דבריו של שר החוץ יאיר לפיד בכנס INSS בשבוע שעבר לימדו אותנו שיעור בסכנה שטומנת תנועת הלפידיזם לרעיונות הפוליטיים בישראל. בנאומו הוא קבע שהממשלה המכהנת בימים אלה היא הוכחה ניצחת לכך שהמרכז הישראלי ניצח במאבק הפוליטי. לשיטתו, כינונה של קואליציה הטרוגנית שכוללת שמונה סיעות מכל קצוות הקשת מאפשרת להניח בצד את המריבות הפוליטיות "האזוטריות", ולהתעסק בנושאים "חשובים באמת".
הרעיון המסדר של תנועת הלפידיזם הוא החלוקה הדיכוטומית בין שוחרי דמוקרטיה וליברליזם לבין אידיאולוגים קיצוניים ומסוכנים. אידיאולוגיית הלפידיזם לא מקדשת רק את המנהיג של המוסד המפלגתי, אלא בעיקר את טשטוש העמדות הפוליטיות, ומטרתה לשים קץ לוויכוח שהציבור לכאורה שבע ממנו. למעשה, הלפידיזם מציע פתרון אידאלי לכל מי שנפשו לא חפצה בהתפלמסות.
השר לפיד התכונן היטב לביקורת מהסוג שנכתב כאן. אפילו בנאום עצמו הוא ציין ש"קיצוניים תמיד מאשימים את המרכז בהשטחה ובעמעום עמדות". ודווקא לכן חשוב לכוון זרקור על החטא החמור שלו שנעוץ בשני מסרים עיקריים שניסה להעביר.
הראשון: "בכל הנושאים המרכזיים שמעסיקים את המדינה, בכל הדילמות המרכזיות של השלטון, החלוקה הריאלית היא לא בין ימין לשמאל, אלא בין מרכז ציוני, דמוקרטי וליברלי, לבין קצוות מסוכנים ואלימים".
טענה זו מסבירה היטב מדוע רגע אחד הוא טוען שממשלת חילופים היא סכנה לדמוקרטיה ושהחוק הנורווגי הוא שיא של שחיתות, ושנה לאחר מכן הוא משווה ומעלה
כאן נכנסת לפעולה טקטיקת הקיטוב של הלפידיזם והמלחמה ברעיונות הפוליטיים הגדולים. הוא אורז את כל המורכבויות של החברה הישראלית בשתי מזוודות, כשבאחת שוכנים בני האור, שוחרי הדמוקרטיה והליברליזם, ששבעו ממריבות, ובשנייה נמצאים אידיאולוגים מימין ומשמאל, שדעותיהם מסכנות לשיטתו את המפעל הציוני.
משל על פלוני שמתנגד לחלוקת הארץ אבל תומך בכלכלה ריכוזית, ועל אלמוני שמעוניין בחזרה לקווי 67 עם הסדרי ביטחון ובמקביל בכלכלת שוק חופשי. לאיזה מחנה שייכים פלוני ואלמוני? על פי אילו פרמטרים אידיאולוגיים–לפידיסטיים אפשר להכריע אם הם במחנה הדמוקרטי- הליברלי או במחנה הקיצוני והמסוכן?
על פי המסר השני לפיד קובע ש"אין דבר יותר שטחי מאנשים שלא מסוגלים לשנות את עמדותיהם גם כשהנסיבות משתנות". טענה זו מסבירה היטב מדוע רגע אחד הוא טוען שממשלת חילופים היא סכנה לדמוקרטיה ושהחוק הנורווגי הוא שיא של שחיתות, ושנה לאחר מכן הוא משווה ומעלה. הפוך יאיר, הפוך. תהום פעורה בין שינוי עמדות ערכיות לטובת שיפור פוזיציה פוליטית, לבין ויתור על מאבקים אידיאולוגיים מסוימים בתוך קואליציה והתמקדות במאבקים אחרים.
דמוקרטיה פרלמנטרית היא מדינת מפלגות, והמפלגה הפוליטית היא אחת מיסודותיה החשובים ביותר של הדמוקרטיה. בישראל נהוג משטר פרלמנטרי שבו יכולות לקום קואליציות הומוגניות יותר או פחות. הקואליציה הנוכחית היא לא הוכחה לניצחון המרכז הפוליטי, אלא רק ביטוי של פשרה על חלוקת כוח בין מפלגות.
אפשר להסכים שככלל ישנה מגמת שחיקה בשיח הרעיוני-הפוליטי בישראל, ושנוכח היחלשות המפלגות הגדולות מאז בשנות ה-90 צפו מעל פני המים איים פוליטיים-אידיאולוגיים רבים. מפלגות המרכז (יש עתיד, כחול לבן ואולי גם ישראל ביתנו) מהוות רק כרבע מהכנסת, ולכן, מן הסתם, אינן מייצגות את רוב הציבור הישראלי.
גונן אילןפשרה בסוגייה במחלוקת ציבורית היא לא ניצחון של המרכז הפוליטי, אלא ביטוי לרעיון דמוקרטיית המפלגות שמגשימה את תפקידה: מאבק על הגשמת רצון החברה דרך מאבקי כוח בפרלמנט ובקואליציה. לכן, קואליציה הטרוגנית שמחליטה כעניין של מדיניות לא לקדם נושאים נפיצים, לא באמת מבטלת רעיונות גדולים אלא (אולי) מותירה אותם בהמתנה.
הסכמה קונקרטית על חוק או החלטה ספציפיים לא מבטאת את היוולדו של המרכז, כל שכן את ניצחונו על פני האידיאולוגיות המסדרות של הפוליטיקה. הרבה יותר אזרחים ישראלים חברו במפלגות המחויבות לרעיונות אידיאולוגיים מאשר למפלגות מרכז-לפידיסטיות. אלה שיושבים מצדדיו של שר החוץ הם לא קיצונים אלא פוליטיקאים עם משנה אידיאולוגית. הביביזם עשה דה-לגיטימציה לשמאל, הלפידיזם משווה ומעלה - עושה דה-לגיטימציה לאידיאולוגיה.
- גונן אילן הוא יועץ תקשורת וסטודנט לתואר שני במשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
