שני מוסדות ממלכתיים מונחים בימים אלה על הכף: טקס זיכרון ממלכתי לעומת ועדת חקירה ממלכתית - במקום תהליך עמוק של בדיקה למטרת תיקון, ממשלת ישראל בחרה לחלוק לעצמה כבוד ריק שאינה ראויה לו, מפתיע מישהו?
מירי רגב על טקס הזיכרון
(צילום: אלכס גמבורג)
אם מזקקים את הפערים בין שני המוסדות, מבינים היטב בידי מי חיינו נתונים. טקס זיכרון ממלכתי שראוי היה להפיק בימים אלה הוא אירוע שצריכים להיות בו שלושה אנשים, קופסת גפרורים ונר זיכרון. ראש הממשלה יגיע חפוי ראש, ידליק את הנר וירכין ראש. בנאומו יאמר שהוא מבין את גודל האחריות, ידגיש את המחויבות לתיקון מדינתנו שחוותה במשמרת שלו אובדן ערך מהגדולים בתולדות המדינות, ויכריז על מועד הבחירות. הרמטכ"ל ידבר אל המשפחות השכולות, ייקח אחריות וינקוב במועד סיום כהונתו. יו"ר האופוזיציה יאמר שלכולנו, גם לו, יש אחריות, ויבהיר שלמרות היריבות הפוליטית הקשה, בכל מה שנוגע לבניה מחדש, הוא תמיד עומד לרשות הממשלה. אחרי רבע שעה השלושה יפנו לנו את המסך לטובת משפחות שכולות, משפחות חטופים, וסיפורי גבורה מיום הטבח.
סליחה שצריך להתרסק אל המציאות. אבל ממשלת ישראל, כמה מצער, מתארגנת על טקס ממלכתי שאיש אינו זקוק לו בעודה בורחת באמוק מוועדת חקירה ממלכתית. זה כל כך לא מפתיע, וכל כך מזקק את אופיין של הממשלה ושל מפלגת השלטון.
בוועדת חקירה ממלכתית יש את כל מה שמדינת ישראל באמת זקוקה לו: בדיקה עצמית לא מתפשרת, חריש עמוק, יסודיות ולקיחת אחריות
בוועדת חקירה ממלכתית יש את כל מה שמדינת ישראל באמת זקוקה לו: בדיקה עצמית לא מתפשרת, חריש עמוק, יסודיות ולקיחת אחריות. היא מבוססת על לב פתוח ואפס תסריטים מוכתבים מלמעלה, דלתה פתוחה לכל מי שיש לו מה לספר, ובסופה מסקנות: מה ראוי לעשות כדי למנוע אסון דומה ואיך פועלים כדי לתקן.
אבל בממשלת נתניהו, בליכוד של שלוש ה־כ': כוח, כסף וכבוד, לוקחים תמיד את הפנייה הלא נכונה. הם בוחרים כמובן בטקס שישרת את הצרכים האמיתיים שלהם: שופוני, אור הזרקורים, זמן מסך, ורגשות מהונדסים.
כל מה שאנחנו לא צריכים, כל מה שכבר לא עובד על אף אחד אחרי כל מה שעברנו. זאת תהיה במה סגורה והכל יוכתב מלמעלה, ישר מהשלטון. מירי רגב, שימים ספורים אחרי הטבח עשתה חשבונות אישיים מול קיבוץ בארי שממנו לא קיבלה מספיק כבוד, מונתה לאחראית הטקס, לא נמצאה בממשלה אישיות ממלכתית ממנה. השבוע הודיעה רגב שהטקס יוקלט מראש, ללא קהל - חלילה שהאמת, או רגשות של חלקים גדולים בציבור כלפי הממשלה, יצליחו לדלוף אליו.
אלה הם חיינו בידי נתניהו: אפס מסוגלות להנדס את שוחרי רעתנו, אז נשאר לו לנסות להנדס אותנו. רק שלשום עמד, מאחוריו כתפאורה מטוס קרב חמוש, בעוד הצהרת ראווה: שלא ינסו אותנו, שלא יתעסקו איתנו, ובו ביום הצפון חוטף את אחד המטחים הגדולים אי פעם.
אם האויב יראה שאת האנרגיה אנחנו משקיעים במה שחשוב: בבדיקה עצמית, בבניה מחדש, בהתעצמות, ולא באירועים ריקים וסרי טעם, אולי הוא ייקח את הטקסיות והפומפוזית ברצינות? אולי. שווה לנסות.
