את שנת הלימודים הנוכחית בכיתה ח' 9 בבית ספר "נופי הבשור" התחילו תלמידים ממגוון יישובים בחבל אשכול. איור מצמרר שהוצג היום בכנסת חושף מה עבר עליהם מאז 7 באוקטובר. חלקם נחטפו לרצועת עזה ושוחררו בעסקה, אחרים איבדו קרובי משפחה שנרצחו.
אם לא די בכך, חלק מתלמידי הכיתה מגיעים מתשעה ישובים במועצה שלמרות שהם מושפעים מהמצב הביטחוני, לא כלולים בתוכנית השיקום של מנהלת תקומה וממשלת ישראל. הסיבה: הם רחוקים מעט יותר מ-7 ק"מ מהגבול. חלקם נפלטו מהתוכנית בגלל 200 מ' בלבד.
מתוך הוועדה
(צילום: ערוץ הכנסת)
את זעקת התושבים אפשר היה לשמוע הבוקר (שני) בדיון בוועדה לפיתוח הנגב והגליל של הכנסת. תלמידת בי"ס תיכון "נופי הבשור", יערה רוזנפלד, מקיבוץ צאלים שמחוץ לתוכנית, סיפרה בדיון: "בית הספר שלי משקיף על עזה. כל החיים שלי מתנהלים בתוך האיום הביטחוני, אבל מבחינת המדינה אני לא בטווח של העוטף - אז לא נתנו לי מענה. הממשלה לא סופרת אותי".
ראש המועצה האזורית אשכול גדי ירקוני הרים את קולו בוועדה: "איך ההורים יסבירו לילדים שיש כאלה שמקבלים וכאלה שלא? 210 מחבריי נרצחו, אל תספרו לי סיפורים".
ירקוני הוסיף: "אנחנו מוכנים לעצור הכל, על מנת שהחטופים יחזרו הביתה, זו המחויבות שלנו מ-7 באוקטובר. לכל הדברים האחרים יש זמן, גם למלחמה יש זמן, לאלו ששם אין זמן. אני לצערי מכיר את כל מי ששם. אנחנו 16 יישובים שב-7 באוקטובר, חדרו אליהם מחבלים. אם חס וחלילה הדבר היה קורה ב-8 באוקטובר וכולם היו באותו בית הספר, מה היינו אומרים אז? לאלה כן ולאלה לא?".
רוזנפלד הוסיפה: "ב-7 באוקטובר הייתי עם חברים שלי במושב יתד, כל אחד הגיע ממקום אחר לחגוג ונקלענו לאזעקות וטילים. ב-6 וחצי בבוקר ומחבלים חדרו לישוב, היינו נצורים 48 שעות תחת אימה. היום אנחנו נמצאים בפנימייה בעין גדי וכמו שבפנימייה אני מקבלת יחס שווה לחברים שלי - אני דורשת שכל הישובים במועצה יקבלו את התמיכה ואת השירותים המינימליים. אנחנו חיים כקהילה אחת".
רוני בנימין רוסו, מורה בתיכון "נופי הבשור" הייתה זו שהציגה את האיור: "הכיתה הזאת היא המועצה כולה. ליד כל שם של ילד, כתוב היישוב ממנו הוא מגיע, מכל רחבי המועצה. התמונה הזאת באה להראות שמעגלי הפגיעות של כל ילדי המועצה הם כמעט זהים ואני אומרת כמעט, כי אני מאוד נזהרת. אנחנו נשמור את המקום והכבוד הראוי למי שנפגע פיזית בקו ה-0-4".
"בדיוק כמו שאנחנו מאושרים ביחד בדרום אדום ומצטלמים עם הכלניות, ככה אנחנו בוכים ביחד על אותה המועצה. זה לא משנה אם אני מקיבוץ X או Y. אנחנו יודעים לקיים תרבות ביחד, חגים ביחד, בית ספר ביחד ויודעים להחזיק את הידיים אחד לשני ולבכות ביחד, ושאף אחד לא יחשוב אחרת. זאת הקהילה שלנו".
