כשהוא שכב על הקרקע בכיסופים ב-7 באוקטובר, רגלו מרוטשת וזרמי דם "קופצים" מפצעיו, כלל לא היה ברור שרב-סרן אביתר זיתוני (26) בכלל יחיה. אולם זיתוני, מפקד פלוגת הכשרת מ"כים בגדוד 450 של הצנחנים, הצליח להתאושש בזכות כוח הרצון האדיר שלו, וכשלושה חודשים אחר כך הגיע לרחבת המסדרים בלטרון כדי ללוות את הלוחמים שלו - שסיימו את המסלול והפכו למפקדי כיתות.
רס"ן זיתוני בטקס הסיום של חייליו
(צילום: דובר צה"ל)
ב-7 באוקטובר היה זיתוני בבית. "הגדוד שלי סגר שבת אבל אני חזרתי הביתה לרמת גן ביום שישי כי במוצאי שבת הייתי אמור לטוס לחופשה של שבוע במסגרת הצבא", הוא מספר. "כשהתעוררתי בשבת היו לי הודעות בטלפון שיש בלגן בעוטף עזה והגדוד הולך להיות מופעל. לקחתי את המכונית של חברה שלי, כי את הרכב שלי השארתי לפלוגה לאותו שבוע, ונסעתי כמה שיותר מהר לעוטף כדי לחבור לפלוגה שלי. כשפתחתי את הטלגרם הבנתי שחמאס נמצא על כביש 232 - לשם הווייז שלח אותי. עשיתי מיד חישוב מסלול מחדש ונסעתי בעיקוף דרך באר שבע לצאלים".
הפלוגה קיבלה הוראה להגיע לקיבוץ כיסופים, שם התבצרו מחבלים. "בדרך לקיבוץ לקחתי מכשיר קשר של מחבל שחוסל והבאתי אותו לאחד החיילים שלי, שדובר ערבית, כדי להבין מה קורה, שיהיה מודיעין", הוא מספר. "בכיסופים חברתי למ"פ מגולני והתחלנו בסריקות. הכול היה שקט לחלוטין, אבל הייתה לי תחושת בטן שהולכים להתקיל אותנו. ואז אני עובר גן ילדים אחד - ופותחים עלינו באש תופת. השבנו אש, תפסנו מחסה במקומות שונים, ואני מבין שהמחבלים מתבצרים בתוך בתים ולכן הירי צריך להיות מדויק כי הם מסתתרים בתוך אוכלוסייה אזרחית.
"הקשר שלי ואני מדלגים לנקודה שבה יש כדורים שורקים, מזהים מחבלים ופוגעים בכמה שאפשר. פתאום יש מטח אש ונזרקים עלינו רימונים. אנחנו מבינים שיש כאוס גדול וכמה מהלוחמים נפגעו. אני מתקדם, ואז מקבל ירי לרגל ימין, שממש נזרקת מהמקום. הקשר צועק: 'זיתוני נפגע'. אני רואה שיוצאים ממני שפריצים של דם ומבין שקיבלתי את הכדור במקום בעייתי. מתחילות סחרחורות, הגוף שלי כבד ואני אומר לעצמי: רק לא לאבד את ההכרה".
שעות ארוכות הוא שוכב פצוע תחת אש כבדה. הוא והקשר לבדם, חוששים שהמחבלים יגיעו לבית שבו הם נמצאים. "היו לי כאבים נוראים", הוא מספר. "לקח כמה שעות טובות עד שפינו אותי. אני חצי רדום, לא מצליח להיות מרוכז, ואז מכניסים אותי לאמבולנס ושם אני מאבד את ההכרה לחלוטין". 10 ימים היה זיתוני מונשם ומורדם. הוא עבר מאז שורה ארוכה של ניתוחים, וחלק מרגלו עדיין משותק.
"המשפחה שלי הגיעה לסורוקה בזמן כי כמעט כרתו לי את הרגל באותו שלב", הוא מספר. "אמא שלי לחצה עליהם לא להוריד לי את הרגל ולנסות דברים אחרים. כשהתעוררתי הייתי בבית החולים שיבא. חברה שלי שיר הייתה לידי. שאלתי אותה אם יום ראשון היום כי חשבתי שזה 8 באוקטובר. אחר כך שאלתי אותה אם עשו לי הלוויה כי כשהייתי מונשם ומורדם ראיתי את ההלוויה שלי בחלום".
בהתחלה לא סיפרו לזיתוני מה קרה בישראל בכלל ובקרב בכיסופים בפרט. "אני שואל מה עם הפצועים מהפלוגה שלי ואומרים לי שהכול טוב", הוא מספר. "רק כעבור מספר ימים סיפרו לי שיש מלחמה, והיה טבח, ושישה חיילים שלי נפלו בקרב: עמרי פרץ, מתן מלכה, לביא בוחניק, רגב אמר, אדם אגמון ובר יענקלוב. קיבלתי את זה גרוע. היה לי מאוד קשה כי עד אז בתור מפקד לא נהרג לי אף אחד. אבל כיום אני מבין כמה שהם נתנו הכל בשביל המדינה ושהצלנו המון אנשים בקיבוץ כיסופים".
מאז הפציעה זיתוני נמצא במסע מסובך, לא רק פיזית, אלא גם נפשית. "הפלוגה שלי נכנסת לעזה ואני בבית החולים, לא עצמאי יותר, דואגים לי במקום שאני אדאג ל־120 האנשים שהייתי אחראי עליהם", הוא מסביר, "עברתי תשעה ניתוחים ברגל, ובכל פעם כשאני נכנס לניתוח אומרים לי שאין לדעת מה יהיה - וזה שובר מנטלית. יש הרבה עליות וירידות. כל החיים שלי השתנו לגמרי. הייתי אמור לפתוח מחזור של מסלול מ"כים ובמקום זה אני נמצא בשיקום".
לפני שבועיים סיימו הלוחמים שלו קורס מ"כים. למרות מצבו, זיתוני הרגיש שהוא חייב להיות שם. "אני כמו אבא שלהם. אני זה שהכנתי אותם, ולכן רציתי להיות איתם. הייתה לי אחריות עליהם אפילו כשהייתי במיטה בבית החולים", הוא מסביר, "ברחבת המסדרים היה לי מאוד מרגש, אבל גם מאוד עצוב. בשבילי זו תמונת ניצחון כי עברו רק שלושה חודשים וכולם מתפלאים איך התקדמתי כל כך מהר. התשובה היא שגם כשגססתי - היו לי יעדים קטנים. להיות על רחבת המסדרים היה אחד מהיעדים האלה, והגשמתי אותו. היעד הגדול הבא הוא להדליק עם הפלוגה נרות לזכר הנופלים בכיסופים. זה יהיה מרגש".
