טלי יקרה, משפחת ליפקין-שחק, רעי המפקדים, אמנון יקר. שוב אנחנו כאן בחלקת הקבר, חבורה שנושאת את לפיד הביטחון במשך עשרות שנים. כל אחד עם הרגעים, הזיכרונות, המפגשים במסע חייך, לאורך שנותיה של המדינה, בצמתים הכי משמעותיים. רבים מביננו מפקדים שהתמודדו עם אירועים קשים וכואבים. ואני רוצה לדבר על אמנון בשעות הקשות, והיו רבות כאלה בלחימה באזור הביטחון. אני רוצה לדבר על מפקד שהיה שם, שנתן גיבוי, שהקשיב, שהתבונן במציאות בקור רוח. מפוכח אבל גם דורש ותובעני.
אני זוכר אותך לאחר האירוע הקשה בעיקול "בז", מגיע לשם מיד לאחר ההיתקלות, על גבול אזור הביטחון, עם שאלות נוקבות, איך מחבלי החיזבאללה הצליחו לפגוע בכל כך הרבה לוחמים שלנו. אני זוכר אותך ברגעים הקשים, באסון המסוקים, בתמונות הקשות של גופות הלוחמים, בין שברי המסוקים. ראיתי שגם לך המראות הללו היו קשים. אני זוכר אותך כרמטכ"ל מבקש לבוא כעבור כמה ימים להודות באופן אישי לכל אחת מהיחידות שעשו את מלאכת הקודש של איסוף גופות הלוחמים. זה היה יוצא דופן ומרגש.
אני זוכר אותך לאחר האירוע הקשה ב"סלוקי", שבו חמישה לוחמים נשרפו חיים לאחר היתקלות מוצלחת במחבלים על גבול אזור הביטחון. אני זוכר אותך ממתין לנו בשער הגבול, זוכר את המבט בעיניים, של תמיכה, גיבוי, את הטפיחה על השכם שהייתה חשובה באותם רגעים של תחושת כישלון, אבל גם את הבירור הנוקב של איך זה קרה לנו.
אותך אמנון לא נוכל להחזיר לחיים, אבל את המנהיגות הזו, שמסתכלת בקור רוח, מפוכח, אל מול המציאות המאתגרת, התבונה העמוקה שרבים כל כך שעו לעצתה – אותה אפשר לחדש
אמר לי לפני זמן מה מפקד שהיה אחראי על אחת ועדת הבדיקה לאחד האירועים הקשים, שאמנון ביקש ממנו "תשמור לי על המפקדים והלוחמים". זה היה מרגש לשמוע. גם אחרי שנים. מבעד למעטה הציניות הייתה בך, אמנון, רגישות עצומה, בעיקר ללוחמים ולמפקדים בחזית ובעיקר באותם ימים לא פשוטים.
בשנתיים האחרונות אני חוקר את התקופה ערב הנסיגה מלבנון. זהו מסע מרתק בין אנשים ואירועים. מבין דפי ההיסטוריה אפשר לחוש את ההתחבטות שלך כרמטכ"ל אל מול המציאות המורכבת והמאתגרת. מצד אחד אבחנה חדה וברורה שצה"ל לא מוכן כראוי ללחימה מול חיזבאללה - אויב מתוחכם, לומד, מפתיע - ולכן הקמת את יחידת "אגוז" שהפכה תוך זמן לחוד החנית בלחימה בלבנון. מצד שני, ההתחבטות אל מול מחירה של המלחמה, המחאה ברחובות והצורך להמשיך להגן על הצפון, בצל ויכוח נוקב על הדרך ומחירה הכואב. חששת מאוד מאובדן התמיכה של הציבור בלחימה בלבנון.
השנה, אמנון, המלחמה ארוכת השנים בלבנון הוכרה כמערכה ועשרות האלפים שלחמו שם בהובלתך זכו להוקרה מצה"ל והחברה הישראלית. זוהי סגירת מעגל היסטורית וראויה.
קובי מרוםצה"ל הוא צבא צנוע מאוד בסוגיית אותות וסמלים, ואתוס הלחימה שלו הוא לבצע את המשימות בכל מקום שיידרש. אולם צריך לעיתים פרספקטיבה של עשרות שנים על מנת להבין שהמלחמה בלבנון הייתה מורכבת, מאתגרת, במדינה זרה, עם בני ברית מעם אחר, מלחמת התשה ארוכה וקשה. בלי תהילה ובלי אלבומי ניצחון. מלחמה שרבים מאיתנו שמו במשך שנים במגירה עמוקה, רחוקה מהעין ומהלב, ואכן הגיע העת להכיר בה ולהוקיר את לוחמיה.
אותך אמנון לא נוכל להחזיר לחיים, אבל את המנהיגות הזו, שמסתכלת בקור רוח, מפוכח, אל מול המציאות המאתגרת, התבונה העמוקה שרבים כל כך שעו לעצתה – אותה אפשר לחדש. כמה חסרים לנו בשנים האחרונות קור הרוח שלך והיכולת לקבל החלטות ברגעים הקשים. אם את אלה נאמץ לעצמנו, ובעיקר לאלה ההולכים בראש המחנה, כי אז מקימים אנו לך אמנון מצבה שיפה ממנה וחשובה ממנה לא נוכל להקים.
יהי זכרך ברוך.
אל"מ במיל' קובי מרום היה מפקד הגזרה המזרחית בדרום לבנון
