ההבהרה הצולעת של אהרן ברק שלפיה בנימין נתניהו היה "מגדולי המגינים על מערכת המשפט" עד תחילת ההליכים נגדו, ורק אחר כך כבר לא, לא פוטרת אותנו למרבה הצער מלהזכיר את האמת ולא את החלופות האלטרנטיביות שלה, שלא היה כנתניהו להסית, להדיח, לשסות ולגייס נגד מוסדות שלטון החוק. אולי צריך היה לתלות מלכתחילה מול ברק את התמונה המבעיתה של נתניהו בבואו למשפטו, עטוף בשרים ובח"כים שלו בתוך כותלי בית המשפט עצמם, בהפגנת בוז, הפחדה וכוחנות.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• הסדר טיעון עם נתניהו הוא חרפה לדורות / אהוד ברק
• הסדר טיעון יהיה הרע במיעוטו / בן-דרור ימיני
• למה הלוחמים שחטפו אבנים ביצהר לא מתראיינים?
• זאת לא הכלכלה, מנסור, זו הלאומיות
אל עסקת הטיעון עם נתניהו יש הכרח לגשת אך ורק מתוך הכרה בעוצמת החורבן שזרע ושעדיין יש בכוחו לזרוע, לא מתוך טיהור שמו ולא מתוך הפחתת ההרס והכאוס שיצר במזיד, ולעולם לא ינוקה מהם. זו עסקה שצריך לעשות עם כדור נגד בחילה, לא עם סמי הזיה.
יתרונה העגום של הממשלה המגוחכת והמסורסת הזאת על פני קודמתה הוא במה שאין בה. אין בה הטרללת שזרעו בקביעות נתניהו ועדר מלחכי פנכתו, אין בה ניתוץ מוסדות שלטון החוק והרעלה תמידית נגדם, אין בה שעבוד מוחלט לגחמותיו, להישרדותו, לצרכיו האישיים, לתאוות הממון של אדם אחד, אגוצנטרי באופן חולני. אין בה את המלל הפומפוזי, הקודח, המוגזם, הלא מרפה.
מנדלבליט צריך לבוא לנתניהו לא כמו כיפה אדומה תמימה אל הזאב הנכלולי והטורפני, אלא בפיכחון ובקשיחות. למסמר את העסקה כדי שלא תקועקע ותהפוך לבדיחה
אבל זה שקט חלקי בלבד. הפצת השנאה, השיסוי, הנאצות - כל אלה אמנם מותנו במעט, אבל הם לא ייפסקו כל זמן שנתניהו יוכל להמשיך לעשות שימוש שיטתי ברעיון שהוא ראש ממשלה בפוטנציה שאוטוטו חוזר. הימשכות ההליכים מבטיחה שבי של נצח במלתעות הכאוס המכוון שהוא זורע.
עסקה כזאת היא כואבת. היא מפירה את עקרון השוויון בפני החוק, שהוא ערך נעלה בדמוקרטיה, במוסר האנושי, באמון הציבור במערכת. נכון שאנחנו יודעים שבמציאות יש בעיקרון הזה סדקים ופצעים ואיים של אי-צדק. שאל מול מערכת המשפט לאדם חזק ועשיר יש יתרון עצום על פני אדם דל באמצעים. אבל הפרתו של עקרון השוויון באופן מערכתי, פומבי ורשמי בדמות עסקת טיעון כזאת מקוממת ומעוררת התנגדות. זה כל כך מובן. ואף על פי כן נכון וכדאי לעשותה, לא נגד האינטרס הציבורי אלא למענו.
עסקת טיעון, כשמה, היא עסקה. אין בה רומנטיקה, אין בה ניצחון מוחץ של הטוב על הרע, אין בה צדק אבסולוטי. משהו בה תמיד יישאר מעופש. ההכרעה כאן היא לא בין טוב לרע אלא בין הרע ובין הנסבל. בין ההרסני לבין הפחות הרסני. המשך הטרלול והכאוס הם הרסניים פי כמה וכמה, ובסוף ההרס, מותר להניח, גם הצדק האבסולוטי לא ייעשה. הוא יימרט ויישחק. לו הייתה ודאות שיעשה, השורות האלה לא היו נכתבות כלל.
שלי יחימוביץצילום: פיני סילוק, תאגיד כאן 11רק מתוך הגישה המפוכחת הזאת צריך לבוא. ומתוך ידיעה שהצד השני לעסקה הוא רב-אומן בתעתוע, בהפרת הבטחות ובשחיקת האמת. מנדלבליט צריך לבוא לנתניהו לא כמו כיפה אדומה תמימה אל הזאב הנכלולי והטורפני, אלא בפיכחון ובקשיחות. למסמר את העסקה במסמרות של ברזל, כך שבשום שלב היא לא תקועקע ותהפוך לבדיחה. לא בשלב בית המשפט, לא בשלב הערעור, לא בשלב הנשיא.
אם הוא לא מסוגל, שלא יבזבז את זמננו. ואם יצליח, כדאי לזכור, חרף תחושת החמיצות, שקלון, שהוא בבחינת ייהרג ובל יעבור בהסכם הזה, הוא לא מושג ערטילאי. לקלון יש משמעות ציבורית, משפטית, פוליטית, ובעיקר מוסרית.
- שלי יחימוביץ היא עיתונאית התאגיד, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
