אנחנו חברה מרתקת ומסובכת כאחת. שישה חודשים אנו בעיצומה של מערכה צבאית הגורלית ביותר לעתיד קיומנו, ובה בעת אנו ממשיכים להתכתש ולאבד את עצמנו לדעת.
במשך כל חודשי המלחמה נשמעה זעקת המילואימניקים והמשפחות השכולות שקראו לאחדות. בטקסים שנערכו לחטיבות המילואים שיצאו מעזה נשמעה קריאה דומה. בכל סקר שנעשה רוב החברה הישראלית קוראת לאחדות, ולמרות כל זאת אנו מוצאים את עצמנו נקרעים מבפנים, גם כשכולם יודעים שהקרע שנחשף במלוא עצמותו היה זרז למתקפה הרצחנית שחווינו ב-7 באוקטובר.
כיצד נקלענו לאותה חלוקה שבטית ומגזרית, כאשר בסוגיות העיקריות שעליהן נסובה המחאה הנוכחית יש הסכמה רחבה? רוב החברה הישראלית מבינה שצריכים לשלם מחיר גבוה - גם אם לא בכל מחיר - תמורת שיחוררם של החטופים. יש הסכמה גורפת בכל הנוגע לצורך בשוויון בנטל, וגם בסוגיית הבחירות הרוב בעד הליכה לבחירות. השאלה המתבקשת, אם כן, היא כיצד למרות כל זאת חזרנו לימי השטנה וההסתה ההדדית. כיצד מחאה לגיטימית שהייתה צריכה להקיף רבים מהחברה הישראלית נהפכה לזירה שבטית ומגזרית, שנעדרים ממנה לכאורה מילואימניקים שהשתתפו בלחימה, דתיים לאומים ואנשי פרפריה. שאלה זו מנסרת באוויר וצריכה להטריד גם את מארגני המחאות בקפלן, אלא אם כן מטרתם היא לשכנע רק את המשוכנעים.
המחאות נצבעו בצבע פוליטי מובהק, ואינן מזכירות במאומה את מחאת המילואים שהגיעה אחרי מלחמת יום הכיפורים
יש לכך תשובות רבות - החל מערבוב סוגיית החטופים עם שאלת נתניהו כן או לא, דרך אופי המחאה שמזכיר את ימי קפלן של הרפורמה, וגם האלימות המילולית וביטויי השנאה שהופכים את נתניהו לאשם באי שחרור החטופים מרתיעים רבים מלהשתתף במחאה. המחאות נצבעו בצבע פוליטי מובהק, ואינן מזכירות במאומה את מחאת המילואים שהגיעה אחרי מלחמת יום הכיפורים.
אנחנו חייבים, אם אנו חפצי חיים, לחתור ל"יחד" - לא כמליצה, אלא ברצון לשנות את המציאות הקיימת. אנחנו חייבים לשנות את המצב הקיים, הן בשל החוב המוסרי שיש לנו ללוחמים ולמשפחותיהם, ובמיוחד אם אנו שואפים להגיע להסכמות בסוגיות שקורעות אותנו. אנו חייבים להחליף את השפה ששמה דגש על הכרעה וניצחון על החולק עלי. מתנגדי הרפורמה טענו בצדק שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, ודברים מהותיים לקיומנו כחברה חייבים להתקבל בהסכמות רחבות. גישה זו נכונה ביתר שאת גם בוויכוח הנוכחי.
נאמר בתהילים "עת לעשות לה' הפרו תורתך". לצערנו, מארגני המחאה שבויים בדלת אמות של עולמם. הגיע הזמן שהציבור הדתי לאומי ייקח על עצמו מטלה זו ויקרא לבחירות ושוויון בגיוס. צריך להסביר לציבור שהבחירות שנערכו לפני שנה וחצי היו ביקום אחר - הוויכוח על הרפורמה חשף רבדים עמוקים על משמעות קיומנו בארץ, המלחמה הנוראית שינתה אצל רבים תפיסות עולם. החברה הישראלית אינה דומה לחברה של 2022. משמעות האחריות של ההנהגה מקבלת לאחר המלחמה משנה תוקף.
גם בסוגיית הגיוס, הציבור הדתי לאומי צריך להשמיע את קולו ביתר שאת - במיוחד בעקבות המלחמה, שבה הוא מרגיש קרוב יותר לציבור הכללי מאשר לחרדים. סוגיית השוויון הפכה מוויכוח מופשט על ערך השוויון לצורך קיומי שנוגע בפיקוח נפש לאומי ממש. לכן נדרשת בקשת אמון מחדש מהעם.
אנו מתקרבים לחג הפסח, שבו נוצר עם ישראל עם ברית ייעוד משותפת. הגיע הזמן לחתור לשם, אך תנאי הכרחי לכך הוא להסתכל זה על זה בגובה העיניים בלי התנשאות ודה-הומניזציה של האחר, מה שיביא בהכרח גם לנכונות לוותר על עמדות לטובת האחדות מבלי לוותר על שאלות. ברוח ההגדה של פסח.
