זה היה שבוע שבו הקלפים של כולם נשמרו קרוב לחזה. מדי פעם שוחרר לחלל האוויר בלון ניסוי, ספין תורני כדי לנסות ולשפר עמדות. אלא שגם בסוף השבוע, כמו בתחילתו, המצב שנותר הוא זהה.
בקואליציה לא רוצים בחירות ושוברים את הראש איך לצאת מהצרה שהתגלגלה לפתחם עם שני חברי כנסת שכבר לא מרגישים מחויבים - מאזן גנאים מרע"מ וג'ידא רינאווי זועבי ממרצ. באופוזיציה הסיפור יותר מורכב. ראש הגוש, בנימין נתניהו, עדיין מעוניין במערכת בחירות מתוך אמונה שהגוש הטבעי שלו, שהתקשה עד היום להביא 61 מנדטים, יצליח לעשות את זה הפעם, ואז בלי הפרעות של שחקני משנה כמו משה כחלון בעבר או גדעון סער בעתיד, יוכל לממש את רוב הפנטזיות שלו ושל רבים מחברי הליכוד בנוגע לרפורמות מרחיקות במערכת המשפט.
הפלירטוט עם אנשי סער, אומרים גורמים פוליטיים, הועצם בכוונה. הבעיה היחידה של נתניהו, גם היא הייתה ונותרה זהה: שותפיו לאופוזיציה בצלאל סמוטריץ' והחרדים לא בהכרח מעדיפים בחירות כאופציה ראשונה והבעיה הקשה יותר היא שלמרות שהממשלה במסלול התרסקות, עדיין אין 61 אצבעות לפיזור הכנסת. התיקו שנוצר מאז החליטה עידית סילמן להצביע אקטיבית נגד הקואליציה, עדיין לא מבטיח שתימצא האצבע שתפיל את הממשלה.
כאן נכנס השבוע הגורלי של ניר אורבך. בליכוד בונים על אורבך שיהיה האצבע הנוספת, אורבך לפחות לפי שעה עדיין לא נמצא שם. בשיחות עם נפתלי בנט הוא כן מעביר מסרים מרגיעים ומבקש לעשות את מה שהקואליציה ממילא צריכה לעשות: להחליף את חברי הכנסת רינאווי זועבי או את גנאים או את שניהם יחד. השבוע הסיפור של אורבך עשוי להיחתך, לפחות בינתיים, לכאן או לכאן.
בכל מקרה זה יהיה אכזרי. אם יחליט להישאר בקואליציה, יחטוף בעצימות גבוהה שוב רפש, גידופים ואת כל הגועל שיש לפוליטיקה להציע מהצד הימני שרוצה בנפילת הממשלה. אם יפיל באצבע שלו את הממשלה, הוא ידיח למעשה את מקורבו בנט, איש ימין והציונות הדתית וימליך ראש ממשלה מגוש המרכז-שמאל, יאיר לפיד. ומי יודע כמה זמן יישאר לפיד כראש ממשלת מעבר.
