5 צפייה בגלריה
האח אבי, האם לידה והאחות לאה ליד חדרו של סעידיאן, השבוע. "אנחנו יודעים שהדרך עוד ארוכה. יש פה לפחות שנתיים של שיקום"
(צילום: טל שחר)
דלתות הזכוכית נפתחות בלחישה. אור פלורוסנטים בוהק וצפצוף מכשירים קבוע מקבלים את פני הבאים. אבל החדר הסטרילי של איציק סעידיאן הוא לא קר, אלא שמח. את הקירות מעטרים ציורי ילדים שהאחיינים הכינו בשבילו, דגל ישראל מתנוסס בגאון לצד דגל גולני כמובן, כיאה ללוחם גאה מהחטיבה החומה. גם ברכות שכתבו לו חברים ומכרים נאספו ונתלו ליד מיטתו.
לא הרבה נכנסים לכאן. רק אנשים מאוד-מאוד קרובים; בני המשפחה, חברים מהשירות וחברי ילדות. המשפחה מבינה את הצורך של כולם לדרוש בשלומו, אך גם מבקשת להגן על פרטיותו. בצעד יוצא דופן מאפשרים לראשונה לעיתונאית להיכנס לחדר הסטרילי. לפני הכניסה עוטים מסכה חדשה וחלוק המכסה את החלק הקדמי של הגוף ומקבלים הנחיות: אין לגעת בכלום, בידוד מלא בין המבקרים למכשירים והציוד.
אחיו של איציק סעידיאן: ביומיים האחרונים הוא ממש דיבר איתי
(צילום: משי בן עמי, שחר גולדשטיין)
החדר רחב מאוד, במרכזו מיטה גדולה ומשוכללת שנרכשה על ידי משרד הביטחון ומאפשרת לו לעמוד ולשבת לאחר כשישה חודשים שבהם שכב בלבד כשהוא מורדם, מורחק מהכאבים הבלתי נסבלים. מערכת כוונון מיוחדת מקילה על הגוף הפגוע כל כך ומסייעת לשיקומו. סעידיאן במצב עמידה, מביט בי ומסתקרן, מנסה לזהות אם אנחנו מכירים. "אבי", הוא אומר לאחיו בקול חלש אך ברור מאוד, "תקרא לאחות, אני רוצה לחזור למצב שכיבה".
אבי מדבר לאוזנו והוא מחייך. הוא נראה טוב בהרבה ממה שמצטייר בדמיון או מזיכרון תמונותיהם של אנשים שנכוו קשות. רוב חלקי הגוף נתונים בתחבושות לחץ והוא אוכל רק באמצעות זונדה, אף שלפי בני המשפחה הוא חולם על בורקס תפוח אדמה חם. מתוך פניו זוהרות העיניים שמספרות הכל. מספרות שהוא כאן, שמח ומלא הודיה. "הוא כל הזמן מבקש שאודה לעם ישראל", אומר אבי, כשהוא אוחז ברוך בידו החבושה של אחיו הקטן. "הוא אומר לי שהכל זה בזכות התפילות שלהם".
לסעידיאן בן ה-26, נכה צה"ל בעקבות פוסט-טראומה ממבצע צוק איתן, היו סיכויים קלושים לשרוד את אקט המחאה שביצע, כאשר הצית את עצמו בבניין אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקווה ב-12 באפריל, יום לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. הוא פונה במצב אנוש לבית החולים שיבא תל השומר ומאז הפך לסמל. סמל למלחמה בממסד האטום, סמל ללוחמים שלא שבו מהקרב וסמל לפצועים השקופים, שלא מתניידים בכיסאות גלגלים ויש להם שני זוגות גפיים אך הנפש שלהם מדממת.
האח אבי: "הבקשות הראשונות שלו היו שנעשה שיעור תורה, שנביא לו את התפילין ושהוא ינשק ספר תורה. מילאנו את כולן. כל בוקר אני מניח לו תפילין. הוא לא פיספס פעם אחת"
לקראת סוף ספטמבר, בניגוד גמור לכל התחזיות, סעידיאן החל להתעורר. הוא פקח את עיניו אחרי שהרופאים התחילו בהורדת מינון חומרי ההרדמה, והתחיל להגיב למשפחתו שלא משה ממיטתו. "הרופאים ביקשו שנתכונן, למרות שזה לא משהו שאפשר להתכונן אליו", משחזר אבי. "אני זוכר את התנועה הראשונה שלו. הוא הזיז את הראש בשלילה כששאלנו אם כואב לו. אחרי זה שאלנו אם הוא מזהה אותנו והוא הינהן. הרגשתי שאני לא נמצא פה בכלל, שזה חלום. אחי שהיה רדום במשך חודשים, שלא ידענו עם יחיה או ימות, שכל עם ישראל מתפלל לשלומו, מזהה אותי, הוא פה.
"תמיד האמנתי שזה יקרה אבל לא ציפיתי שזה יהיה כל כך מהר. יש ניסים בעולם, אבל המקרה של איציק קשה, והסיכויים היו קלושים. כשאני הייתי נכנס לחדר שלו ורואה איך הוא נראה, כל הגוף היה כואב לי, אבל הייתי אומר לעצמי, 'הוא חי והוא איתנו".
ללאה, אחותו הגדולה, הוא אפילו הצליח לתת נשיקה ראשונה. "אמרתי לו, 'איציק, אפשר נשיקה?' והוא התחיל לעשות תנועות עם השפתיים. לא הבנתי אם זה רצוני או לא אז התקרבתי והוא פשוט נישק אותי. זה היה כאילו הוא נולד מחדש".
שבוע וחצי בלבד מאז אותה התרגשות מתנועות הראש והעיניים, וסעידיאן כבר מצליח לדבר. "הוא הסתכל עליי ועל אשתי ושאל 'אני חי?'" מספר אבי וקולו קצת רועד. "אמרתי לו שכן והוא פרץ בבכי. כולנו פרצנו בבכי. צעקתי לו, 'אתה גיבור ישראל ואתה חי'. בהתחלה קראתי לו את השפתיים כי כמעט שלא שמענו אותו, עכשיו זה יותר טוב. יש קצת צרידות והוא מדבר חלש ולאט, אבל אפשר לנהל שיחה".
במרכז החדר מיטה משוכללת המאפשרת לו מצב עמידה. "אבי", הוא אומר לאחיו, "תקרא לאחות, אני רוצה לחזור לשכיבה". הוא עדיין אוכל דרך זונדה, אבל כבר חולם על בורקס תפוח אדמה
"נתנו לו 48 שעות לחיות", אומרת האם לידה, "ואני במשך כל השעות האלו לא אכלתי ולא ישנתי, הגוף שלי היה מתוח ובכיתי המון. איך שהסתיימו ה-48 שעות התמוטטתי. לא רק נפשית, גם פיזית, ואישפזו אותי. שם הבנתי שאני חייבת להאמין, להאמין בלב שלם שאיציק ייצא מזה, שהוא יתעורר. והנה לפני השבוע הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי, 'אמא, אני אוהב אותך' וירדו לו דמעות. זה כל העולם בשבילי".
82 ניתוחים ועוד
אבי, אדם מאמין שמנצל את ההפוגות מבית החולים לטובת שיעורי תורה, מגדיר את המקרה של אחיו כנס גלוי. "אני מאמין בבורא עולם, זה מלמעלה", הוא אומר. "איציק גם מאוד מאמין והבקשות הראשונות שלו היו שיעשו שיעור תורה בחדר שלו, שנביא לו את התפילין שלו ושהוא ינשק ספר תורה. מילאנו את כולן. הוא התפלא שיש בבית חולים ספרי קודש וזה שימח אותו. בבוקר אני מניח לו תפילין, איציק לא פיספס הנחת תפילין בחייו".
בני המשפחה מסכימים ששערי שמיים נפתחים והתפילות על סעידיאן נענות וזאת לצד צוות רפואי מסור שעושה רבות למען שיקומו של סעידיאן, ולהם הם מבקשים להודות שוב ושוב. במרחק לא רב מבניין האשפוז, מתרחש פלא של ממש - בנק העור. שישה מטופלים עברו פה עד כה, אחד מהם הוא סעידיאן. "פה למעשה גידלנו עור עבור איציק", אומר פרופ' יוסי חייק, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית ומרכז הכוויות בשיבא, שאמון על הטיפול בו. "לקחנו פיסה בגודל של ס"מ על ס"מ מהעור שנותר, הוצאנו תאי גזע וגידלנו אותם בצלחות. תוך שבועיים התקבלו חתיכות עור ובהרבה עבודה הגענו לחמישה מטרים רבועים. זה פי שלושה יותר עור שגידלנו מכל פציינט אחר שטופל בשיטה הזו.
"איציק עדיין עובר חבישות יומיומיות תחת הרדמה כדי להקל על הכאב. הוא מקבל טיפולים מכל מיני סוגים, כולל פסיכולוגיים ועוד צפויים לו ניתוחים, אחרי שעבר כבר 28".
כשהוא הגיע למחלקה, האמנת שהוא ישוב להכרה ויחל לדבר?
"אני 30 שנה במקצוע, היו לי 6,000 מטופלים שעשרה אחוזים מהם היו במצב קשה כמוהו. אולי עשרה יצאו מזה. הסיכוי שלו לחיות היה אפסי. סיכוי שבגדול לא קיים, אבל דברים קורים. מישהו שם למעלה כנראה שומר עליו והחיבוק והחיזוק של המשפחה, שמרעיפים המון אהבה, יחד עם הרצון שלו לשרוד והטיפול המתאים, עושים את שלהם. היום אני מאמין שהוא יוכל לתפקד בעתיד באופן מלא וזה הזמן לחזק ולעודד אותו, להראות לו את הצדדים החיוביים והטובים בכדי שהוא יוכל לתעל את המקרה שלו למקומות טובים".
אתה מדבר איתו?
"בוודאי. יש לנו שיחות על ענייני היום. בהתחלה כשהוא התעורר הוא לא זכר כלום, אבל עכשיו הוא זוכר ויודע והופך ליותר ויותר ערני. זה תהליך הדרגתי. הוא כבר נושם באופן עצמוני כשלושה חודשים. השיפור במצבו הוא משמח מאוד ועדיין צריך לזכור שהוא נמצא בסכנת חיים. מערכת החיסון שלו לא קיימת והגוף זקוק עוד לשיקום".
אבי, איציק זוכר את היום של ההצתה?
"כן, הוא זוכר, אבל הוא לא מדבר על זה. ובכל מקרה אנחנו משתדלים לקחת את השיחות למקומות חיוביים".
סטירת התעוררות למדינה
לאחר פציעתו הקשה של סעידיאן התקבצו המונים מחוץ לחדרו באגף טיפול נמרץ כוויות, להתפלל לשלומו של הלוחם האמיץ ולחזק את המשפחה. לובשי מדים מכל הדרגות, מטוראי ועד הרמטכ"ל, שרים וח"כים וכמובן נכי צה"ל שהיו שותפים למאבקו בעקבות היחס המזלזל שלו זוכים הסובלים מפוסט-טראומה עקב השירות הצבאי. התחושות אז היו פסימיות. הפרצופים היו נפולים וקול הבכי נשמע היטב במסדרון. מאז התמלאו הקירות באגף בדגלי גולני, בציורים של פניו שהביאו מבקרים זרים, בריסטולים שעליהם כתבו פלוגות של לוחמים ש"גם אנחנו עם איציק סעידיאן" וחתמו בברכת רפואה שלמה, וגם גליל ענק שעליו הודפס פרק תהילים בצירוף תמונתו.
מאז הידיעה שסעידיאן שב לדבר, המסדרון מחוץ לחדרו שב להיות עמוס. כולם רוצים לשמוע באוזניהם שאכן כך הדבר. נכי צה"ל פוקדים את המקום, מלווים בכלבי נחייה ודומעים למשמע הבשורות. חברי ילדות מגיעים בזה אחר זה. "אני מת לשמוע אותו", אומר אחד מהם. "זה לא משהו שיכולתי לחלום עליו אפילו". אפילו בעל הדירה של סעידיאן בתל אביב מגיע וההתרגשות ניכרת בכל חלק בגופו, שלא הפסיק לקפץ. הוא מקבל אישור להיכנס לחדר ובכניסתו צועק: "כמה אני אוהב אותך. הפכת את עם ישראל. אתה גיבור, עשית מהפכה". סעידיאן מביט בו, מזהה ואף אומר את שמו בחיוך. "תודה רבה, אוהב אותך", הוא משיב.
עם ישראל שואל ומתעניין בלי סוף. הפלאפונים של בני המשפחה לא שקטים לרגע. לאה, אחותו הגדולה, בעלת עסק במרכז המסחרי בערד, מספרת ש"בסוף פשוט תליתי שלט גדול בכניסה - 'איציק סעידיאן חזר לתקשר עם סביבתו ותודה לכולם'. החנות מלאה באנשים שמתעניינים בשלומו של אחי וזה מחמם את הלב. הציפייה והתקווה הזאת שיקרה לאיציק משהו טוב היא מדהימה. אנחנו מקבלים המון תמיכה ואהבה, זה מחזק אותנו כל פעם מחדש ואנחנו גם נחשפים לסיפורים מאוד מרגשים שקרו בגלל איציק".
מה למשל?
"יש סיפורים בלי סוף. הגיעו לפה בני זוג שהיו באמצע הליך גירושים. הוא בחור הלום קרב שסיפר שלאשתו היה קשה מאוד עם ההשלכות של הפוסט-טראומה והם החליטו להיפרד. אחרי המקרה של איציק, אשתו ביקשה ממנו שיחזור הביתה ויטפל בעצמו. היא הבינה באיזה מצוקה בעלה נמצא. הם הגיעו לפה שניהם והיא אמרה לי, 'אחיך הציל לי את הבית והציל לבעלי את החיים'. זה דברים שאי-אפשר להישאר אדיש אליהם".
אחת המשימות היותר מורכבות היא להתחיל להסביר לסעידיאן על המפכה שהוא חולל. בזמן שעשרות אלפים יצאו לרחובות, אוהלי מחאה הוקמו, רפורמת "נפש אחת" של משרד הביטחון יצאה לפועל, לוחמים ולוחמות לשעבר דיברו בקול גדול על הפוסט-טראומה שלהם וקיבלו הכרה מהמדינה ומהחברה - סעידיאן היה מורדם ומונשם.
"הוא רואה סרטונים ואני מספר לו הכל", משתף אבי, "הוא אומר שהוא שמח שאנשים התעוררו. הוא אומר שאם הוא הציל אדם אחד, אז מבחינתו הכל היה שווה את זה. הוא עוד לא תופס כמה אנשים הוא הציל. איזה שינוי הוא עשה פה. אבל זה יקרה. המקרה של איציק נגע בכולם. כולל מוסלמים שבאים מחוץ לחדר ומתפללים לשלומו. שוטרים שבאו סיפרו שהם קיבלו הנחיה לנהוג בפוסט-טראומטיים ברגישות יתרה, לבדוק לפני, להגדיל ראש. גם נכים מביטוח לאומי שנפגעו בפיגועים באו להודות לו. השינוי שנעשה לא נשאר רק בגבולות אגף השיקום".
ויש לכם עדיין כעס על משרד הביטחון?
"משרד הביטחון ואגף השיקום עשו הרבה טעויות עם אחי, והטעויות שנעשו הן קשות, אבל הם לוקחים אחריות ומתקנים. יש לי מקום לסליחה וחמלה ויותר מזה גם את המקום להודות להם. הם עושים בשבילנו הרבה. הם עוטפים אותנו ודברים כנראה היו צריכים לקרות בשביל שהשינוי הגדול יגיע. אי-אפשר להאשים פקידים, זו מדיניות שלמה שמשתנה. אחי לקח בקבוק של ליטר וחצי נפט והצית את עצמו. צריך המון אומץ לזה, זו הקרבה שרק גיבור אמיתי היה עושה. הוא ידע שהוא הולך למות למען משהו, למען האחים שלו הפוסט-טראומטיים. הוא נתן פה סטירת התעוררות למדינה והמדינה התעוררה".
"בוקר טוב" זה גן עדן
סעידיאן נולד וגדל בבאר שבע, להוריו לידה ופארשד, עולים מאיראן. ארבעת הילדים - לאה, אבי, גואל ואיציק - התייתמו מאביהם כשאיציק היה רק בן 12. "אבא ואיציק מאוד דומים באופי, שניהם גיבורים", מספר אבי. "את הכריזמה והמנהיגות אחי הביא מאבא. לא סתם הוא הפך לסמל. אבא שלי היה אסיר ציון באיראן, הוא הבריח יהודים במהפכה. הוא היה מגן על נשים שדוכאו שם, מזייף דרכונים ליהודים וברח חודשים מהמשטרה האיראנית עד שהוא נתפס. בכלא אווין הוא עבר עינויים קשים. למרות הקושי, כשהוא עלה לארץ עם אמא שלי, הוא עדיין היה עוזר לאנשים ומגן על החלשים. זה היה המשנה שלו, בדיוק כמו איציק".
אף על פי שכל בני המשפחה מתגוררים רחוק מאוד מתל השומר, הם הכינו לו"ז מסודר כך שתמיד יהיה מישהו לצידו. "אני כבר עברתי לגור בשיבא", מחייכת אמו שלא זזה מבית החולים. למשפחה יש חדר והאם ישנה שם באופן קבוע, ועושה שם הכל - כולל כביסות. "זה הבית החדש שלי, לבאר שבע אני אחזור כשאיציק ייצא מפה".
אבי, נשוי ואב לבת, נוסע הביתה רק בסופי שבוע. לאה המתגוררת בירושלים, וגם היא רעיה ואם, מגיעה בין פעמיים לשלוש בשבוע ונשארת כל שבת שנייה. כך גם גואל.
"עזבתי את העבודה מיד כשזה קרה ומאז אני פה", משתף אבי. "למזלי עבדתי ב'שופרסל' והם עומדים מאחוריי, גם כלכלית, כל הזמן. זה מאפשר לי להמשיך ולתמוך באחי. הם משפחה שלי לכל דבר. חצי שנה אני יושב פה כל בוקר, נכנס אליו ומדבר איתו ויש שקט. פתאום אני נכנס לחדר שלו והוא אומר לי 'בוקר טוב'. אין מילים שיכולות להסביר את התחושה. מבחינתי זה להיות בגן עדן, זה חלום שמתגשם וזה שווה הכל, את כל השינויים שחלו בחיים שלנו".
הקשר ביניכם היה טוב לפני שהוא נפצע?
"היה בינינו דיסטנס של אח גדול ואח קטן. הייתי מעיר לו ומיישר אותו, כמו שאבא אמור לעשות כביכול. הייתי שואל אותו למה הוא צריך לעשן כל כך הרבה. היום אני מצטער על זה, הייתי צריך להיות עדין, לא הבנתי איפה הוא נמצא בכלל, את הכאב שלו. עכשיו זה זמן תיקון. אני פה בשבילו ותמיד מרגיש שאני יכול לעשות יותר, כי מגיע לו".
השיחות של האחים עם איציק הן כמעט כמו שיחות משפחתיות רגילות. "סיפרתי לו למשל שבנט ראש הממשלה, והוא שאל 'ברוטציה עם לפיד?'", אומר אבי ולאה מוסיפה: "אנחנו מעלים המון זיכרונות מהילדות שלנו, והוא כל הזמן שואל על האחיינים שלו. הוא מדבר איתם בשיחות וידיאו בלי שהם רואים אותו. אני מהופנטת ממנו כשהוא מדבר. הכי מקסים בעיניי שהוא שמר על חוש הומור וציניות מופלאה. למשל סיפרתי ששרית חדד יצאה מהארון והוא ענה 'סוף-סוף', או כששאלתי אותו אם הוא אוהב אותי אז הוא ענה 'שרוף עלייך' וצחק. זה איציק".
הציניות שעליה מדברת לאה הורגשה היטב השבוע כשאביב גפן בא לבקר את סעידיאן ולשיר לו, אלא שסעידיאן ענה לו: "אני מעריך ומכבד אותך, אבל אתה לא הז'אנר שלי". גפן הוא לא הראשון שפוקד את חדרו בכל התקופה הזאת. מיטב אמני ישראל הגיעו בזה אחר זה לנסות להנעים את זמנו ולהקל עליו, גם כשהיה מורדם ומונשם, ובהם איתי לוי, נתן גושן, עידן רייכל, עמיר בניון, ישי ריבו ועוד. "הרבה לא רוצים שיידעו שהם באו", מספרת לאה. "היה פה זמר מוכר מאוד שבמשך שעתיים שר לו ויצא ממש סחוט ומזיע מהחדר שלו וביקש שלא נפרסם את שמו. בכלל, מוזיקה מאוד עוזרת לו. עכשיו כשאיציק מכיר את כל השמות של האחיות אז הוא מבקש מהן להשמיע לו מוזיקה. יש שיר שהוא אוהב מאוד - Never Go Back של דניס לויד - שמתנגן פה הרבה במחלקה".
את מי הוא היה שמח לפגוש?
"את שלמה ארצי. חד-משמעית. זה זמר שהוא מעריץ מילדות. הייתה תקופה שהוא גר אצלי והשירים שלו כל הזמן היו מתנגנים לי בבית. גם באשפוז אנחנו משמיעים לו אותו הרבה. היום הוא כבר ממש יכול לשיר עם שיר שהוא אוהב ברקע".
מה הדבר הבא? מה חושבים על ההמשך?
אבי: "אנחנו יודעים שהדרך עוד ארוכה. יש פה לפחות שנתיים של שיקום. למרות השיפור והשמחה שלנו, אנחנו תמיד זוכרים שאיציק בסכנת חיים מיידית. אין לו מערכת חיסונית ואנחנו מבקשים מעם ישראל לא להרפות מהתפילות. מחכה לאיציק תהליך לא פשוט ואנחנו כאן כדי לעבור את זה איתו. בחלומות ובתקוות שלי, למרות שעכשיו זה נראה רחוק, הוא יוצא מפה בריא לגמרי, עומד על שתי רגליים וזוכה להתחתן ולהקים משפחה בישראל".
