השבועיים האחרונים מסמלים מעבר לשלב השני של המלחמה: משנה של מערכה שהתמקדה בעזה, עבר עיקר המאמץ לצפון, תוך חיכוך גובר עם איראן. השלב השני החל בהישגים צבאיים מרשימים, ובראשם חיסול צמרת חיזבאללה ופגיעה קשה במערכי הארגון, מה שיוצר תפנית חדה בישראל: מאווירת טראומה קשה בצל 7 באוקטובר ותסכול נוכח מלחמת התשה מתמשכת בעזה, לכמעט אופוריה המלווה בלא מעט בוז מחודש כלפי האויב ("סתם הפחדנו את עצמנו לגבי חיזבאללה") והכרזות לגבי שינוי קרוב של המזרח-התיכון.
מה שמאפיין את שני שלבי המלחמה וכן את התקופה שקדמה ל-7 באוקטובר הוא היעדר תכנון ארוך טווח. במסגרת זאת מתקיימים שניים מתוך שלושת הרכיבים הנדרשים לצורך גיבוש מדינות: הבסיסי - מהלכים אופרטיביים (למשל חיסולים או תמרון קרקעי) והאחרון - של ניסוח חזון ארוך טווח המגולם בשלל סיסמאות כמו "ניצחון מוחלט", "מיטוט חמאס וחיזבאללה", "מיגור איראן" ו"עיצוב מזרח-תיכון חדש". בין שניהם חסרה קומת ביניים: תכנית פעולה סדורה ומפוכחת שמתרגמת את כלל ההישגים הצבאיים לתפנית אסטרטגית. בהעדרה, מתבוססת ישראל במערכות התשה נטולות מסגרת זמן.
השלב הנוכחי מחייב את ישראל ללימוד מעמיק של לקחי המלחמה בעזה. גם היא החלה בהבטחות למיטוט חמאס, ושנה לאחר מכן ניצבת בהעדר הכרעה. חשוב שלא להיקלע למציאות דומה בלבנון, שעלולה לספק לחיזבאללה ייעוד והזדמנות לשיקום ולהוכחת יכולות גם לאחר הפגיעות הקשות שספג.
מורגש הצורך בתיעדוף משימות. ישראל הותירה סיפור פתוח בעזה, פתחה חזית מרכזית בלבנון, מוטרדת מהחרפה במציאות הביטחונית ביו"ש, מאוימת על ידי שלוחיה של טהרן בתימן, סוריה ועיראק, וייתכן שתיקלע בקרוב לעימות בעוצמות חריפות הרבה יותר עם איראן
בנוסף, מורגש הצורך בתיעדוף משימות. ישראל הותירה סיפור פתוח בעזה, פתחה חזית מרכזית בלבנון, מוטרדת מהחרפה במציאות הביטחונית ביו"ש, מאוימת על ידי שלוחיה של טהרן בתימן, סוריה ועיראק, וייתכן שתיקלע בקרוב לעימות בעוצמות חריפות הרבה יותר עם איראן. במערכה שבה הולמים בכולם ונאבקים עם כולם, קשה לגבש סדר עדיפויות, קל וחומר אסטרטגיה סדורה ארוכת טווח, ובוודאי שלא ניתן לצפות לגיבוי בינלאומי מתמשך בכל העימותים שניטשים.
בשלב הראשון, חייבת ישראל לבסס ניתוח בהיר לגבי המציאות והיעדים שיחליפו את הסיסמאות, שממחישות בחלקן כי גם לאחר 7 באוקטובר לא הובן לעומק טבע האויבים. בעזה - חמאס אומנם איבד יכולת לאיים על ישראל כמו לפני 7 באוקטובר, אבל כרגע הוא הכוח הדומיננטי, בלי שמסתמנת חלופה. לפחות לעת עתה לא נראה שחמאס יהיה נכון לתביעת ישראל להישאר בפילדלפי במסגרת עסקה, וכמובן שלא להניף דגל לבן ולהתפנות מהרצועה. שינוי המצב יושג רק באמצעות השתלטות מלאה של ישראל על כל השטח, כשלא ברור אם יש לה כרגע רצון ויכולת לכך.
חיזבאללה ספג את המהלומה העזה בתולדותיו ומצוי בשיתוק ובהלם, אבל לא קרס. הוא כמובן ממשיך לשמור על כוחו הציבורי והפוליטי בלבנון - מדינה שספק אם "תעוצב מחודש" בקרוב - וינסה בהדרגה גם לשקם את כוחו הצבאי
בצפון - חיזבאללה ספג את המהלומה העזה בתולדותיו ומצוי בשיתוק ובהלם, אבל לא קרס. הוא כמובן ממשיך לשמור על כוחו הציבורי והפוליטי בלבנון - מדינה שספק אם "תעוצב מחודש" בקרוב - וינסה בהדרגה גם לשקם את כוחו הצבאי. לפחות בשלב הזה לא נראה שחיזבאללה שוקל הרמת דגל לבן בעקבות המכות שהוא סופג, כלומר הודעה על הפסקה חד-צדדית של הלחימה או ניתוק מוחלט של פעילותו מהמתרחש בעזה, החלטה שלמעשה הביאה על הארגון את המכות הנוכחיות.
גם בהקשר האיראני נדרשת ראייה מפוכחת. לאחר שהגיבו בעוצמה במתקפת טילים וערוכים לתגובה חריפה של ישראל, צריכה להתחדד ההבנה שהאיראנים הם עדיין כוח דומיננטי באזור המונע מכוח אידיאולוגיה קיצונית ונחושה. את הזמן הקרוב תנצל טהראן לשיקום בני חסותה, במיוחד חיזבאללה, גם אם הדבר ילווה בפגיעות קשות מצד ישראל, לצד לימוד והפקת לקחי החודשים האחרונים. כל זאת במקביל להמשך הדבקות ביעדה המרכזי: התקדמות בתכנית הגרעין והתבססות כמדינת סף.
מזרח-תיכון חדש אינו מצוי בעבר לפינה כפי שמכריזים רבים בישראל. האויבים הפגועים לא נעלמו, והאפשרות להיפוך יוצרות אסטרטגי ולכינון ברית אזורית ישראלית-ערבית בחסות אמריקאית היא עדיין חזון שמימושו לא נראה באופק
מזרח-תיכון חדש אינו מצוי בעבר לפינה כפי שמכריזים רבים בישראל. האויבים הפגועים לא נעלמו, והאפשרות להיפוך יוצרות אסטרטגי ולכינון ברית אזורית ישראלית-ערבית בחסות אמריקאית היא עדיין חזון שמימושו לא נראה באופק. כאשר תיאר נתניהו את קווי אותו החזון ערב 7 באוקטובר וכן בנאומו האחרון באו"ם, מיהרו הסעודים להבהיר: התנאי הבסיסי למימושו הוא קידום השיח בנושא הפלסטיני - "תפוח אדמה לוהט" שבממשלה הנוכחית רבת הניגודים מעדיפים שלא לגעת.
רגע לפני ששלל המערכות הופכות למלחמות התשה שיעוררו שיח פנימי חריף בישראל, מומלץ לקיים דיון אסטרטגי נוקב. איראן צריכה להיות האויב המרכזי שבה תתרכז ישראל. לצורך כך חיוני להגביל או לחתום זירות אחרות. בעזה הכרחי לבחור בצומת ה-T שבין כיבוש מלא (שיחייב השקעת משאבים וקשב) לעסקה לשחרור החטופים, חרף מחיריה הקשים. בלבנון, נדרש לבחון האם מתהווים תנאים שיאפשרו לכפות סדר חדש בדרום לבנון ופיקוח אפקטיבי חדש על העברות נשק למדינה, דבר שעשוי לאפשר חזרת תושבי הצפון לבתיהם.
בהקשר הרחב, מתחייבת ההכרה שלא יתממשו קואליציה אזורית ונורמליזציה רחבה ללא עיסוק בנושא הפלסטיני, שממנו מנסה ישראל לברוח מזה עשורים רבים והוא נופל פעם אחר פעם על ראשי מי שמאמינים ביכולת להמשיך ולנהל סכסוך במקום לקדם דיון לגבי העתיד ובעיקר לבחון הכרעות.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
