קשה לכתוב את הדברים האלה שעות ספורות בלבד אחרי הלווייתו של רב סרן בר פלח ז"ל, סגן מפקד גדוד הסיור של הנח"ל, שנהרג אתמול בהיתקלות עם מחבלים בקו התפר ליד ג'למה, צפונית לג'נין. קשה לכתוב, לאור התוצאות הקשות ולאור המאבק היומיומי של המפקדים והחיילים שנמצאים בחזית מול איום הטרור. אבל האמת צריכה להיכתב: התנהלות מבצעית אחרת הייתה יכולה למנוע את מותו.
מפקד החטיבה, אלוף-משנה אריק מויאל, הוא קצין רב זכויות - שמוביל מדי לילה את כוחות צה"ל לפעילות התקפית בתוך מחנה הפליטים בג'נין, תוך סיכון חייו. מדובר בקצין התקפי וחותר למגע, שהגדיר כל פיגוע שיצא מגזרתו ככישלון אישי. הפעם, הוא חש תחושת אחריות גדולה יותר, ובוודאי שואל את עצמו איך יכול היה לפעול אחרת כדי להגיע לתוצאה הרצויה לאירוע שכזה: שני מחבלים הרוגים, ללא נפגעים לכוחותינו. קשה לתאר כמה כואב לו מותו של קצין כמו בר, שאותו הוא מכיר היטב, ושאותו שלח במשך חודשים לפעולות בג'נין.
התקרית הזו נגעה ברבים - לא רק בגלל דמותו של בר, אלא בעיקר משום שהיא הציפה מחדש את העיסוק סביב הסוגיה הנפיצה של הוראות הפתיחה באש שניתנות לחיילים - על רקע דרישת האמריקנים לרסן את הפעילות הישראלית. את אל"מ מויאל ראיינתי לפני שבוע למוסף "7 ימים" ושאלתי אותו באופן הכי ישיר על הנושא הזה. "אין בעיה עם הוראות הפתיחה באש", הוא השיב באופן נחרץ. "בגזרתי, גזרת מנשה, נהרגו השנה 29 פלסטינים, מתוכם שניים לא מעורבים. ב-2021 נהרגו תשעה".
זאת הייתה גם רוח הדברים של יתר מפקדי החטיבות באוגדת יהודה ושומרון שנדרשו לסוגיה. אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס אמר אמש כי גם מבחינתו בתקרית הזו אין בעיה עם הוראות הפתיחה באש. אבל כששאלתי מדוע החמירו את ההוראות לכוחות שנמצאים על הגדר, הוא ענה כי אף אחד לא רוצה עשרות הרוגים חפים מפשע.
"מדי יום מגיעים ילדים ומחפשי עבודה לגדר, ואני לא יכול לתת פקודה לירות בהם אלא אם הם חמושים ועם כוונה לפגוע בכוחותינו", הוא הסביר, "בטח אם הם עדיין בשטח הפלסטיני". בכך הוא זיקק את התשובה לשאלה מדוע לא יורים בפלסטיני שמתקרב לגדר ומסכנים את כוחות צה"ל, וכלל למעשה לא רק את הפלסטינים, אלא גם את האזרחים הישראלים שמסתובבים ליד הגדר, וחיילים לפעמים טועים לחשוב שהם חצו אותה.
האירוע אתמול לפנות בוקר היה צריך להתנהל באופן אחר. התצפיתנית ספיר פעלה בצורה מצוינת, גילתה עירנות במהלך המשמרת ועקבה אחרי החשודים. היא לא זיהתה שהם נושאים כלי נשק, וכנראה שלא הייתה יכולה לזהות באמצעים שברשותה. האלוף פוקס חזר אתמול בלילה לסרטי הצילום, ואחרי שצפה בהם אישר שאכן לא ניתן לראות מהם שהחשודים חמושים. בהתאם לכך, גם לא יכול היה להינתן אישור לפתוח לעברם באש.
אבל המח"ט מויאל הבין שמדובר באירוע חריג. לכן, הוא קפץ בעצמו לאירוע. ולכן, הוא גם הקפיץ את הסמג"ד בר: הוא הבין שצריך להציב מארב לשני החשודים, באיגוף בשטח הפלסטיני, והוא גם הצליח לחסל אחד מהם, כשאת השני מחסל בר, לפני מותו. גם מבלי להיכנס למיקרו-טקטיקה של ההתנהלות בשטח, ניתן עדיין לומר שמרגע שצה"ל נמצא בשטח עם כח עדיף, ועם מודיעין, אין צורך למהר. להפך: צריך להמתין, אפילו עד אור ראשון, עד שניתן לזהות את החשודים ולראות אם הם חמושים. אפשר היה אולי לגרות את המחבלים באמצעים שונים כדי שיבצעו טעויות, ובכך לנצל את יתרון הכוח. ההתנהלות הזו תתוחקר, וצריך לקוות שהלקחים יופקו ויוטמעו בכלל היחידות.
ואחרי הכל, צריך גם לזכור: אוגדת איו"ש, וחטיבת ג'נין בפרט, פועלות למעשה בחודשים האחרונים כמו במלחמה שלא הוכרזה. מפקד האוגדה תת-אלוף אבי בלוט מוביל את המהלך ההתקפי של צה"ל מול ארגוני הטרור, ומנהל בצורה טובה מאוד את פעולות הלוחמים לילה אחר לילה במסגרת המבצעים במחנות הפליטים ובכפרים במרחב - תוך סיכון חיים גדול. האירוע אתמול לפנות בוקר היה צריך להסתיים בצורה אחרת, אבל בראייה רחבה, מול הסיכון הרב והיומיומי שלא תמיד משתקף לציבור, התוצאות של האוגדה מצוינות.
