ככל שתתקדם מערכת הבחירות הצפויה ינסו המפלגות לחדד את ההבדלים ביניהן והמחנות יתכנסו לתוך עצמם בניסיון למשוך מצביעים. ובישראל, כמו בישראל, קמפיינים של שנאה תופסים יותר מקמפיינים חיוביים. יותר קל להשפיע על מצביעי נגד מאשר להשפיע על אלה שבעד. לכן אין ספק שאחד הנושאים שיוקפצו לראש סדר היום יהיה סוגיית השתתפותה בקואליציה של מפלגה ערבית, לראשונה בתולדות המדינה מאז מפלגות הלוויין של מפא"י.
בינתיים, בגלל ההתבטאות של ח"כ ניר אורבך בכנסת וביתר שאת אחרי ההודעה אתמול (שני), הפכה השאלה "האם הניסוי כשל?" לשגורה בשיח הציבורי. כאילו מדובר בניסויים בבני אדם. השאלה הזאת קופלת בתוכה את ההנחה שאזרחי ישראל הערבים, 21% מאוכלוסיית המדינה, יותר ממיליון וחצי בני אדם, אינם זכאים בדין לקחת חלק במשחק הפוליטי. כאילו דרישותיהם לא ראויות למענה מתאים, כאילו הצרכים שלהם – לביטחון אישי, לתעסוקה ולחינוך - הם סחיטה ולא שאיפה תיקון כשלים שמחייבת הקצאת תקציבים. כאילו שדרישות ראשי הרשויות המקומיות הערביות אינן לגיטימיות בדיוק כמו הדרישות של ראשי רשויות יהודיות.
מפלגה ערבית בקואליציה הייתה מהשינויים המשמעותיים והדרמטיים ביותר של ממשלת בנט-לפיד, אבל נקודת המפנה נרשמה עוד קודם, בבחירות ספטמבר 2019, כשהרשימה המשותפת המליצה בצעד היסטורי על יו"ר מפלגה ציונית כעל מועמדה להרכבת הממשלה. לא סתם יו"ר מפלגה ציונית, אלא גנרל. בני גנץ. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל שקולות מצביעים ערבים היו חלק משמעותי מהמשחק. וזה לא מובן מאליו במדינה היהודית, הגם שהיא שואפת להיות גם דמוקרטית.
גנץ כזכור לא הרכיב אז ממשלה, ורק כעבור שני סבבי בחירות נוספים נוצרה קונסטלציה משונה, שקיבצה שמונה מפלגות שונות ומשונות, מהימין ומהשמאל, ואיתן גם מנה שלחלק קשה לבלוע: מפלגה ערבית בקואליציה. פתאום, נושאים שחשובים לאזרחים הערבים עלו גבוה יותר לסדר היום הלאומי: הצורך להיאבק בפשיעה, לטפל בחינוך ובתעסוקה ולצמצם את הפערים העצומים בתשתיות.
אין לכך שום קשר לעמדות הפוליטיות של האזרחים הערבים. אין לזה שום קשר לעובדה שהם חלק מהעם הפלסטיני. אין לזה שום קשר אפילו לשאלה אם הם עשו או לא עשו שירות לאומי. זכויות האזרח של כולנו הן טבעיות ואינן תלויות בדבר. אבל חלק מהציבור היהודי סובל מבלבול, שלא לומר שנאה וגזענות שמתודלקות ומטופחות על ידי נבחרי ציבור יהודים. כי כאמור, קל מאוד לקושש כך קולות.
מנסור עבאס: "לא מצדיק אף פעולה של אלימות"
מה קל יותר מלתייג את המנהיגות הנבחרת של אזרחי ישראל הערבים כ"תומכי טרור", ולהפוך אותם ברטוריקה בלבד לבלתי לגיטימיים? בכל פעם שמדברים על מנסור עבאס, או על מי מחברי רע"ם, קל וחומר כשמדובר באנשי הרשימה המשותפת, מצמידים להם את התואר "תומכי טרור". וכך נמנעים מלשמוע מה יש להם לומר, או לבדוק אם הדרישות שלהם לגיטימיות. עד כדי כך, שערוץ תקשורת פופולרי ומוביל ערך סקר שכלל את השאלה: "האם אתה מסכים עם הטענה שהממשלה נשענת על תומכי טרור?".
ענת סרגוסטישם ברדוגולא יעזור להם שהם מגנים פיגועי טרור, בערבית ובערבית, ולא יעזור להם שידברו בעברית צחה, ובטון רגוע, ולא יעזור להם שישלבו ידיים עם נבחרי ציבור יהודים שהעמדות שלהם הפוכות לגמרי. כי שנאה והסתה וגזענות הן מנגנונים מגייסי מצביעים. ככל שיתקרבו הבחירות יתעקשו מפלגות הימין, מהליכוד דרך הציונות הדתית בואכה עוצמה יהודית ומפלגת נעם, להצמיד לנבחרי הציבור הערבי תארים שליליים ולהסית נגדם.
אבל את האמת הבסיסית אסור לשכוח, כמו שניסה מתן כהנא לומר בדרך קצת עקומה: חיים משותפים של יהודים וערבים בישראל אינם בחירה. זו המציאות ואיתה צריך להסתדר. ככל שהשותפות הזאת תבוא לידי ביטוי גם בשדה הפוליטי, כך ייטב, וכך יקבלו כל האזרחים ייצוג שווה ומענה לצרכים שלהם. כל כך בסיסי.
- ענת סרגוסטי היא עיתונאית. לשעבר עורכת בכירה בחברת החדשות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
