רוב חברי הכנסת של מפלגת העבודה לא ידעו על הכינוס המפתיע הבוקר (יום ה'), ולא מה עומדת להצהיר מרב מיכאלי. בטח לא עד כמה רחוק היא מתכוונת ללכת, לפני שאמרה שכלל לא תתמודד לכנסת הבאה - לא על ראשות המפלגה ולא במסגרת הרשימה.
מעטים ידעו ממקור ראשון על ההחלטה, אבל רבים העריכו שתגיע. בשבוע האחרון, אומרים גורמים בעבודה, מיכאלי התכנסה בעצמה לקראת הצעד. היו שאמרו שמצב רוחה נראה ירוד. כלפי חוץ שידרה חוזק ואמונה במפלגה, אך כלפי פנים הבינה שאין סיכוי לשרוד את זעם המחנה.
מיכאלי הלכה מיומה הראשון בפוליטיקה נגד הזרם, אבל מול הצונאמי שהחל לאחר שיאיר לפיד הדביק לה את כישלון המחנה כולו בבחירות 2022, לא היה לה סיכוי. בהזדמנויות שונות היא ניסתה להרגיע את הכעס, אך הכישלון דבק בה כל כך - וכל מאמץ לתקן נראה כמו הסיכוי לאסוף כרית של נוצות שהתפזרו ברוח.
מאז מערכת הבחירות רודפים אחרי מיכאלי רבים מתומכיה לשעבר, בדרישה שתיקח אחריות. היום היא עשתה את זה וסגרה את ה"חוב" הפתוח.
מיכאלי מצהירה על הפרישה
רבים במערכת הפוליטית שמצבם לא טוב עומדים וממתינים שהקלפים יתערבבו מחדש בחסות המלחמה, המחאה, וכל מה שיבוא; מיכאלי החליטה לערבב את הקלפים בעצמה. היא לא תתמודד לכנסת הבאה, אבל לא ויתרה על החלום הפוליטי.
מיכאלי גם הצהירה שלא ויתרה על מפלגת העבודה, ולא ברור איזה כיוון זו תיקח עכשיו - את הדרך של גלעד קריב ונעמה לזימי, שמאמינים באיחוד גדול עם מפלגות המצויות שמאלה מהם, או של אפרת רייטן, שמאמינה יותר במרכז המפה.
עד תום המלחמה, ובחירות אפשריות שעליהן מדברים בחדרים הסגורים סביב מחצית שנת 2024, עוד יעברו הרבה מים בנהר. אבל בשמאל הישראלי, שכבר חטף מכה אנושה בבחירות האחרונות, מבינים שזה לא הולך להיות קל יותר. אולי בדיוק להיפך.
אחרי מה שנראה כהתפכחות, הציבור הישראלי שהאמין בשלום, בחיים משותפים ובשתי מדינות הולך ומתמעט. יותר אנשים המזוהים עם המחנה של מיכאלי כבר מדקלמים משפטים שבעבר היו נחלת הימין העמוק, כמו "זה אנחנו או הם".
המשימה של השמאל תהיה מורכבת. גם זו של המרכז. כבר עכשיו אפשר לראות עד כמה לפיד מתקשה בתוך האירועים האחרונים. למורכבות הזו יש להוסיף את אפשרות הקמת פלטפורמות חדשות, כאלה שיצמחו ממחאה או מלחמה, מימין וגם משמאל. ועד אז - הכול באמת פתוח.
