אוקטובר 2024, שנה אחרי הטבח, ישראל נמצאת במערכה רב-זירתית עם זירות פתוחות בעזה ובלבנון והתקפות מתוזמרות על ידי איראן סף-גרעינית מתימן, מעירק ומסוריה. ועדיין, האיום המשמעותי ביותר עבור רוב גדול בציבור בישראל הוא ברור, וזהו דווקא האיום של פילוג וקיטוב פנים-חברתי - שנאת אחים, שנאת חינם.
במחקר עומק שנעשה על ידי הפסיכולוג הפוליטי נמרוד ניר וצוות בין-אוניברסיטאי בקרב כ-3,000 משיבים נשאל הציבור מהו האיום המשמעותי ביותר על ישראל – איום חיצוני או איום פנימי. 62% מהישראלים, כמעט שני שליש, השיבו שאיומים פנימיים מבית הם האיום הגדול ביותר על ישראל לעומת 38% בלבד שחשבו שהאיום החיצוני הוא המשמעותי יותר.
שנה למלחמה ישראלים גם מבינים שהם מעולם לא היו מפולגים כל-כך, בהשוואה בין מחקר הצוות באוקטובר 2023 לאוקטובר 2024 מצא המחקר כי באוקטובר 2023 77% השיבו שהמלחמה הפכה את החברה הישראלית למאוחדת יותר. על אותה שאלה כעבור שנה רק 40% השיבו שהמערכה הפכה את ישראל מאוחדת יותר - קריסה מוחלטת. לא בכדי גם אחוז העונים כי ישראל הפכה בעקבות המלחמה לחברה מפולגת יותר קפץ בשנה אחת מ-12% בשנה שעברה ל-40% באוקטובר 2024.
יסוננס העצום משתקף בפער שבין האחווה השוררת בשדה הקרב, בחטיבות הסדיר והמילואים, הנלחמים ולעתים נפצעים ואף מתים שכם אל שכם בהגנה על המולדת ואנשי הצוות, לבין התמונה המקוטבת של חברה ישראלית שסועה ומפולגת המשתקפת במסך החצוי של מדיות חברתיות, ערוצי תקשורת מגוייסים ואפילו בשני טקסי זכרון ל-7 באוקטובר.
כדי לפענח את הקיטוב הזה, יש להבין תופעת עומק של החברה בישראל. בעוד שרוב השסעים הם בעלי מקור חברתי המשתקף גם במערכת המפלגתית – כגון שסע יהודי-ערבי או השסע בין דתיים לחילוניים - הקיטוב שהישראלים נקלעו אליו הוא קיטוב יזום פוליטית. הוא רוכב ומנצל שסעים קיימים, אבל הוא מתודלק ומוזן באופן פוליטי על ידי יצירת תפיסת אנחנו והם, או תפיסה של מלחמה סכום אפס בין למשל ישראל כמדינה יהודית לעומת דמוקרטית.
כך, במשך עשרות שנים הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מה שהגדיר את המפה המפלגתית בישראל ואת החלוקה בין שמאל וימין – יוני מול נצי. והנה, אחוז המשיבים בסקר שרואה במאבק על הסוגייה הפלסטינית בין תומכי שתי מדינות ומתנגדיו הוא 10% בלבד. לעומת זאת, השסע המרכזי בפער של 10% מעל כל שסע אחר הוא המאבק בין מדינה דתית/מסורתית לבין מדינה חילונית: 27% ראו בשסע בין יהודיות לחילוניות את הקרע החמור ביותר בישראל. השסע השני בחשיבותו עבור רוב הציבור הוא השסע בין לאום לבין דמוקרטיה – 16.5%.
כיצד ניתן לטעון שהשסע בין יהודית לדמוקרטית הוא שסע יזום פוליטית? מכיוון שבסקר עולה כי דווקא יש קונצנזוס רחב היקף באשר לסוגיות חברתיות רבות בהן הממשלה מקדמת מדיניות הפוכה במכוונת לפילוג.
70% מהישראלים חושבים שיש להעביר מתווה גיוס שיוויוני שיכלול גיוס חרדים לצה"ל - כלומר, הממשלה מתעקשת על מדיניות שרוב עצום בציבור מתנגד לה לחלוטין
כך לדוגמא, באשר לשאלת חוק הגיוס, 70% מהישראלים חושבים שיש להעביר מתווה גיוס שיוויוני שיכלול גיוס חרדים לצה"ל ורק 30% בעד מתווה שמאפשר המשך פטור מגיוס לחרדים. כלומר, הממשלה מתעקשת על מדיניות שרוב עצום בציבור מתנגד לה לחלוטין.
כך גם לגבי הרפורמה המשפטית: כאשר נשאל הציבור האם יש לפעול למען אישור הרפורמה המשפטית המקורית 35% ענו שכן, אבל 65% ענו שיש להימנע מהעיסוק ברפורמה לטובת האחדות בעם. גם כאן שני-שלישים מעדיפים את האחדות בעם ולא את האג'נדה שמובילה הממשלה.
כך גם בנוגע לסוגיית היעד המרכזי בחזית הדרום – 53% חושבים שהשבת החטופים היא היעד המרכזי לעומת 16% שעבורם היעד המרכזי הוא מיטוט חמאס. יתרה מכך, 75% מהישראלים חושבים שיש לסיים את המערכה הצבאית בדרום בתמורה לשחרור כלל החטופים – מדיניות שנשללה על ידי ממשלת ישראל. באופן דומה, 70% מהציבור הישראלי בעד הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
מה שעולה בבירור מתמונת סקרי העומק הוא שרוב הציבור בישראל יש לו עמדה ברורה והפוכה מאשר לממשלת ישראל
מה שעולה בבירור מתמונת סקרי העומק הוא שרוב הציבור בישראל יש לו עמדה ברורה והפוכה מאשר לממשלת ישראל – בשאלת השבת החטופים, בשאלת הקמת ועדת חקריה ממלכתית, בשאלת הגיוס ובשאלת זניחת הרפורמה המשפטית. כלומר, תמונת הקיטוב היא למעשה פרוייקט יזום של ממשלה שהיא קיצונית יותר מהציבור – כולל מציבור המצביעים שלה עצמה. דבר זה משתקף בתפיסת האחריות – כשני-שלישים חושבים שעל ראש הממשלה להתפטר, ורק רבע מתנגדים לכך. הציבור בישראל סומך על צה"ל שמקבל אחוזי תמיכה גבוהים בהרבה מכל מוסד ציבורי אחר, וחוששים ביותר מקיטוב.
יתכן שבפרוש השנה החדשה, ובמלואת שנה ל-7 באוקטובר, הפוליטיקאים בכל המערכת המפלגתית, ובעיקר אלה הרואים עצמם כממלכתיים ופועלים למען כלל הציבור בישראל ומכהנים בקואליציה, יחזרו לשרת את הציבור הישראלי ויפעלו להוריד את רמת הקיטוב במקום לשסות ולהסית, ויפעלו בסוגיות הליבה לפי הקונצנזוס הציבורי – והאינטרס הישראלי – ולא לפי עמדות הקיצוניים המכתיבים את המדיניות הממשלתית.
