הר הרצל, חלקה 18 א'.
איפשהו, תחת משמר הכבוד של ירוק האורנים, פרוסה בירת המדינה שלנו. היא שם. רק שהערפל הכבד כמו מכסה בשכבה לבנה, נדיבה, את הנשקף מההר העצוב. והעיניים לא רואות. אבל הנפש מביטה ומתייפחת. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה? מה עוד תבקשי מההורים, והאחים, והילדים והאישה של אלקנה?
עומדת משפחה. נותנת להר, לעם, את היקר להם מכל. רס"ר במיל' אלקנה ויזל, בן 35, מגדוד 8208, אב לארבעה, אח לשבעה, לימד בבית ספר בבני דקלים, עד שנגדעו חייו באסון קריסת המבנים ברצועה - יחד עם עוד 20 לוחמים נוספים.
ומסביב אוקיינוס של ראשים. של מבטים. של שבילי דמעות חורצי פנים. ובין לבין, בתוך הקהל הדחוס, תחושות כמו מתערבבות. ודמעות בצידי עיניים עצומות. וממחטות. ושיעולים. ואנחות. סופקים כפיים. "איך אפשר לקבל כזה דבר", מישהי לוחשת, לוגמת מים.
× × ×
לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים.
והשמיים שמעלינו, זרועי סערת רגשות וגשמים, וגרמי רקיע מימי קהלת, מה הם מבשרים?
עוד תבוא עת לאהבה ושלום. אבל עכשיו, בהר הרצל, בזמן שלוויה רודפת לוויה, בזמן שחול נוסף מכסה קברי חיילים, דברים מתחדדים: עת פירים ומיגור אויב נורא; עת הסתערות אל הלא הנודע; עת גבורה; עת לאסוננו מבנים קורסים; עת יגון עם וקבורת נופלים.
ועכשיו בא עיתו של אלקנה ויזל ז"ל. וזה כל כך לא צודק. החיים על פני האדמה הנוקשה הזו לא צודקים. ארץ זבת חלב ודם חיילים.
ואז קדיש של אב ואחים משתנקים. אמן משיב הקהל, אמן רועמים גשמים. קינת אדם, קינת שמיים ואדמה, שמקבלת מוקדם מדי אדם לתוכה.
רק שאלקנה ביקש להיות שמחים. הוא כתב את זה במכתבו האחרון.
נוהג המכתבים האחרונים הצמיח דור נופלים שמאתגר את קרוביו. כמו בקשה בלתי אפשרית, מצווה אותם להיות שמחים.
"כשחייל נופל בקרב זה עצוב", רעייתו גלית מקריאה בקול רגוע ושובר לב מהמכתב שהשאיר. ואז פונה לילדיה: "זה עצוב. זה באמת עצוב".
"אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני", היא ממשיכה לקרוא מהכתוב. ואז עוצרת. פונה לילדים. "אתם שומעים ילדים מה אבא מבקש?".
ומטר חזק באדמה סביבנו. ועל ליבנו.
ואז, איתמר, אחיו התאום של אלקנה, הקטן ממנו ב-60 שניות, יספר על החיבוק האחרון שנתן לו. חיבוק שהיה ארוך מהרגיל. ויבטיח להנציח את אחיו. ויסיים את הספדו ב"אחי הגדול שכבר לא גדול ממני ב-60 שניות".
ואז, את הערפל שעל ההר העצוב ימלאו צלילים, וניגונים. "כאייל תערוג", ו"אנא בכוח", "שועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות", ישירו כולם בקול גדול. כי זה מה שביקש במכתבו אלקנה. תשירו הרבה, ציווה.
× × ×
הכרוז עכשיו כמו מתחנן.
"קהל נכבד, נא לפנות כמה שיותר מהר את הרחבה, כי הלוויה הבאה נכנסת". ואז שוב מפציר בנוכחים. ומבקש מחילה וסליחה.
ואלה יוצאים, ואלה באים. האבלים זה בזה מתערבבים. וגם הלוויה הבאה, כמו מוכתב מלמעלה, היא של אלקנה.
רב סמל אלקנה יהודה ספז, בן 25, מקריית ארבע, גם הוא מגדוד 8208, הותיר הורים, חמישה אחים ובת זוג.
ושוב "שיר למעלות". ושוב אוקיינוס מבטים דומעים. דוממים. ושוב חיילים נושאים ארון עם דגל. ושוב קדיש של אב ואחים משתנקים. ואמן משיב הקהל, ושוב אמן מהגשמים.
ושוב. ושוב. יום שאין בו חסד. יום שבו כאבינו חשופים. "אבא יותר רחמים, כמה שילמנו", זועק רבה של קריית ארבע, הרב אברהם יצחק שוורץ.
ואתה מסתכל על שורת הנקברים שהתמלאה. טובלים בפרחים חדשים. לא מזמן זה היה אחרת.
× × ×
שני אלקנות שנקברים בזה אחר זה. לפניהם ואחריהם לוויות נוספות. כמו בתסריט בלהות.
שניהם, מתארים יקיריהם, היו מלאי חיים. ושמחים. וצנועים. לשניהם כינויים. הראשון אלקוש, שקוראת לו רעייתו. והשני אלקלונה פארק שקראו לו האחיינים. ועכשיו, עכשיו החושך יורד על ההר. כאילו לא מספיק חשוך פה לאחרונה.
והינה, כבר, נאספים בדממה, קרובי הלוויה הבאה.
והיה זה יום נורא.
והארץ רדפה לוויה אחר לוויה, דמעה אחר דמעה. והאוויר בה היה כבד מלהכיל. ונשמנו כאב. ונאנחנו כאב. ומחינו כאב מעיננו.
