מאז טבח 7 באוקטובר מתרבים והולכים המקרים שבהם מתנועע הציבור הישראלי באי-נוחות על הכורסה מול התבטאויות הנבחרים שלו, או מתגרד במבוכה נוכח ציטוטים מבישים שלהם הנמרחים בכותרות האתרים והאולפנים. ברוב המקרים – לא בכולם - מדובר בפוליטיקאים חסרי ניסיון שטרם הפנימו שרווח ארוך טווח לא ייצא מסערה של 24 שעות, מתריסה ככל שתהיה. הבמות המרכזיות לכך בימינו הן ישיבות הממשלה, ולאחרונה גם דיוני הקבינט המדיני-ביטחוני, שמשמשים פלטפורמה נוחה לכל מי שרוצה להישמע בווליום גבוה אבל מעדיף לעשות זאת באמצעות הדלפה מפורום סגור במקום להתייצב לריאיון שבו ייאלץ חלילה גם להתעמת עם שאלות קשות.
- לרשימת החטופים - לחצו כאן
שרים ותיקים שיושבים בפורומים הללו אומרים שהפרקטיקה הזאת, שבעבר התקבלה בביטול או בקריצה, חרגה לאחרונה מכל פרופורציה. כפי שדייק מערכון משעשע אך טרגי בנושא ב"ארץ נהדרת", השרים מגיעים לדיון מוכנים מראש ומדברים בתזמון מדויק ובהתנסחות "כותרתית" במטרה להכתיב את הדיווח התקשורתי שילווה את האירוע.
1 צפייה בגלריה
הרמטכ"ל הלוי בין השרים סמוטריץ', רגב, בן גביר ואמסלם. נימוס זה לא הכל
(צילום: תומר שונם הלוי, אלכס קולומויסקי, יובל חן, אבי מועלם)
את המובן מאליו צריך לומר: הדלפות מפורומים סגורים תמיד היו ותמיד יהיו. ועדיין, בתקופה האחרונה נשברו השיאים משום שלא מדובר בהדלפות של אמירות ספונטניות, אלא באמירות לא-ספונטניות לצורכי הדלפות. ההבדל בין שני הדברים עצום. הדלפות הן כלי עבודה מרכזי של כל עיתונאי השואף להביא לציבור את מרב המידע ולשרטט את המציאות באופן הרחב ביותר שניתן. הבעיה כעת היא מהותית: תעשיית ההדלפות היא עסק כה מחושב ומהונדס, כה מבוים וכה צפוי, עד שמשתתפים בדיונים חוששים להשמיע אפילו דעה אותנטית מחשש שדבריהם יצוטטו באופן עקום מתוך מטרה לפגוע בהם או שסתם יקבלו פרשנות שגויה בהיעדר קונטקסט.
המצב הזה הופך מסוכן, קל וחומר בימי מלחמה. הוא מנטרל ומייתר את הפורומים הרגישים שפעם נחשבו לקודש הקודשים של מערכת קבלת ההחלטות בישראל, ומעקר אותם מתוכן. זה פוגע בפוליטיקאים, זה פוגע בציבור, וזה עלול לפגוע גם בביטחון המדינה.
ועם זאת, אפרופו סערת ההדלפות מישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני אמש (חמישי), יש עוד משהו שאמור היה להיות מובן מאליו ומתברר שלא כך הוא: לא כל הערה, דבר ביקורת או שאלה שמפנה פוליטיקאי אל הרמטכ"ל בדיון ביטחוני היא סימן לפשיטת רגל מוסרית או ערכית. פוליטיקאים מחויבים להציג שאלות בפני גורמים צבאיים או כל דרג מקצועי אחר, ואפילו שאלות קשות ומרגיזות.
בקבינט המדיני בטחוני יש מי שמשוכנע שהפעם הרמטכ"ל שיחק לידיו של ראש הממשלה נתניהו. העובדה שפורסם דבר הקמת צוות הבדיקה מבלי שאיש מיושבי החדר ידע עליו, כיוונה את האש לרמטכ"ל על כך שצה"ל הוא זה שהדליף. נתניהו, הם אומרים, מעוניין בדיונים בעלי גוון פוליטי ופחות מקצועי וצבאי בפורומים האלה ולכן כל זמן שהדיון מתפתח למחוזות האלה, זה גם משרת אותו ואין לו כל עניין לחתור לסיכום. לכן הוא איפשר את המהומה שהתפתחה ואת הטענות שעלו.
נתניהו, אומרים אותם גורמים, רוצה קבינט לא אחיד, אפילו מפולג, והמתקפה על הרמטכ"ל לרגעים נראתה כמו משהו שהוא נהנה ממנו. עד כדי כך שכאשר רב-אלוף הלוי ביקש לסיים את דבריו בדיון הסוער, נתניהו לא איפשר ואמר: "לא הפעם". כלומר, את דבריך תמשיך בפעם הבאה, מימלא שמענו מה שהיינו צריכים לשמוע.
רבים מנתחים בימים האחרונים את האינטרסים של גנץ ואת מה שמקרב את יציאתו מהממשלה, אבל האמת היא פחות מורכבת מכל פרשנות. מי שיושב כרגע על הר של מנדטים, מחשב כל צעד בקפידה. יציאה מהממשלה היא מהלך דרמטי, שעשוי להשאיר אותו לא רלוונטי לשיטתו ולכן הוא מעדיף לתרום בפורומים הסגורים.
בסביבתו מעריכים: היציאה מהממשלה היא כרגע לא רלוונטית, גם כשהשרים מותחים את העצבים עד הקצה. לשיטתו ולשיטתם של יתר חברי מפלגתו, בלעדיו אולי לא הייתה מקודמת עסקת חטופים, איתו הסיכוי שהיא תקרה שוב הוא גדול יותר. לכן הוא מוכן להתגמש בנושא גם על דברים שהופכים את עצביו רופפים.
טוב מאוד שהשרים מאתגרים את הרמטכ"ל וטוב שהפסיקו להנהן. זה התפקיד שלהם. מצב שבו נבחרי ציבור יושבים בשקט בחדר סגור, מקבלים סקירה ושותקים - הוא רע לציבור. על בשרנו למדנו. התרדמת שבה היו שרויים הן מערכת הביטחון והן הדרג המדיני הובילה לאירוע מטלטל וטראומתי שאסור שיחזור
בחזרה אל שרי הקבינט המדיני-ביטחוני. טוב מאוד שהם מאתגרים את הרמטכ"ל וטוב שהפסיקו להנהן. זה התפקיד שלהם. מצב שבו נבחרי ציבור יושבים בשקט בחדר סגור, מקבלים סקירה ושותקים - הוא רע לציבור. על בשרנו למדנו. התרדמת שבה היו שרויים הן מערכת הביטחון והן הדרג המדיני הובילה לאירוע מטלטל וטראומתי שאסור שיחזור.
אין כמעט אזרח בישראל שלא גאה בצה"ל ולא מייחל להצלחתו. זה כולל גם את כל הפוליטיקאים הציונים. זה לא אומר שכשהצמרת מגיעה לדיון ביטחוני היא מחויבת להסכמה גורפת מקיר לקיר. נבחרי הציבור לא צריכים להעריץ את הרמטכ"ל או את האלופים שלו או את ראשי שב"כ והמוסד, ולקבל כתורה מסיני כל עמדה שלהם. תפקידם להקשות. טוב שהם עושים את זה ללא קשר לביקורת הראויה על הסגנון.
קשה שלא לעסוק בשאלה מה היה קורה אילו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט היו מציקים לדרג הביטחוני קצת יותר בחודשים שקדמו לאסון 7 באוקטובר; לו היו מתעקשים, מנדנדים, מבקרים, יורדים לפרטים ודורשים תשובות חדות לשאלות מאתגרות על כוונות חמאס ומוכנות הצבא. אי-אפשר לא לחשוב אם דברים היו נראים אחרת.
ככל שחולפים הימים ומתבררים ממדי המחדל - התרחיש המפורט על כוונות חמאס שהונח על השולחן באמ"ן שהתממש במציאות מחרידה, הזלזול בכל מי שהתריע והניסיון לשמור על שקט תעשייתי - לכל זה אין מקום יותר. צריך לאתגר את הצבא ומותר לבקר את הרמטכ"ל גם אם מי שעושים זאת הם פוליטיקאים שבלשון המעטה לא מצטיינים בנימוס, ואפילו אם הם ציניים המונעים מאינטרסים רגעיים.
