הגעגוע לאלו שנפלו במהלך שירותם הצבאי או נרצחו בפיגועי הטרור מלווה את המשפחות השכולות לאורך כל השנה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ביקשנו מבני המשפחה לכתוב מכתב ליקיריהם על הגעגוע, החיסרון ועל החיים בלעדיהם.
(צילום: ירון שרון, עריכה: תמר אברם)
דורון מזרחי
דורון, יו"ר יד לבנים ירושלים, אביו של זיו מזרחי ז"ל, כותב לאחיו אלון מזרחי ז"ל, שנרצח בפיגוע בקפה הלל בירושלים ב-2003
אחי הצעיר אלון.
אלון, 20 שנה חלפו מאז אותו לילה ארור ועדיין אין בי את הכוח לכתוב לך או לדבר עליך בלשון עבר. אפילו בחלומות אתה לא מופיע אצלי, ואינני משלים עם המציאות המרה.
אלון, כולם כתבו בספר זה בשבחך ובמעשה גבורתך, אך אני יודע הכול. זכיתי להיות לך אח גדול 22 שנים. אני זוכר ילד קטן, שמנמן, פטפטן, שלא מספיק לשאול שאלות. זוכר שהייתי לוקח אותך עימי לנסיעות והיה תענוג לראות אותך הופך לנער, ולאחר מכן לבחור חמד. היית לי לגאווה.
5 צפייה בגלריה
דורון מזרחי. "היה תענוג לראות אותך הופך לנער, ולאחר מכן לבחור חמד. היית לי לגאווה"
(צילום: ירון שרון)
אלון, אני זוכר כשישבנו שבעה כל המשפחה, אני רוצה לספר לך כמה דברים שגיליתי:
גיליתי עד כמה אנחנו האחים אוהבים אחד את השני וגיליתי כמה אבא ואמא אוהבים אותנו. גיליתי עד כמה כולנו יחד, כולל האחיינים שלך, אוהבים אותך. תמיד ידעתי שהעולם קטן, אתה לא מתאר לעצמך אלון, עד כמה הוא קטן. איזה צירופי מקרים וכולם מכירים את כולם.
מאות של אנשים עברו פה, אנשים שהספקנו לשכוח באו לנחם אותנו. אנשים שהכירו אותך רק משלום שלום או רק מליטוף של כלב בטיול לילי ברחוב עמק רפאים, ושכנים שגרים סמוך לקפה הלל. חבריך לבית הספר, מורים שלך מהתיכון, מדריכים שלך ממבואות ים, חברים מהשירות הצבאי, חברות, חברי ילדות, חברים ושכנים מהשכונה, מכרים מבית הכנסת מוסיוף, מהעבודה, מהאבטחה, מתנובה מהדואר ועוד רבים רבים אחרים.
אלון, היית לי נפש תאומה ואני זוכר שתמיד רצית להיות כמוני, ושימשתי לך לדוגמה, אבל דע לך שאתה הדוגמה. הלוואי ואני הייתי גיבור ואמיץ אהוב ונערץ ויפה כמוך.
5 צפייה בגלריה
אלון ז"ל ודורון. "היית לי נפש תאומה, הלוואי ואני הייתי גיבור ואמיץ ואהוב ונערץ ויפה כמוך"
(צילום: ירון שרון)
אומרים שהכול לטובה. האם אכן הכל לטובה? כמובן שלא לגבי המקרה שלך אלון. אבל אני זכיתי להיות בחברתך בבית ההורים למשך תקופה מסוימת של שישה שבועות, זה היה מספר חודשים לפני הפיגוע. שישה שבועות של חווית משותפות איתך, שיחות אל תוך הלילה, צפייה בסרטי וידיאו, בילויים, ארוחות, ועישון נרגילה שהייתה חביבה עליך בשעות הפנאי.
ועל זה אני אומר שהכל לטובה. שישה שבועות שקיבלתי ממך בדיעבד כמתנה, מתנת פרידה.
אני זוכר שרצית לצבוע בחדרך קיר שלם בצבע אדום כהה ובאת לשאול בעצתי ואני נחרדתי למשמע הדבר. והיום, אני מביט בעבודת המופת, נזכר ומתגעגע לאותם הימים שלא ישובו עוד.
אחיך דורון.
ליאורה גולדמן
ליאורה כותבת לאחיה, סגן מייק (מיכאל) גולדמן ז"ל, בעל עיטור העוז, שנפל במלחמת יום הכיפורים
מייק אחי היקר,
50 שנה מאז הלכת, זה הרבה יותר מכפל שנותי. השארת אחריך חלל ריק, שבמובנים רבים נותר ריק עם כאב וצער עמוקים. את מותו של אבא בגיל צעיר, שנה וחצי לפני המלחמה, כאבת איתנו, אמא נפרדה מאיתנו לפני שנה. כל חמשת אחיך ואחיותיך נשואים עם משפחות.
עם כל השמחה שנתנו לנו החיים, אנו נושאים כולנו את ההיעדר הכואב שלך מחיינו. בכל יום זיכרון ובתאריך נפילתך ב-7.10 אנחנו מתייחדים עם זכרך, יחד עם חברים טובים שלך. במלחמה הארורה הזאת, מלחמת יום כיפור, קיבלת את עיטור העוז על חילוץ פצועים ממעוז בתעלת סואץ תחת ירי כבד. שם, חשוף בצריח הטנק, נפלת. את עיטור העוז שלך אמא קיבלה לידיה.
5 צפייה בגלריה
ליאורה גולדמן. "האם מדינה שווה חיים של אנשים? דווקא בימים קשים אלו מתבהר לי עד כמה המדינה הזאת חשובה לי"
(צילום: ירון שרון)
מאז לכתך מלווה אותי השורה משירו של שאול טשרניחובסקי "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד". שאלות נוקבות עלו לי בעקבות המלחמה באותה שנת 1973. אחת מהן, האם מדינה שווה חיים של אנשים? אבל דווקא בימים קשים אלו, כשאנחנו נלחמים בעד חירותנו, מתבהר לי עד כמה חשובה לי המדינה הזאת.
אני רוצה לשתף אותך שבחודשים האחרונים ישראל עוברת טלטלה שלא ידעה כמותה על צביון המדינה. מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות במאבק למען דמוקרטיה לכולם, ליברליות ושוויון לכל האזרחים. חלק מן המפגינים, כולל אותי, דורשים גם את סיום הכיבוש המשחית. ההתעוררות העממית הזאת הבהירה לי באופן עמוק שעל הערכים האלה אני מוכנה ורוצה להילחם.
אנחנו רוצים להבטיח לך, לנו, ולדורות הבאים, מדינה שטוב לחיות בה, פחות מפולגת, פחות מקוטבת ועם קודים אתיים מאוד ברורים. את הפיקדון הזה אנחנו צריכים לפרוע על מנת לא להרגיש שהכול היה לחינם. מייקי אתה וחבריך, דור לוחמי 1973, נטפתם טללי נעורים, הגשתם את חייכם למולדת ולנו, לא על מגש של כסף כדברי אלתרמן, אלא על מגש מדמם הממשיך לדמם ולכאוב עד היום. מקווה שנדע להיות ראויים לכך.
מתגעגעים אליך מאוד. השנה היית אמור לחגוג איתנו את יום הולדתך ה-70. היית ודאי מסב איתנו לליל הסדר, קורא בהגדה, שר ממזמורי ההגדה. אולי היית מסב איתנו עם בת זוג, אולי עם ילדים, אולי עם נכדים, אך לבטח היית עם החיוך שלך המלא חדוות חיים. ישבנו כולנו, כל החמולה, לליל הסדר. היום, מייקי, אנו כבר שבט של ארבעים אנשים. הייתה שמחה גדולה ובלב פנימה הייתם איתנו - אתה, אמא ואבא זיכרונכם לברכה.
לעולם לא נדע איך החיים שלך היו נראים לו חיית ואיך החיים שלנו אתך היינו נראים, החיים שלנו היו לבטח שונים. ביום הזיכרון נתאסף ליד קברך שעל חוף הכנרת, לידך קבורים אמא ואבא, נתייחד עם זכרכם, עם זכרך במיוחד, נעלה זיכרונות עם כאב והומור שהיה כה אופייני לך.
להתראות אח יקר לנו, נתראה בזיכרונות הבאים שיעלו.
מייקי שלי, אתה חסר, חסר מאוד.
סמל כ'
כ', לוחם ביחידת יהל"ם, כותב לאביו רס"ן אריאל צור גיא ז"ל, שנפל בעת מילוי תפקידו ב-2006
היי אבא,
הרבה השתנה בשנה וקצת האחרונות. אף פעם לא יצא לי לכתוב לך ככה אבל זה הרגיש מתאים. התגייסתי, סיימתי טירונות, כומתה, סוף מסלול.
היה טקס גדול עם כל המשפחות. כולם הלכו לאבא שלהם והראו להם את הסיכה שקיבלנו. ואיתי הייתה המשפחה, החברים, אבל אתה לא היית.
תודה על הקול הקטן הזה בראש או שהסתכלתי לשמים כל פעם שהיה קצת יותר קשה, לא יודע מה הייתי עושה.
עד הפעם הבאה,
אני.
(צילום: דובר צה"ל, עריכת וידיאו: עמרי צוינגל)
קארין לזר
נועה אהובה שלי יום זיכרון ראשון בלעדיך וזה בלתי נתפס. מידי שנה ביום הזיכרון אני, את ועדי היינו הולכות בערב לטקס ביישוב ואחרי זה חוזרות הביתה יחד, יושבות מול הטלוויזיה ובוכות. כשהיינו רואות את המשפחות בטלוויזיה שאלנו את עצמנו איך אפשר לחיות אחרי?
והיום אנחנו הצטרפנו למשפחת השכול ושואלים את עצמנו איך ממשיכים בלעדייך?
מאז שעזבת בפתאומיות, לא הספקנו להיפרד ממך והחיים שלנו השתנו. החיים הפכו לחסרי משמעות, והגעגועים אליך קשים מנשוא. אני לומדת לחיות חיים חדשים בלעדיך, לומדת לנשום, לומדת ללכת לומדת לחיות בלי הילדה שלי. זה כמעט בלתי אפשרי, אבל נוכחתי לדעת שיש אמת באמרה "החיים חזקים מהכל". כל בוקר מתלבטת מחדש בשאלה האם לקום או לא לקום? לבסוף אני בוחרת לקום כי אני יודעת שעדי צריכה אמא. בנוסף, אני רוצה להנציח אותך כמה שיותר שכולם ידעו איזה ילדה מושלמת היית, איך אהבת את החיים וידעת למצות אותם עד תום. איתי, אהבת חייך מנציח אותך כל הזמן ועושה המון לעילוי נשמתך. עדי שהייתה חלק בלתי נפרד ממך מאוד מתגעגעת ואת חסרה לה בכל נשימה ביום.
לפני שנהרגת ביקשת ממני אם אנחנו יכולות לנסוע שלושתנו לרומא, אז לא הספקנו לנסוע שלושתנו, אבל אני ועדי החלטנו שאי אפשר לעשות חג בלעדייך ונסענו בשבילך ואיתך לרומא. היית איתנו כל שניה ושניה, ואפילו בלילה חלמתי עליך, באת להגיד לי שלום, היית יפה כמו תמיד ואפילו שזה בחלום חיבקתי ונישקתי אותך שוב. יפה שלי את כל כך חסרה לי, היית החברה הכי טובה שלי, היית ילדה שכל אמא הייתה גאה שתהיה לה. אני מקווה שאת במקום טוב ואת רואה אותנו וגם רואה את האהבה של כולם, חברים וחברות שלך וגם אנשים שלא הכירו אותך.
נוחי על משכבך בשלום ילדה שלי אוהבת אותך.
