פעמוני הכנסיות מצלצלים לזכר המלכה אליזבת
(צילום: רויטרס)
בריטניה לא התעוררה הבוקר (שישי) לתקופת אבל, אלא לפלישתו של הריק שאת בואו היא התאמצה להדחיק מזה מספר שנים. קשה להאשים את הממלכה המאוחדת, שהולכת ונקרעת עקב מחלוקות פוליטיות עזות, שינויים תרבותיים מרחיקי לכת ואירועים גלובליים דרמטיים. במהלך 70 השנים האחרונות, ניתן היה לסמוך על שני דברים: זריחת השמש ושלטונה היציב של המלכה אליזבת שנייה. השמש הייתה שם הבוקר, כרגיל. המלכה לא.
בעוד ההספדים זורמים מכל קצוות תבל, כעדות למעמדה האירוני של המלכה, העם הבריטי נע בין עיכול האובדן להמשך השגרה. ילדים נשלחו למסגרות החינוכיות והוריהם פקדו את מקומות העבודה ביום האחרון לפני סוף השבוע. ובכל זאת, האובדן שואב את כל החמצן מהאוויר ומחליף אותו בתחושת חוסר ודאות: לפי חישוב שערך "ניוזוויק", לא פחות מ-9.5 מיליארד בני אדם חיו בכל העולם בזמן כהונתה של המלכה. מן הסתם, מעטים מהם שעדיין איתנו מסוגלים לדמיין את העולם בלעדיה, ואת הדיבור על אודותיה בלשון עבר.
ארמון בקינגהאם מודיע על מות המלכה, אמש
(צילום: רויטרס)
ברחבת ארמון בקינגהאם, שם התאספו המונים כבר מאתמול בצהריים, עת נודע שאלו שעותיה האחרונות של המלכה, המשיך זרם המבקרים. תחנת הרכבת התחתית של גרין פארק אמנם לא בדיוק נטושה גם בימים כתיקונם, אבל בשעת טרום-צהריים של שישי היא הייתה עמוסה כמו שדה תעופה בשיאו של אוגוסט. התור לכניסה לרחבת הארמון השתרך אפילו מעבר למונומנט של מארבל ארץ', כלומר לאורך מאות מטרים. הסדר, למי שתהה, היה באמת מופתי. גם הגשם שהחל לרדת לא שינה את זה.
חלק מהנוכחים, מן הסתם, הם סקרנים מזדמנים שרצו להציץ מקרוב על אירוע היסטורי, לראות במו עיניהם איך המיתוס שנרקם בלבבות לאורך מאות שנים מתורגם לפולחן אמיתי של הבעת צער. אורי, למשל, הוא נער ישראלי מקיבוץ מגל, בטיול בר-מצווה. סבא וסבתא שלו, שמלווים אותו, היו ילדים קטנים כשאליזבת הוכתרה. "זה באמת אירוע היסטורי", הוא אומר. "יצא מאוד מיוחד שבאנו ללונדון דווקא עכשיו כשזה קרה".
הקהל שר את ההמנון מחוץ לארמון בקינגהאם אחרי ההודעה על מות המלכה
"באנו לשבוע של הצגות, ויצא לנו תאריך היסטורי", סיפרו רינה ויעקב מתל אביב, שהצטיידו בזר פרחים. "לא היינו בחו"ל ארבע שנים", סיפרה רינה, "ולהיות כאן ביום כזה זה פשוט מרגש". בעוד האורחים לרגע מתרשמים מהמחזה, ישנם נתינים פשוט עצובים, אולי אפילו המומים: לאו דווקא כי חשבו שאליזבת היא בת-אלמוות, אלא כי הם פשוט מרגישים שחלק משמעותי למדי מההוויה שלהם נתלש לבלי שוב.
"היא הייתה כאן כל החיים שלנו", מספרת הייזל, אישה בשנות ה-40 לחייה, שהגיבה כמעט בתדהמה לשאלה מדוע הרגישה צורך לבוא ממחוז אסקס (כ-45 דקות נסיעה מלונדון) במזג אוויר לא נוח למדי, אם כי גרוע פחות מאתמול, ולהניח את אחד מתוך אינספור זרי הפרחים. "מה שהיא עשתה עבור המדינה, עבורנו, זה יוצא מהכלל. כילדה באתי לארמון להניח פרחים כשהנסיכה דיאנה נהרגה. הרגשתי שאני צריכה לבוא גם היום".
"אני מבינה לגמרי את התחושות כאן", סיכמה רינה, "תחשוב איזו דמות היא הייתה במשך 70 שנה. גם כששמעון פרס הלך הרגשתי ככה".
