בין 7 באוקטובר לבין רצח ששת החטופים מקשר קו אחד שלא ניתן לטשטוש. הכישלון התהומי. כישלון מהדהד, כזה שלא משתמע לשני פנים, כזה שמחייב אותנו לפקוח את העיניים ולראות את המציאות כפי שהיא.
עוד לפני 7 באוקטובר החיים פה תמיד דרשו מעט נאיביות. הסתכלות על חצי הכוס המלאה. היאחזות בדברים הקטנים שיאפשרו לנפש להתרומם מעל לרצף האירועים הבלתי ניתנים לעיכול. מאז פרוץ המלחמה, זה כבר חלק גדול ממה שנותר לנו. סיפורי הגבורה שיזכירו לנו שיש עוד על מה להיאבק, מדליה אולימפית שתזכיר שאנחנו עוד על המפה, או חילוץ צבאי שיאפשר לנו להתרפק על ההרואיות החמימה. ואם יש משהו שהמלחמה הנוכחית הוכיחה לנו זה שבאמת לא חסר מכל אלה. דווקא בגלל זה, אין טעם לייצר את אותן נקודות אור באופן מלאכותי בכל אותם מקומות שבהם הן לא נמצאות. ובזה, אנחנו עוד נכשלים פעם אחר פעם.
הם שרדו שבועות ארוכים את התופת - ובשביל מה? בשביל להיקבר לבסוף בארצם?
הרי רק לפני כשלושה שבועות חולצו מאדמת עזה שש גופות חטופים נוספות. כולם נחטפו בחיים. אומנם הם לא נרצחו רגע לפני הגעת הכוחות אליהם, אך כולם שרדו שבועות ארוכים את התופת - ובשביל מה? בשביל להיקבר לבסוף בארצם? אחרי אותו חילוץ, מעטפת ההירואיות עוד לא נסדקה. אותו המודיעין שכשל במציאתם חיים, צלח במציאתם כגופות. הצלחה גדולה. והנה, הגיע המבצע הבא שסיפק בצדק אוויר לנשימה - כשפרחאן אלקאדי חולץ על ידי כוחות צה״ל במה שהוגדר בהודעה רשמית כ״מבצע מורכב״. רק מדיווחים זרים שאושרו לאחר מכן על ידי צה״ל, נודע לציבור שהוא נמצא כשהוא לבדו במנהרה - כך שהסוף היה יכול להיות שונה מאוד מזה שאיפשר את חזרתו בשלום הביתה. חצי שעה לאחר מכן הופצה תמונתו מבית החולים. עשר דקות נוספות, וכבר הועברה לציבור גם הודעה של ראש הממשלה בגיבוי צה״לי של רצף תמונות - מרגע החילוץ ועד היציאה מבטן המטוס, כולל התיעוד הרוחבי ממצלמות הגוף של לוחמי שייטת 13.
כל זה לא רק היה יכול להסתיים אחרת - אלא באמת הסתיים אחרת, במרחק קילומטר בודד משם. הפעם, התיעודים כבר לא זרמו לכל עבר. גם לניחומים לקח יותר זמן להגיע, והדימיון והחששות כבר הקדימו מעצמם את התיאורים שהגיעו אחר כך גם מאבו כביר על ההתעללות הקשה שעברו החטופים לפני הירצחם. כל אלו הוכיחו את מה שרבים הזהירו מפניו - מבצע צבאי לא מסתיים תמיד בתוצאות הרואיות. לפעמים, זה פשוט תשלום בדיעבד על מה שהיה ויכול צריך להסתיים אחרת לגמרי.
1 צפייה בגלריה
מימין למעלה: הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו. מימין למטה: אלמוג סרוסי, כרמל גת, אלכס לובנוב
(צילום: באדיבות המשפחה )
בפעם הזו, כמו באותו בוקר שנראה שהנצח מפריד אותנו ממנו, כשלנו. בלי אבל, בלי אולי, פשוט ככה. וצריך לזכור את זה גם בבוקר שאחרי מבצע החילוץ הבא - שנקווה שיגיע בקרוב ויהיה מוצלח, אבל פשוט לא יחזיר את כולם. אז הפעם, בואו לא נתמסר לאמירות כמו ״חמאס נכתש״, כפי שהתמסרנו לאמירות ״חמאס מורתע״ שקדמו להן. את זה, כבר אי אפשר לספר להרש, עדן, אורי, אלמוג, כרמל ואלכס.
