2 צפייה בגלריה
ממשלת הכאילו-ימין-על-מלא. סמוטריץ', נתניהו ובן-גביר
(צילום: אלכס קולומויסקי, יואב דודקביץ')
אקדח שמופיע במערכה הראשונה ויורה בשלישית עשוי לשמש מטאפורה מדויקת על המציאות הפוליטית הנוכחית, לכאורה ערב הקמת קואליציית "ימין על מלא" בראשות בנימין נתניהו. רבים סבורים שמובהקות הניצחון והרוב המוחלט של אצבעות (64) שממנו תיהנה הממשלה יבטיחו לה יציבות ואת הקלפיות יראה הציבור בפעם הבאה רק בעוד כארבע שנים. אבל בין התיאוריה לבין המציאות תמיד מתקיים פער, וכמו בטרגדיה יוונית, מעקב אחרי המו"מ בין המפלגות חושף זרעים קדמוניים שעשויים/עלולים להנביט את גבעולי הפורענות.
בניגוד לדימוי המקובל, שהוזן דרך קמפיין הבחירות של הליכוד ושל שותפיו הכביכול-מובהקים, הממשלה הבאה רחוקה מלשקף הומוגניות. הדימוי של "ימין על מלא" הוא מופרך, או לכל הפחות לוקה בחוסר דיוק משווע. הליכוד והעומד בראשו, כפי שהוכיחה לנו מציאות של יותר מעשור, מעולם לא תאמו אחד לאחד את משבצת הדימוי הימני שהוצמדה להם. האמת היא, ועבור רבים היא קשה לעיכול, שנתניהו והליכוד החזיקו בתפיסת עולם ובתרבות פוליטית שניתן להגדירה כ"אמצע". היא אופיינה בפרגמטיות כמעט בכל נושא או תחום שניהלה – מאיראן, דרך הסוגייה הפלסטינית, המשך בדת ומדינה וכלה בכלכלה וחברה.
האמת המוכחשת היא שנתניהו הוא ממשיכו הגדול של דוד בן גוריון, והליכוד - ולא מפלגת העבודה - היא ממשיכתה של מפא"י ההיסטורית. מדובר באדם וביישות פרגמטיים וריאליסטיים, שיותר מאשר מקדמים אג'נדות קצה מוחלטות, נוטים להתנהלות מדודה במסגרת גבולות האפשר ולאו דווקא הרצוי. זו הסיבה שבגינה נתניהו תמיד שיתף פעולה, או לפחות העדיף שיתוף כזה, עם מפלגות מרכז-שמאל דוגמת העבודה של אהוד ברק, קדימה של ציפי ליבני, יש עתיד של יאיר לפיד, כולנו של משה כחלון, ובמידה מסוימת גם כחול לבן של בני גנץ.
אמנם הדימוי שהקרין נתניהו מסגר אותו כמותג "ימני", והסגנון הרביזיוניסטי תרם להתקבעות העניין, אבל בפועל היה הבדל בין הדימוי לבין המציאות, בין הסגנון לבין המהות, בין האידיאולוגיה לבין הפרקטיקה. הבינו זאת גם מצביעי ליכוד, שבחלקם העדיפו לחזק מפלגות ימין מובהקות כמו הציונות הדתית.
מפלגת הליכוד אמנם ניצחה בבחירות, אבל יש בניצחון הזה לא רק דבש כי אם גם עוקץ. לראשונה יכול נתניהו להרכיב ממשלת "ימין מלא מלא" מבלי להיזקק למפלגות מרכז ובכך לסנכרן בין הסגנון הרביזיוניסטי לבין המדיניות בפועל. כאן בדיוק נשלף האקדח מהמערכה הפותחת, והוא נעוץ בפער הגדול למדי בין גישת האמצע שמייצג נתניהו לבין הגישה שמייצגים שותפיו הלכאורה-מובהקים, בעיקר אנשי הציונות הדתית.
בשונה מגורמי האמצע - הליכוד ונתניהו – בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר מייצגים גישה המזוהה עם פוליטיקת קצה אידיאולוגית. ככזו, היא לא נוטה לפשרות אלא לסנכרון מלא בין סגנון ומהות ובין דימוי לבין מציאות. "מילה היא מילה". עמדה היא עמדה. קביעה היא קביעה. מי שחפץ בהמחשה מוזמן לנתח את עמדת סמוטריץ' אחרי סבב הבחירות הרביעי: נתניהו, משיקולים פוליטיים ופרגמטיים, נטה לשיתוף פעולה או הישענות על מנסור עבאס, אבל נתקל בהתנגדות הנחרצת של סמוטריץ' וכולם עשו דרכם לאופוזיציה.
ד"ר דורון מצאהמפגש הטעון הזה בתוך המחנה המוגדר (שלא בצדק) כימין מובהק, בין הזרם הפרגמטי-תועלתני לבין הזרם האידאולוגי-רעיוני, ניכר בימים האחרונים על רקע המאמצים להרכיב את הממשלה. המחלוקת על חלוקת התיקים וסירובו של נתניהו להפקיד את משרד הביטחון בידי סמוטריץ', אל מול התעקשות האחרון לאחוז בו, הם איתותים ראשונים למה שצפוי ללוות את הממשלה הזו מיומה הראשון, קל וחומר כשעל סדר יומה תעלנה שאלות כבדות משקל בנושאים מדיניים, ביטחוניים, משפטיים ואחרים. נתניהו, ממובילי הפוליטיקה הפרגמטית, נראה כמי שאחוז על ידי אנשי הזהות והאידיאולוגיה.
מדובר במבחן כוח ראשון ולא אחרון על מי ינהג את הקטר הזה. בנסיבות הללו אין לשלול מהלך עתידי של נתניהו להרחבת הממשלה ולחיזוק יסודות פוליטיקת האמצע בתוכה באמצעות מי שהגדירו את טובת המדינה כעומדת מעל טובת המפלגה, אבל לא הפנימו את משמעות סיסמת הבחירות שלהם. באותה מידה אין לשלול אפשרות שחוסר ההומוגניות הרעיונית בתוך ממשלת-הכאילו-ימין-על-מלא יתקל במהמורות שימנעו את היציבות הפוליטית שהציבור בישראל ייחל לה לאחר חמש מערכות בחירות.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן ומרצה במכללת אחוה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
