"יום אחד כל זה יהיה ירוק" - יום השנה להגעתו של דוד בן גוריון לשדה בוקר
(צילום: המכון למורשת בן גוריון)
ב-14 בדצמבר 1953, היום לפני 69 שנים, הגיע ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון עם רעייתו פולה לשדה בוקר, שם החליט להשתקע אחרי שהתפטר מהתפקיד. את הגעתו לשדה בוקר, בחר בן גוריון לציין ביומן הכיס שלו באופן קצר ותכליתי: "יצאתי בבוקר לשדה בוקר". ראש הממשלה הראשון ראה את הנגב פורח ומשגשג בחזונו, עם חמישה מיליון יהודים שמתגוררים שם, והגדיר אותו "נכס ציוני כביר שאין לו תחליף".
אף שאין לדעת מה הייתה דעתו של ראש הממשלה הראשון על דרום הארץ כפי שהוא בימינו, בן גוריון חזה כי "אפשר ליישב שם שני מיליוני יהודים על חקלאות ושלושה מיליונים על תעשייה". מהחזון של בן גוריון לא הרבה התממש - שכן אוכלוסיית הנגב לא מתקרבת לחמישה מיליון, אבל החקלאות באזור אכן התפתחה משמעותית. בכל הנוגע לתעשייה, ובפרט בנוגע לתעשיית ההיי-טק, יש עוד מקום לשיפור.
המשפט הטכני של בן גוריון ביומן הכיס שלו, שבו כתב "יצאתי בבוקר לשדה בוקר", היה דבר רגיל ביומן. מנהלת צריף בן גוריון, גיל שניידר, סיפרה כי המשפט היה "הדבר הכי מרגש לגלות ביומני הכיס". שניידר תיארה כי יומני הכיס של בן גוריון הוקדשו לציונים תכליתיים שכאלה: "הוא נהג לכתוב דברים כמו 'קניתי מעיל', ו'פגשתי את ההוא וההוא', בדומה לאזכור הנונשלנטי שיצא לשדה בוקר. בעצם כבר אז נוצר הנרטיב שמספרים על בן גוריון, שלא רק דיבר על הנגב - אלא גם עבר לנגב, ומבחינתו זה היה יום חג".
ביומניו האישיים, בן גוריון הוסיף פרטים מועטים על המעבר לנגב: "הבוקר עזבתי את תל אביב ויצאתי להשתקע בשדה בוקר. ביום רביעי שעבר באתי הנה עם פולה לראות את הסידורים, וחזרנו, אחר הצהריים לתל אביב. באותו ערב סידרו החברות מסיבת פרידה לפולה".
לשאלה איך בן גוריון ראה את הנגב, השיבה שניידר: "הוא הכיר את האזור עוד מביקוריו בשנות ה-30 וה-40 וראה כמה פוטנציאל יש כאן. הוא התחיל לתכנן מה ניתן לעשות במרחב הזה, כתב מאמרים בנושא, ניסה לגייס מתנדבים לפעולה, ובעצמו הגיע לכאן".
ראש מועצת רמת הנגב ערן דורון אמר כי התשובה לשאלה מה היה חושב בן גוריון על הנגב כיום היא מורכבת. "מצד אחד הנגב מוביל בנושאים מסוימים שבן גוריון היה מתגאה בהם, כמו המחקר המדהים שיש פה, הספורט, התרבות והתיירות, ובפרט הקשר לעולם הערבי דרך מצרים וירדן. גם המגזר העירוני היהודי, שנתפס בעבר כנחשל ומוחלש, עבר שינוי מרחיק לכת. הנגב מציע אלטרנטיבות דיור ואיכות חיים טובה לעומת העשורים הקודמים", אמר.
עם זאת, דורון הודה כי "בן גוריון עשוי היה להתאכזב מכך שבפועל, הנגב לא צמח משמעותית מבחינת אוכלוסייה. עוד לפני 2015 הייתה הגירה שלילית מהנגב. ברקע יש גם את נושא הבדואים, על כל מרכיביו - דיור, תעסוקה, חינוך, פשיעה ועוד. הנושא לא מטופל כמו שצריך, והגיע לנקודת רתיחה במהלך מבצע 'שומר החומות'. בד בבד, אני חושב שבן גוריון היה שמח על כור ההיתוך הנגבי, שיש בו באמת הזדמנות גדולה לפסיפס הישראלי".
"להגיע לנגב זו עלייה בשלב החיים"
"אילו הייתי מייעץ לך ללכת לנגב - לא הייתי אומר "לרדת" אלא לעלות: א - מפני שנגב גבוה מעמק חיפה, ב - מפני שלדעתי זוהי עליה בשלב החיים", כתב בן גוריון ב-1953. מנהל המכון למורשת בן גוריון, איתן דוניץ, אמר כי "בהקשר הזה, כתושב הנגב וכמי שחי בו גם כילד וגם כמבוגר, אני לחלוטין יכול להזדהות עם האמירה הזו".
לדבריו, "בהקשר הקהילתי, הנגב הולך היום על פי חזונו של בן גוריון: קהילות לא גדולות, של עד 10,000 בני אדם, שבהן האנשים מכירים זה את זה וחיים ביחד. אגב, יכול להיות בהחלט שהוא היה משנה את דעתו היום - אבל עם האמירה על עלייה בשלב החיים ועם קהילתיות אני יכול לגמרי להזדהות ולהסכים, ורק לייחל לעוד אנשים שיעלו לנגב".
דוניץ ציין כי "ברור שהחזון על מיליוני יהודים בנגב לא קורה. האם הוא היה מאוכזב? אנחנו בדרך לשם. נאמר שבן גוריון הסתכל מעבר לאופק בחלקת הקבר שבו הוא ופולה קבורים, ואמר 'יום אחד הכל יהיה ירוק'. בן גוריון אמר שחלוציות היא אי השלמה עם המציאות. יש הרבה שכבר הגשמנו, אבל יש עוד המון מה להגשים".
ראש העיר באר שבע, רוביק דנילוביץ', אמר כי "בן גוריון האמין עוד בטרם הקמת המדינה שצריך להילחם על הנגב, כי הוא יהיה חבל הארץ החשוב ביותר לפיתוחה ולהתבססותה של מדינת ישראל. העומק האסטרטגי, עתודות הקרקע, החלום הישראלי החדש בהתגלמותו. אני מאמין שהחלום הזה חי, נושם ובועט, ועושה ככל יכולתי לממשו. בן גוריון חלם וחזה הרבה דברים שהפכו אותו בעיני מבקריו להוזה, אבל האמת היא שהוא הקדים את זמנו".
דנילוביץ' הוסיף: "בדיוק כפי שבן גוריון האמין, אם המדינה רוצה לשגשג ולהצליח, עתידה הוא בנגב. הוא היה נרגש לחזות במעבר יחידות המודיעין והתקשוב לבאר שבע, בקריית התקשוב שבבניה, בפארק הייטק שמאכלס עשרות חברות בינלאומיות". עם זאת, דנילוביץ' אמר כי "בן גוריון היה מתאכזב מההזנחה רבת השנים של המדינה בסוגיית המשילות בנגב, והטיפול בחברה הבדואית. הוא היה מעוד את קברניטי המדינה להפוך את הנגב למרכז האמיתי של ישראל. הנגב יכול להיות הפתרון לבעיות רבות, בהון משבר הדיור ויוקר המחיה".
ראש העיר רהט, עטא אבו מדיגם, אמר כי "אם בן גוריון היה קם מקברו, הוא היה שואל למה 70 שנה לא סיימתם את סכסוך הקרקעות עם הבדואים? הוא היה אומר למה לא עשיתם שלום בית בנגב? לפני מצרים וירדן. בן גוריון רצה להפריח את הנגב אבל לא התכוון שהילד הבדואי יישאר בלי שביל ותשתיות חשמל מוסדרות".
"אם לא נעמוד על המדבר — לא תעמוד תל אביב"
במכתב ההתפטרות של בן גוריון לנשיא המדינה דאז יצחק בן צבי, הוא סיפר על הקשיים הנפשיים שחווה. "זה שש שנים שאני פועל מתוך מתיחות עליונה ומאמץ נפשי עצום, ומסופקני אם הזולת יבין זאת גם לאחר הסברתי", כתב. בן גוריון הבין שהוא צריך לעזוב, אך נותר אופטימי: "יש לי אמון בחברים העובדים בממשלה, בחברים מכל הסיעות, ואני מאמין שיצליחו במלאכתם הקשה אם ימשיכו לעבוד יחד".
אך מה גרם לראש הממשלה הראשון לבחור דווקא בשדה בוקר? בחודש מאי 1953 כתב בן גוריון מכתב לחברי קיבוץ שדה בוקר: "בעיתונים קראתי שבימים אלה מלאה שנה לקיום משקכם. במשך ארבעים ושבע שנות חיי בארץ ראיתי כמה מפעלים חלוציים, ואני יודע שרק בזכותכם ובזכות המפעלים החלוציים שקדמו לבואי לארץ, עשינו מעט החייל אשר עשינו...ותסלחו לי אם אומר שלא ראיתי מימי מפעל חלוצי כשדה בוקר... לא קנאתי מעולם באיש או בקיבוץ אנשים, לא ברכוש ולא בתואר ובסגולות, אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בלבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה"?
כמה חודשים לאחר מכן בן גוריון כבר הצטרף אל אותם חברי קיבוץ שבהם קינא כל כך. ביומנו האישי כתב בן גוריון שהוא נרגש מהמעבר לנגב כמו ביומו הראשון בארץ. ארבעה ימים בלבד לאחר שעבר לשדה בוקר כבר היה פועל מן המניין. "הבוקר נכנסתי לעבודה", כתב בן גוריון. "יחד עם זאב החצרן הוצאנו הזבל מהאורווה וזיבלנו את הגן שמאחורי הבניינים. העבודה הייתה לא קלה בשבילי, אך לאחר העבודה - ארבע שעות - הרגשתי עצמי מצוין. מעניין שעבודתי הראשונה בארץ בעלותי באלול תרפ"ו הייתה נשיאת זבל באלונקה בפרדס".
