השבוע צפיתי בחרדה גדולה בסרט המצוין "אופנהיימר". הוא מספר על פרויקט האטום "מנהטן" שניהלה ארה"ב במהלך מלחמת העולם השנייה, אבל המחשבות שלי עסקו לכל אורכו באיראן של היום. הסרט השווה את הפיזיקאי רוברט אופנהיימר, שהביא לעולם בסיוע צוות המדענים שלו את הפצצה הגרעינית, עם פרומתיאוס שנענש במיתולוגיה היוונית על שהביא את האש מן האלים לבני האדם. למרבה הצער, השורה התחתונה של הסרט אינה מצומצמת לאירוע הספציפי בשנות ה-40 של המאה הקודמת, אלא למציאות שאנו עלולים לחוות בקרוב כאן במזרח התיכון.
לפי מקורות איראניים מפוקפקים, המרוץ שלהם לגרעין נתקל בשנות ה-80, לכאורה, בלבטים מוסריים. מחולל המהפכה האסלאמית מוסאווי חומייני עצר את פיתוח הגרעין, שהחל עוד בתקופת השאה, בטענה שהשימוש בו עומד בסתירה לערכי האסלאם. אלא שהמידע על האיסור הדתי כביכול התפרסם על ידי האיראנים רק כשתוכנית הגרעין שלהם נחשפה. המסקנות ממלחמת שמונה השנים נגד עיראק בשנות ה-80 גיבשו את התפיסה של יורשו של חומייני, עלי חמנאי, שלפיה יש לחדש את פיתוח התוכנית (היוזמה הנסתרת לא הפריעה לו לפרסם ב-2010 פסק הלכה שלפיה שימוש בנשק גרעיני הוא "חַרַאם" – כלומר, אסור לפי האסלאם).
בכירים איראנים טוענים שתוכנית הגרעין היא רק למטרות אזרחיות של הפקת אנרגיה, אבל זהו טיעון מגוחך אם לוקחים בחשבון שמדובר במעצמת נפט שאין לה בעיה של מקורות אנרגיה. אי-הציות של שלה לסוכנות לאנרגיה אטומית והזלזול בפקחיה רק מחזקים את החששות. וממילא, איראן לא מסתירה את כוונותיה ומנהיגיה מצהירים תדיר שבכוונתם למחוק את ישראל.
טהרן הסיקה מסקנות מהפצצת הכורים על ידי חיל האוויר הישראלי בעיראק (יוני 1981) ובסוריה (ספטמבר 2007), והקימה כמה אתרים, חלקם בעומק האדמה ואחרים בקרבת מקומות רגישים כגון אוניברסיטת קום הדתית, ובכך תקשה על תקיפה נקודתית להשמדת הפרויקט. כל אלו נתונים שאמורים להדיר שינה מעינינו. והם לא היחידים.
החשש שלי נובע בעיקר מהצהרת הכוונות והמנטליות השיעית, שמזכירה במידה מסוימת את הבעיה של ארה"ב עם המנטליות של יפן במלחמת העולם השנייה. האמריקנים התקשו להתמודד עם המסירות הטוטלית של היפנים לקיסר ולקצונה הבכירה, מעין המשך של תרבות הסמוראים, שבה אין מקום לכניעה. בתרבותם עדיף לקיים טקס התאבדות (ספוקו – חתך בטן) מאשר לשאת בהשפלת הכניעה. המנטליות היפנית דאז התבטאה בשימוש בטייסים המתאבדים - "קמיקזה" (ביפנית: רוח אלוהית) - שהתרסקו על מטרות אויב והטביעו עשרות ספינות אמריקניות.
אפילו הטלת פצצת האטום על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945 לא הספיקה להכנעתה של יפן, שהגיעה רק עם הטלת פצצה נוספת על העיר נגאסקי שלושה ימים לאחר מכן. החשש שארה"ב תטיל עוד פצצות גרעין, בשילוב עם איום הפלישה הסובייטית, הם שהביאו סוף סוף לכניעה, וגם זו רק אחרי התערבותו האישית של הקיסר.
טריילר הסרט "אופנהיימר":
"אופנהיימר" - טריילר
(צילום: באדיבות Tulip Entertainment)
כ-35 שנים מאוחר יותר, במלחמת איראן-עיראק, באה לידי ביטוי מנטליות הקרבה מסוג אחר: ה"אִסְתִשְהַאד" – השאיפה להקרבה בשם הדת המוסלמית באיראן השיעית. למרות יתרונה הצבאי הברור של עיראק, איראן לא נכנעה ונלחמה שמונה שנים רצופות מתוך ציות עיוור לחומייני, שכונה בהערצה רוח אללה (בערבית ובפרסית: נשמת האל). המשטר שלו שלח מאות אלפי חיילים לקרב ואלה מנעו בגופם את הפלישה העיראקית. מחיר הימנעותה של איראן מכניעה היה עצום וכלל הרס משמעותי לטווח ארוך של הכלכלה ומותם של יותר ממיליון איש בשני הצדדים.
מקורה של מנטליות ההקרבה השיעית בימי הביניים. בשנת 680 לספירה יצא חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מחמד, להילחם נגד הח'ליף המושחת, בן לשושלת אומייה בדמשק. חוסיין התעלם מהעובדה שמאבקו למען הצדק היה אבוד מראש. חיילי הח'ליף האומיי תקפו אותו ללא רחמים למרות היותו הנכד של נביאם, ולבסוף ערפו את ראשו והרגו את רוב בני משפחתו בכַּרְבַּלַא שבעיראק ביום העַאשוּרַא (העשירי לחודש מֻחַרַם). תאריך זה בלוח השנה השיעי הוא עד היום מועד של טקסי אבל ובכי ובו מתחייבים השיעים ללכת בדרכו של חוסיין – דרך השַהַאדַה, ההקרבה.
התנהגותו הבלתי-רציונלית של חוסיין משמשת מאז מופת לשיעים והיוותה מוטיב חוזר בנאומיו של חומייני. לדידו, המאבק נגד הרשע צריך להיות ללא סייגים, גם אם הוא נראה אבוד ומביא לאבדון. הפיצוי לסבלם של השיעים ולהקרבתם יבוא בגן עדן בעולם הבא, ואילו המנצחים בעולם הזה יישרפו בלהבות הגיהינום, כפי שמבטיחה הדת השיעית.
נשוב לרגע לעולם החילוני. במשך שמונה עשורים נשמרה בין ארה"ב לברה"מ (וכיום רוסיה) הרתעה הדדית בשל האימה הגרעינית. המשטרים במדינות אלה מתנהלים לפי רציונל חילוני חרף השוני העצום ביניהם. אולם במקרה של איראן, אנשי הדת עדיין מכתיבים את מנטליות כרבלא. האידיאולוגיה של חומייני החליפה את השטן של ימי הביניים (שושלת אומיה שחיסלה את חוסיין בן עלי), בשטן המודרני - ישראל וארה"ב.
ד"ר ירון פרידמןהסרט אופנהיימר מתאר כיצד פרויקט מנהטן נועד להדביק את המרוץ הנאצי לגרעין, שבוודאי מזכיר לכל ישראלי ויהודי את המרוץ האיראני לפצצה. ההקבלה בין האירועים המתוארים בסרט לבין המציאות שלנו מעוררת דאגות לא רק בשל יכולות ההרס המוגזמות של פצצה גרעינית, שעלולות להתגלגל בשנים הקרובות לידיו של משטר מטורף, אכזרי, קנאי, דתי ומשיחי בטהרן. הסרט גם מזכיר שהשימוש האמריקני בנשק גרעיני נבע מהתנהגות בלתי רציונלית של יפן.
תבוסתה של הקיסרות הייתה ודאית וברורה, אך כנראה הייתה לוקחת עוד זמן והייתה גובה מאות אלפי קורבנות אמריקנים ויפנים. בימינו, המצב עלול להיות חמור יותר, כי החשש נובע מהתנהגות בלתי רציונלית במונחים שלנו, וכן רציונלית במונחים תאולוגיים שיעים של מי שחלילה יחזיק בפצצה.
- ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר, מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטת חיפה. ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" ו"השיעים בארץ ישראל" יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון" שאליו אפשר להצטרף כאן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
