בהתאם לציפיות החלו שרי הממשלה להוציא לפועל את תוכניותיהם המוצהרות. ההערכה היא שישראלים רבים, במיוחד הערבים, יתחילו לחוש בקרוב על בשרם את השלכות המדיניות החדשה, הן כאזרחים והן כקולקטיב. נדמה שהסכנה הגדולה מממשלה זו טמונה בנחישותה לערער את מערכת המשפט באמתלה של "רפורמה משפטית" שבפועל תחזק את סמכויותיה ואת שליטתה על מנגנון המשטר ותאפשר לה לחוקק חוקים חדשים, חלקם ברוח ההלכה היהודית.
קבוצות רבות בחברה היהודית כבר החלו לערער על תוכניות הקואליציה מתוך הבנה לאן הן מובילות. בעוד רבים מבקשים שהמדינה תהיה "יהודית ודמוקרטית", ומאמינים ששילוב זה אפשרי ולגיטימי, חלקם כבר מבין כי זהו שילוב שלא ניתן ליישמו בפועל. דמוקרטיה אמיתית לא יכולה לנשום בחלל שנכבש על ידי דת שיכולה בכל עת להיות מגויסת לצרכים פוליטיים; ודמוקרטיה לא יכולה להתגבש לצד כיבוש עם אחר ואדמתו.
קשה לחזות כיצד תתפתח תנועת המחאה שעדיין מחפשת דרך פוליטית ברורה. "כן לדמוקרטיה" זו סיסמה חשובה, אולם אין בה די. ההקצנה הפוליטית בחברה היהודית הרי לא התחוללה באופן פתאומי. הזליגה ימינה אל דתיוּת פנטית ואל לאומנוּת פשיסטית היא תולדה של תהליך ממושך שהתבסס על כיבוש צבאי לצד דמוקרטיה, ושניזון משתיקתם של כוחות מתנגדים.
בתוך ישראל ומחוץ לה מתנהל שיח סוער סביב חשיבות ההשתתפות בפעולות המחאה נגד הממשלה החדשה ובנוגע לסיסמאות שיש לאמץ. עלינו, החברה הערבית בארץ, לעקוב אחר שיח זה ולשים לב במיוחד לקולות שקוראים לקשור בין הרצון לשמור על הדמוקרטיה לבין סיום הכיבוש והבטחת שוויון מלא לאזרחים הערבים. באמצעות משוואה זו ישראל אכן יכולה להיות מדינה נורמטיבית ודמוקרטית. אמנם נכון שלא כל המשתתפים במחאות נגד הממשלה מודעים לצורך לקשור דמוקרטיה ושוויון לסיום הכיבוש, אך חרף זאת, או אולי בשל כך, עלינו להשמיע קולנו ולהשתתף במאמץ להשפיע על המתרחש. החברה הערבית ומנהיגותה מוזמנות לעודד קו ברור שקושר בין השילוש: דמוקרטיה, שוויון וסוף לכיבוש.
בימים אלה אין דבר מפחיד ומדכא יותר משתיקת הקורבנות, וזהו מצב החברה הערבית. הרוב מתמסר לעצלנות ולשתיקה והמיעוט משתעשע באופטימיות נאיבית. חוסר התפקוד של מוסדות ההנהגה בחברתנו מעורר תמיהה. כך לדוגמה כתב יו"ר ועדת המעקב מוחמד בּרכּה: "אנו רואים את החשיבות של המחאות... אולם מחאות אלו הן מחוץ לשדה הפעולה העיקרי". האם דברים אלה מסבירים מדוע לא הוציאה ועדת המעקב קריאה לציבור הערבי להשתתף במחאות בתל אביב?
הייתי רוצה שהאזרחים הערבים ישתתפו במחאות בתל אביב לצד עשרות אלפי האזרחים היהודים וישפיעו על תוכנן ועל מהלכן. נוסף על כך, הייתי רוצה לראות הפגנות כאלה בנצרת ובשאר יישובינו בהשתתפות ערבית ויהודית רחבה. זוהי חובת מנהיגינו ומוסדותינו וזהו התפקיד שעליהם למלא כדי לעמוד מול הסכנה שממשלת ישראל הנוכחית מהווה.
עו"ד ג'וואד בולוסצילום: מוחמד שינאוויבעייתנו כחברה הולכת ונעשית ברורה: שאננות בקרב ההמונים, היעדר מוסדות הנהגה אמיתיים והיעדר הנהגה רלוונטית. חלק מאיתנו "התמכרו" לקיומן של תנועות פוליטיות ודתיות מסורתיות שהכניסו אותנו למעגל קסמים ולחוסר תוחלת פוליטי, וחלק אחר השלה את עצמו כי חיק המדינה בטוח יותר מהשאיפה לעתיד טוב והוגן. אבל אנו נמצאים ברגע מכריע. אנו עומדים מול מצב מאתגר המחייב נקיטת עמדה חדשה והחלטה אמיצה כיצד לעמוד מול עליית כוחות פשיסטיים. בעבר הלא רחוק הצעתי כמה אלטרנטיבות, כולל הקמת חזית רחבה נגד הפשיזם שתכלול את כלל הכוחות הערביים והיהודיים שמוכנים לצאת למאבק, גם אלו המזהים עצמם כציונים.
היום אני מאמין בכל לב כי עלינו להילחם בצורה ברורה יותר על הדמוקרטיה, במובנה הכולל והעמוק, גם כדי להשפיע על הנעשה במדינה וגם על החברה שלנו. רבים מאיתנו שואלים: אם נמשיך להאמין שאסור לנו להשתתף בהפגנות בתל אביב, ומאידך איננו מצליחים להוציא את ההמונים להפגין בנצרת, מי יגן במציאות הפוליטית החדשה על מורה ערבייה שפוטרה בגלל פוסט שבו תיארה את מולדתה שראתה בחלום? ומי יגן על רופא שחייך לחולה פלסטיני? ועוד ועוד דוגמאות. יש להאמין שביכולתנו להשפיע על רוח הדמוקרטיה במדינה בכלל ובתוך החברה הערבית בפרט. במילים אחרות, עלינו להשפיע על עתידנו ועל עתיד בנינו ובנותינו במקום הזה.
- עו"ד ג'וואד בולוס הוא אזרח ישראל ופובליציסט פלסטיני. המאמר המלא פורסם החודש ביומון "אל-קודס אל-ערבי". גרסה עברית מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
