לאחרונה עלו לכותרות שני מקרים של אנשים שבימיהם האחרונים בחרו להימנע מהארכת חייהם: נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר בן ה-98, שבחר לקבל טיפול מפחית כאב במצב סופני (המכונה סדציה פליאטיבית) בביתו, והשחקן טום סייזמור בן ה-61, שבחר בהמתת חסד לאחר שרופאיו אמרו כי אין תקווה לשיפור במצבו. השניים בחרו באפשרות למות ללא סבל, בהכרה מלאה, בחיק המשפחה.
רובנו מעדיפים לא לחשוב על סיום החיים, ומקווים שבבוא העת נמות מוות טבעי, מהיר, ללא כאבים וסבל מיותר. מחקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד (2019) מעלה נתונים המערערים על תקווה זו: רק 8% מאוכלוסיית העולם צפויה לסיים את חייה במוות פתאומי, מהיר ונטול כאבים. רובנו צפויים לסיים את חיינו לאחר שאיבדנו בהדרגה את היכולת לאכול לבד, להתרחץ לבד ולבצע שלל פעולות בסיסיות אחרות באופן עצמאי. לכך נלווה סבל רב, נפשי ופיזי, שעם התפתחויות הרפואה המודרנית יכול להימשך שנים ארוכות.
העיסוק בשאלה איך לסיים את החיים התרחב מאוד בעולם, ואיתו הנגשת האפשרות למנוע הארכת חיים מלאכותית והקלה בסבל בסוף החיים. ממחקר שנערך ב-2017 עולה כי בארה"ב אחד מתוך שלושה אנשים חתום על טופס כלשהו של "הנחיות רפואיות מקדימות" המאפשר לבחור אם לקבל טיפול מאריך חיים בשעת הצורך, או להקל על הסבל באמצעות טיפול פליאטיבי.
מסקירה מחקרית של הג'וינט ב-2021 עולה כי מדינות רבות לא מסתפקות בחקיקה שמבטיחה אפשרות להקלת סבלם של חולים סופניים, אלא מבצעות קמפיינים להעלאת מודעות הציבור לחוקים הללו, ומדריכות את הציבור כיצד למצות את זכויותיו: בארה"ב, אנגליה, אירלנד וקנדה השיקו הממשלות קמפיינים להעלאת מודעות הציבור ולקידום שיח על קבלת המוות ופרידה מהחיים. באוסטרליה מתקיים יום פעולה שנתי ליצירת שיח על סוף החיים ובאנגליה צוותים רפואיים עורכים הרצאות בבתי אבות.
ומה המצב בישראל? אף שנחקק כבר ב-2005, מעטים הישראלים המודעים לזכויות הנלוות ל"חוק החולה הנוטה למות", שמאפשר לאדם, החל מגיל 17 וגם בהיותו בריא, להשאיר הנחיות בכתב בנוגע לטיפול שיסכים ושלא יסכים לקבל בסוף חייו. נכון להיום, רק 1.5% מהאוכלוסייה חתומה על טופס זה, לעומת 33% בארה"ב.
לחוסר המודעות הציבורית ולמספר המועט של החתימות יש סיבה ברורה - היחס השמרני בישראל למוות, והתפיסה שלפיה יש לשמור על קדושת החיים גם כאשר אין תקווה לשיפור מצבו של החולה, וגם במחיר של גרימת סבל. משרד הבריאות לא נקט לאורך השנים מדיניות אקטיבית שתיידע על האפשרות להימנע מקבלת טיפולים להארכת החיים, אף שמדובר בזכות המעוגנת בחוק. מדינת ישראל לא ניהלה קמפיינים ציבוריים להדרכת והנגשת המידע לציבור, ואף לא פעלה להנגשה מספקת של המידע לצוותים הרפואיים בבתי החולים, ולהכשרת רופאים ואחיות למתן טיפול פליאטיבי.
גם אנשי רפואה שמודעים לחוק ולזכויות הנלוות לו חוששים פעמים רבות לנהל שיח בנושא עם מטופליהם, ולהציג להם את האפשרות שלא להאריך את חייהם באמצעים מלאכותיים. אפשר גם להבין אותם: אנחנו שומעים לעיתים קרובות על מקרים של רשלנות רפואית, שבהם הצוותים הרפואיים לא נקטו כל אמצעי שברשותם כדי להציל חיי אדם. אבל לא שמענו על רשלנות רפואית במקרים שבהם חיי אדם הוארכו חרף רצונו.
ד"ר ענת מאורהזכויות שיש לאדם בחייו אמורות להינתן לו גם בסיומם. אדם שלא יכול לחיות ללא מכשירים מאריכי חיים, כגון מכונת הנשמה, זונדה, דיאליזה מתמידה וכו', ואם ברור שאין זה מצב ביניים שיש סיכוי לגבור עליו, אין להאריך את חייו באופן מלאכותי בניגוד לרצונו, ויש לאפשר לו לסיימם בסבל מועט ככל האפשר, בטיפול של הוספיס בית, בסביבה תומכת ואוהבת, ובסיומם, אם נדרש על פי החוק, לאפשר סדציה (הרדמה) פליאטיבית.
מדינת ישראל מוכרחה לקחת אחריות, להפסיק להתייחס אל חוק החולה הנוטה למות כאילו היה סוד מדינה. עליה להנגיש לציבור ולצוותים הרפואיים את הזכויות הנלוות דרך הפצת המידע בפלטפורמות השונות, במפגשים עם קהל והפצתו בבתי החולים ובקופות החולים.
- ד"ר ענת מאור היא יו"ר עמותת ליל"ך. לשעבר חברת כנסת ומיוזמי חוק החולה הנוטה למות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
