לפני שנתיים וחצי נכחתי בשיחות במדריד. העיר שקקה חיים, וברי הטאפאסים היו עמוסים. בחדר מוכה ניאון ישבו נציגי ממשל ומכוני מחקר מישראל ומספרד. השיחה נדדה לאמביציה הישראלית למכור גז טבעי לאירופאים. ככל שהישראלים דיברו על כך, כך קדרו פניהם של הספרדים. לבסוף דיבר אחד מהם, המתמחה בנושאי אנרגיה. יש לי הצעה, הוא אמר, אל תבזבזו את הכסף שלכם על ניסיון למכור לנו גז. אל תשקיעו במתקני הולכה יקרים. תעזבו את הנושא. זה מת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
מדוע, שאלתי. כי עד שתשלימו את הפרויקט, הוא השיב, כולנו נחיה פה על אנרגיה מתחדשת בלבד: הידרואלקטרית, תחנות רוח ושדות סולאריים. אתם מנסים למכור כרכרות סוסים בעולם של מכוניות. זו הייתה דרכו המנומסת והמנומקת לומר: תשמרו את הגז שלכם אצלכם. הא לכם, אנשי האתמול.
חשבתי על השיחה הזו השבוע, כאשר נחתם מזכר אירופי-ישראלי-מצרי למכירת גז טבעי מהשדות הישראליים, דרך מצרים, כל הדרך לצרכנים האירופאים. שרת האנרגיה קארין אלהרר חתמה על המיזם יחד עם שר הנפט המצרי, ומאחוריהם עמדה, קורנת מאושר, נשיאת האיחוד האירופי בכבודה ובעצמה, אורסולה פון דר ליין. האירופאים לא מפסיקים לחלום על התנתקות מדלקי מאובנים מזהמים, נפט וגם גז, והם מתכוונים להאיץ את הפיתוח של אנרגיה מתחדשת. אבל באביב האחרון, עם הפלישה הרוסית לאוקראינה, הם גילו כמה הם עוד רחוקים מהעולם האידיאלי ההוא. ייתכן שהפרשן הספרדי שנזף בישראלים לפני קצת יותר משנתיים יאיר את ביתו בעוד שנתיים בגז שהגיע מישראל.
מה הם גילו? כפי שאמרה מרגרט תאצ'ר כאשר נאלצה להתפטר, שזהו "עולם ישן-מצחיק" (A funny old world). וזה בעצם מה שכולם גילו בשנתיים וחצי האחרונות, בדיוק זה: שזהו עולם ישן-מצחיק. חשבתם שתתנתקו מגז ושהאתגר הוא רק אקלים? ובכן, מתברר שהאתגר הנוכחי הוא לחמם את הבתים בחורף הקרוב כאשר משתוללת מלחמה עם טנקים, טילים ותקיפות אוויריות במזרח אירופה.
גם ג'ו ביידן גילה שזהו עולם ישן ומצחיק. כאשר התמודד בבחירות לנשיאות ארה"ב, העולם היה מסודר בקפדנות בין טובים ורעים. הרעים היו הסעודים, ובמיוחד יורש העצר מוחמד בן סלמאן, שלא לדבר על חברות הנפט והגז. "שום קידוח לא יהיה על אדמה פדרלית", נזף ביידן ביזמים, מתריע שנגמר העידן שמחפשים נפט וגז בשמורות טבע. על הסעודים הוא אמר ש"נעשה מהם את המדינה המצורעת שהם באמת". זה היה בעקבות הרצח של העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י. ואיך השבוע הנוכחי שלו נראה? עם אינפלציה מרקיעת שחקים בארה"ב, בוחרים זועמים שנוטשים את המפלגה הדמוקרטית, הודעה שהוא יטוס לאותה מדינה מצורעת, ייפגש עם האיש שהורה על חיסולו של תושב אמריקאי, וינסה לדאוג להפקה גוברת של נפט. במקביל, הנשיא האמריקאי שיגר מכתב נזעם לחברות האנרגיה האמריקאיות, שבו הוא תובע מהן לזקק יותר ויותר דלק, ומאשים אותן שהן דואגות לצמצם את האספקה כדי לשלוט במחירים (ואכן, שיעורי הרווח של החברות הללו זינקו ברבעון האחרון). הזעם לא יכול להסתיר את האמת: ביידן, כמו אמריקה כולה, צמא לדלקי המאובנים וזקוק לחברות הנפט. לכן הוא חייב להתנהג כמו במאה ה-20 הרחוקה: ללחוץ ידיים לדיקטטורים ולנהל יחסים עם בתי זיקוק. עולם ממש ישן, ולא ממש מצחיק.
בעוד כמה שבועות יגיע ביידן לישראל, רגע לפני שמטוסו ימריא לג'דה. ישראל היא לא להיט גדול במפלגה הדמוקרטית בשנים האחרונות, אבל היא מזדהרת מול הממלכה של בית סעוד. "הצלחת הביקור בקיומו", אומרים בירושלים בצניעות לכאורה. לכאורה, משום שזו אמירה מדויקת למדי. הנשיא ינחת בישראל שתהיה, ברמת ודאות גבוהה למדי, בראשיתה של מערכת בחירות. אם עד 30 ביוני לא יימצא לקואליציה רוב (לדוגמה, בשל התפטרות ח"כ זועבי וגנאים), תקנות יו"ש צפויות לפוג בדקה הראשונה של 1 ביולי. באגף הימני בממשלה – סיעתו המתכווצת של ראש הממשלה, סיעתו של גדעון סער – לא מוכנים לשמוע על התרחשות כזו. לכן, האירועים מתכנסים לסוג של עסקה. העברת התקנות ברגע האחרון, או מעט מאוד אחריו, ואז קביעת תאריך לבחירות. כאן יש בעיה חדשה. גם אם ח"כ אורבך מצביע בעבור פיזור הכנסת, כמו גם שאר פורשי ימינה, עדיין יש צורך בקולות הרשימה המשותפת. "תרשום לעצמך", ציין באוזניי ח"כ טיבי השבוע, "המשותפת היא זו שתקבע את מועד הבחירות הקרובות". מעניין אם בקרוב יתחילו לקבל טיבי וחבריו ביקורים חבריים משליחיו של בנימין נתניהו, כפי שקיבל מנסור עבאס בשעתו.
כך או אחרת, אם הכנסת תפוזר בסוף החודש בקולותיהם של אורבך, סילמן ושיקלי, ראש הממשלה שיקבל את הנשיא ביידן בשדה התעופה יהיה יאיר לפיד.
זה לא רק פוליטי. ישראל מבטיחה לעולם הערבי שהיא הקרובה ביותר לוושינגטון, שהיא מחוללת הקסמים בפוליטיקה האמריקאית. באמירויות, במצרים, במרוקו וגם בסעודיה יביטו בחיבוק החם שייתן ביידן לראש הממשלה הישראלי הגנרי. רצוי שהם ישתכנעו שהוא אותנטי, ושהברית שעליה ישראל בנתה את המוניטין שלה עודנה שרירה וקיימת.
לאמריקאים ולישראל יש נקודות חיכוך קבועות. אחת מהן היא היחסים עם הפלסטינים. השנייה היא האמביציה הישראלית לקדם גישה אגרסיבית כלפי איראן בוושינגטון. על עניין אחד נוח להם להסכים ולשתף פעולה: ניסיון להוציא הישג של נורמליזציה מסעודיה. זה יהיה טוב לביידן, שבדבריו הפומביים על הביקור הדגיש את רצונו לקדם את השלום באזור (בפרט כאשר הוא מושווה להישג ההיסטורי של טראמפ עם הסכמי אברהם). זה יהיה כמובן טוב לממשלת בנט-לפיד. ירושלים וגם וושינגטון מסכימות כרגע שככל הנראה, ריאד תסכים לטיסות ישראליות מעל הממלכה. בנוסף, בפעם הראשונה בהיסטוריה ייצאו טיסות מנמל התעופה בן-גוריון וינחתו בעיר הקדושה מכה, מובילות (בצ'רטרים) נוסעים מוסלמים שרוצים לקיים את מצוות החג'. זה יהיה חיסכון ניכר לעולים לרגל, והישג בולט ונחוץ מאוד למנסור עבאס. כפי שפורסם כאן בעבר, מערכת הביטחון, יחד עם נציגים צבאיים של מדינות ברחבי האזור, עמלה על תיאום ביטחוני אזורי – וכזה שקשור ספציפית בהגנה אווירית מפני האיראנים ובני בריתם. מבחינת וושינגטון הקצינים הסעודים יישבו בחמ"ל המשותף הזה, פיזי או וירטואלי, לצד קצינים ישראלים. לדברים האלה מצטרף מהלך נורמליזציה רחב יותר, שטרם נחשף במלואו, של הסעודים מול ישראל.
לישראל, לאירופה ולארה"ב אין טקטיקה בהירה ומתואמת להתמודדות עם איראן במקרה שסיכויי ההסכם מתו סופית. כרגע, ביידן ממוקד בסעודיה ובהגברת הפקת הנפט. השאלה היא האם הממשל זוכר שהנזק הגדול ביותר למחירי הנפט יהיה אם האזור ייקלע למערבולת אלימה שטהרן בליבה
כל זה יפה ונחמד, אבל האמת היא שהסיפור האמיתי, זה שוושינגטון ואולי גם ריאד מדחיקות, הוא האיראני. המצב מול טהרן הולך ומידרדר, והאיראנים שוברים את החוקים, ובמקרה שלהם – את המצלמות באתרים הגרעיניים. הם מנצלים את משבר האנרגיה ותשומת הלב המופנית לאוקראינה כדי ליצור תקדימים מסוכנים. מקורות זרים מייחסים לישראל שורה של פעולות חבלה והתנקשות בניסיון לבלום מאמצים צבאיים של איראן; במקביל אלה משכנעות את טהרן שצריך "להרתיע" את ישראל באמצעות "תגובה חריפה". הדיבור על "גביית מחיר" נפוץ בהנהגה האיראנית לאחרונה. השבוע שוחררה האזהרה הנדירה בחומרתה לישראלים לצאת מיידית מטורקיה, מחשש לחטיפה בידי חוליה איראנית. האיראנים אמרו על כך בתגובה: אנחנו ננקום בישראל, אבל לא על הקרקע של מדינה שלישית, אלא ישירות.
הישראלים אומרים שמאחורי המהלכים האיראניים מסתתרת מצוקה פנימית גוברת, ושטהרן פנתה בערוציה החשאיים והבהירה למערב (וגם לסין ורוסיה) שמבחינתה ההסכם על השולחן. ראש הממשלה בנט ינסה לשכנע את הנשיא ביידן במהלך ביקורו לא לבלוע את הפיתיון הזה, אלא למעשה ליזום תקופת משבר מול האיראנים. התפיסה הישראלית שתוצג תהיה פשוטה: הורדה מוחלטת של הסנקציות מאיראן בעוד שנתיים וחצי, ב-2025, תמורת הקפאה מוחלטת ולתמיד של הצנטריפוגות. הישג קבוע, מול הישג קבוע. התפיסה הזו מנוגדת לכל גישת המו"מ של המעצמות מול איראן עד כה, וגם מנוגדת לטיוטת ההסכם שהושגה ותקועה כרגע. היא תדרוש אורך רוח של ארה"ב ואירופה בעידן שבו הנפט לוחץ והאינפלציה חונקת והן ממילא מעורבבות בסכסוך באוקראינה. בממשלה רוצים להאמין שמשום שישראל שיחקה לפי הכללים בוושינגטון ולא יצאה בגלוי נגד הנשיא גם כאשר חשבה שההסכם המסתמן אסוני (בניגוד לנתניהו שהלך לקונגרס), הוא יסכים להקשיב לגישה הזו.
הישראלים פנו השבוע לאירופאים ולאמריקאים ואמרו להם שהגיעה העת להשיב את הסנקציות המשתקות על איראן. לפיד הודיע על כך מפורשות. ישראל יודעת שזה לא יקרה מהר כל כך, ובאשר למועצת הביטחון – אפשר בהחלט לצפות לווטו רוסי בנושא הזה. העניין הוא כזה: עם כל הכבוד לביקור ביידן, לנאומים מרגשים ואפילו לצעדי נורמליזציה עם סעודיה, לישראל, לאירופה ולארה"ב אין באמת טקטיקה בהירה ומתואמת להתמודדות עם איראן במקרה שסיכויי ההסכם מתו סופית. כרגע, ביידן ממוקד בסעודיה ובהגברת הפקת הנפט. השאלה היא האם הממשל זוכר שהנזק הגדול ביותר למחירי הנפט, ובעצם לאזור, יהיה אם האזור ייקלע למערבולת אלימה שטהרן בליבה.
במהלך השבוע נפל דבר, בעצם נפל עוד דבר, ביחסי ח"כ ג'ידא רינאווי-זועבי ומרצ: שר הבריאות ניצן הורוביץ נאלץ להתנער מפוסט שהנ"ל פירסמה בפייסבוק, ובו היא קשרה בין מותם של כמה צעירים מהציבור הערבי ובין החיסונים. זה הצטרף כמובן לשורה של ראיונות והתבטאויות פומביות, ובכלל זה תלונות על איומים שקיבלה לדבריה מפעילי "רק לא ביבי", מחנה שאותו תיארה כ"מחנה פנאטי". העליצות בימין כתוצאה מההתבטאויות האלה הגיעה לשיא נדיר בהחלט.
איש מההנהגה הבכירה של מרצ לא הכיר את זועבי. היא מעולם לא פעלה בתוך המפלגה או למענה. גורם שהיה מעורב במערכות הבחירות במפלגה שמע שמחפשים "אישה ערבייה". הוא חשב על זועבי, שאותה הכיר והעריך. השאר היסטוריה. לפי הסקרים, גם מרצ עשויה להיות היסטוריה
בסוף, הסיפור על זועבי הוא משל על פוליטיקת זהויות חלולה. איש מההנהגה הבכירה של מרצ לא הכיר אותה. היא מעולם לא פעלה בתוך המפלגה או למענה. גורם שהיה מעורב במערכות הבחירות במפלגה שמע שמחפשים "אישה ערבייה" בעמדות מרצ. הוא חשב על זועבי, שאותה הכיר והעריך. השאר היסטוריה. לפי הסקרים, גם מרצ עשויה להיות היסטוריה.
בתמצית, מרצ הייתה נחושה להיות המפלגה הכי יהודית-ערבית במפה הפוליטית. היא נזקקה לייצוג של אישה ערבייה, כי זה נראה נכון; חשוב יותר, נניח, מהיסטוריה פוליטית משותפת עם בוחרי המפלגה. השמאל המסורתי התנגד לשיח זהויות מהסוג הזה, מחשש שהוא יפלג את הקולקטיב ויעצים שסעים שינוצלו בידי לאומנות; השמאל החדש סבר שהשוויון הזה מלאכותי. בעצם, יש צורך לפצות את המיעוטים המושתקים, נטולי הקול, דרך הכרה והקפדה על נוכחותם בכל מרחב. לא רק אפליה מתקנת במקומות עבודה או בלימודים, אלא גם בפוליטיקה.
דיברתי על כך השבוע עם ח"כ מוסי רז ממרצ. הוא הודה שיש צדק באבחנה שהסיפור של ח"כ זועבי הוא תוצאה של פוליטיקת זהויות. "אבל בוא נדבר בהקשר הנכון", הוא אמר, "למה אתה מדבר על זועבי ולא על סילמן, או שיקלי, שהצביעו אי-אמון בממשלתם? וכנראה שאורבך יהיה השלישי. ואם נלך אחורה – ח"כ זיסמן וקהלני שהצביעו נגד ממשלת רבין? והם נבחרו בפריימריז. או מופז נגד לבני. הפוליטיקה שלנו מלאה בדוגמאות כאלה".
ההבדל הוא, ציינתי, שלפי הסקרים, המצביעים שלכם מאוחדים ברצונם שתישארו בממשלה. כל הפורשים שהזכרת, אמרתי לרז, הם אנשים שמאחוריהם הייתה תמיכה אמיתית בקרב פעילי המפלגה ותומכיה. זועבי לא מייצגת איש. היא באמת לא גדלה במפלגה שלכם. "אני לא מכחיש שאתה קצת צודק. ניסינו שמרצ תהיה הרבה יותר יהודית-ערבית ממה שהיא באמת. זהות המצביעים שלנו לא הולמת את זה. אין לנו שליש מצביעים ערבים". הוא הדגיש שוב שסילמן ושיקלי, ואולי אורבך, הם אלה שמפוצצים את העסק. לא ח"כ זועבי.
השבתי לו שהסיבה שאנחנו משוחחים איננה בגלל שח"כ זועבי תפיל את הממשלה, אלא כי לפי הסקרים היא יכולה להוביל למחיקת מרצ. "מצביעי מרצ יודעים לכעוס. הם כועסים עלינו והם צודקים", אמר רז. "אני מקווה שהדרך הזו (של זועבי, נ"א) תתמצה בהצבעות אידיאולוגיות ולא בהצבעה אקטיבית חלילה לפיזור הכנסת. חשוב לי להגיד: אני לא נחשב לתומך של הורוביץ במפלגה, אבל זה שמפילים את זה עליו, המינוי שלה, זה לא בסדר. ההצבה של ח"כ זועבי ברשימה אושרה בוועידה בלמעלה מ־80% תמיכה, וכל הח"כים תמכו בה בלי יוצא מהכלל". ההודאה שלו הייתה יפה בעיניי, וגם עצובה: מפלגה שנולדה מתוך ערכים אוניברסליים נגררה לזהותנות פטרונית כזו, של "נביא אישה ערבייה". הזהותנות הזו נכשלה בפוליטיקה של השמאל האמריקאי, ונכשלת כעת גם בישראל.
