוס בבירה נראו אתמול בבוקר מפגינים מכל הגילים והגזעים נושאים את דגל המאורים, וחלק מבתי הספר בבירה הודיעו מראש כי לא ירשמו היעדרות לתלמידים שיבחרו להשתתף בהפגנה ולא יגיעו ללימודים.
בהפגנה עצמה, לצד שלטים שעליהם נכתבו בדיחות ועלבונות נגד חברי הפרלמנט שקידמו את הצעת החוק, הונפו שלטים המצהירים על כך שהמניף אינו מאורי – אך תומך במחאה. אחרים כללו כתובות כמו "גאה להיות מאורי" וסיסמאות נגד הפקעת האדמות של המאורים בימי הקולוניאליזם. "אנחנו רק נאבקים על הזכויות שעליהן נלחמו אבותינו", אמרה שאנל בוב, שהגיעה להפגנה. "אנחנו נלחמים למען הילדים והנכדים שלנו, כדי שלהם יהיה מה שלנו לא היה". הפגנות מחאה לא אלימות הן מסורת מאורית ותיקה וכבר אירעו בעבר סביב אירועים חשובים שנגעו לזכויות המאורים, אבל ההפגנה של אתמול הייתה חריגה בגודלה.
הצעת החוק הגיעה "מתה" לפרלמנט
האמנה שבלב המחלוקת נחשבת כאמור למסמך המכונן של ניו זילנד, וקובעת את העקרונות המנחים ליחסים בין הבריטים למאורים. כשנחתמה על-ידי נציגי הכתר הבריטי ומנהיגי המאורים לפני 184 שנה היא נוסחה בשתי גרסאות – אחת באנגלית ואחת במאורית – אבל שתי הגרסאות שונות זו מזו בשאלת הסמכויות של מנהיגי המאורים, בין השאר בכל הקשור לאדמות ולאוטונומיה. במרוצת השנים הפר הכתר הבריטי את שתי הגרסאות של האמנה, ועד לאמצע המאה ה-20 השפה והתרבות של המאורים הלכו ודעכו. לא פעם אף נאסר על הילידים לדבר בשפתם או לקיים את מנהגיהם, ונוסף על כך התחוללה הפקעה נרחבת של אדמות ומשאבי טבע השייכים למאורים.
בעקבות תנועת מחאה מאורית שהתעוררה ניסו ב-50 השנים האחרונות בתי המשפט של ניו זילנד ומחוקקים בפרלמנט לנווט בין ההבדלים בגרסאות של האמנה, לטפל בהפרות ולתקן עוולות. אף שהמאורים עדיין מקופחים בהיבטים שונים, ההכרה בעקרונות האמנה דרך חוקים שנחקקו ותקנות שתוקנו שינתה את המרקם החברתי, ורוממה מחדש את מעמדם של המאורים. גם השפה המאורית נהנתה מתחייה, ומילים שכיחות בה משמשות כיום גם את מי שאינם מאורים. ממשלות ניו זילנד מצדן קידמו תוכניות שמטרתן לצמצם את אי-השוויון שממנו סובלים המאורים, וגובשו גם הסדרים בשווי מיליארדי דולרים בין הכתר לבין השבטים בגין הפרות של האמנה המכוננת, במיוחד בכל הקשור להפקעת אדמות ומשאבים.
עם זאת, יש בניו זילנד מי שאינם מרוצים מהמגמה הזו, ומי שהפך לנציגם הבולט ביותר הוא חבר הפרלמנט דייוויד סימור, מאורי בעצמו, שמנהיג מפלגה ליברטריאנית קטנה. אף שמפלגתו זכתה בפחות מ-9% מהקולות בבחירות שנערכו בשנה שעברה הוא נהנה מהשפעה לא פרופורציונלית בשל היותו חלק מקואליציית המרכז-ימין השולטת כעת במדינה, ואת ההשפעה הזו ניצל כדי לקדם את הצעת החוק שלו, המבקשת לקבוע הגדרות מפורשות וספציפיות לעקרונות האמנה ולהחיל אותן על כל אזרחי ניו זילנד, ולא רק על המאורים. סימור טוען כי העובדה שהאמנה מפורשת טיפין-טיפין ובאופן לא אחוד ומסודר גרמה לכך שהמאורים מקבלים יחס מיוחד באופן בלתי-הוגן.
הצעת החוק של סימור נתקלה בהתנגדות רחבה משמאל ומימין ועוררה את המחאה הגדולה. בשבוע שעבר היא אושרה אמנם בקריאה ראשונה, אבל רוב המחוקקים שתמכו בה הבהירו כי לא יתמכו בה בקריאה שנייה ושלישית, הנדרשות לאישורה, ולכן היא לא תהפוך לחוק של ממש.
