455 ימים חלפו מאז פרצה המלחמה, חלקם היו עמוסי שיגורים לעבר יישובי העוטף ובאחרים היה שקט יחסי - אך תמיד נשמעו ההבטחות כי מציאות הירי לא תשוב. למרות זאת, בשבועות האחרונים מוצאים עצמם תושבי עוטף עזה תחת אזעקות ו"טפטופים", שלאחרונה רק גוברים. למעשה, בשלושת השבועות האחרונים אירעו 30 מקרים של התרעות צבע אדום ביישובים - בשבוע האחרון מדי יום. וגם אם חלקן מתבררות כ״שווא״ - לתושבים שרצים למרחבים המוגנים, וילדים שמפחדים מהרעש, למתח ולדריכות שכולם חשים - זה לא ממש משנה.
תושבי הדרום משתפים את תחושותיהם
( צילום: תומר שונם הלוי)
עשרות אלפי תושבים מאזור עוטף עזה חלמו וקיוו לשוב הביתה, אך המציאות התבררה עבור רבים מהם כהתמודדות מחודשת עם אותה תחושת חוסר ביטחון שהפכה לחלק משגרת חייהם. לפי הנתונים, כ-53 אלף מתוך כ-64 אלף תושבי העוטף (83%) שבו לביתם. 13 יישובים מוגדרים תחת "מניעה ביטחונית/שיקומית", ורק 57 אלף תושבים מורשים רשמית לחזור – כך שכ-93% מאלה שיכולים לשוב לביתם, כבר חזרו. בפועל, המספרים גבוהים יותר, שכן חלק מהתושבים החליטו לשוב גם ליישובים שאינם מוגדרים כבטוחים עדיין.
״שום דבר בעצם לא השתנה״
תמי שפירא, תושבת ניר עם ואמו של זיו, שחבריו כינו "פפה", שנרצח במסיבת הנובה, מכניסה אותנו לביתה. היא עוברת על כל אחת מהתמונות של בנה שתלויות בבית, ומעבירה אותנו בסדר כרונולוגי ביניהן. מהתמונה שלו מחופש לדרדס כשהיה ילד קטן, ועד התמונה האחרונה שלו מהמסיבה שממנה לא שב. "זיו היה איש של אנשים. הרבה-הרבה חברים. היה טבעי מאוד שהוא ייסע למסיבת הנובה. מסיבות היה עניין בחיים שלו. זו לא מסיבה ראשונה אגב שהייתה בעוטף. לרגע לא חשבנו להגיד, ׳לא זיו, אבל זה בארי, זה רעים, זה בגבול׳. לא חשבנו שיקרה דבר כזה", היא מספרת.
תמי שפירא, תושבת ניר עם שבנה נרצח בנובה: "בלתי נסבל לחיות פה. דבר לא השתנה, אין ביטחון. כל אזעקה מלחיצה ומחזירה אותנו אחורה. ירדתי לחצי משרה כי אני מפחדת לצאת מהבית בערבים״
"ה'טפטופים' חזרו". תיעוד שיגורים מרצועת עזה
(צילום: רויטרס)
לצד הכאב הבלתי נתפס על אובדן בנה, בשבועות האחרונים תמי מתמודדת גם עם מציאות מתמשכת של אזעקות ופחדים. "אין כאן שקט. היו לנו התלבטויות, אני לא אשקר – כן לחזור, לא לחזור. אבל בסופו של דבר זיו קבור פה, ואני רוצה להיות לידו, אני רוצה ללכת לבקר אותו מתי שאני רוצה ולא להתחיל לתכנן". לצד זאת היא מוסיפה: "אבל זה גם הבית שלי, זה הבית שבניתי. פה אני חיה 22 שנה".
כך, למשל, רק היום התפוצצה רקטה ליד הכניסה לקיבוץ, שהוגדרה "נפילה בשטח פתוח". תמי מספרת על התחושות בצל השיגורים וההתרעות: "כל אזעקה מלחיצה ומחזירה אותנו אחורה. כל הבומים הבלתי פוסקים האלה, זה בלתי נסבל כבר לחיות פה. שום דבר לא השתנה בעצם, אני לא מרגישה פה בטוחה. בסוף אין כמו בבית, אבל בלתי נסבל לחיות במציאות הזאת. אישית, ירדתי לעבוד בחצי משרה במקום במשרה מלאה כי אני מפחדת לצאת בערבים מהבית״.
כשתמי נשאלת על תחושת הביטחון באזור, היא מדברת בראש ובראשונה על החזרת החטופים. "זה הדבר הכי חשוב, וזה מה שצריך להיות בסדר העדיפות הראשון, רק זה בראש", היא אומרת. "קודם כל להחזיר את כולם, מי שחי לשיקום ומי שנרצח בשבי לקבר ישראל. המשפחות צריכות שיהיה להן קבר, שיהיה להן משהו, זה בלתי אפשרי ככה. אין אולי, אין מחר, כבר לפני שנה הם היו צריכים לחזור הביתה. זה לא היה צריך לקרות בכלל. מחדל? זה הרבה מעבר למחדל".
"הבנות של מפחדות להיות לבד, כל בום מוביל לבכי מטורף"
אור שוקרון, תושבת קיבוץ ארז ובעלת בית הקפה "אוריוס" בשדרות ובקיבוץ ארז, מתארת את השפעות האזעקות על חייה וגם על העסקים. "אנחנו חזרנו, אני חייבת להגיד, לא בלב שלם. כשהגעתי עם הבנות שלי לארז הן אמרו לי, 'מה, אמא, אין יותר צבע אדום? לא יהיה צבע אדום יותר?'. אמרתי להן שלא יהיה כמו שהיה בעבר, ופתאום כשהיה הן אמרו לי, 'אמא, אבל חשבנו שנגמר. מה, עוד הפעם יש צבע אדום?'. זה ברמה שהן מפחדות ללכת בחוץ לבד", מתארת אור.
אור שוקרון: "פתאום בבוקר אתה נמצא בתוך עזה בלחימה. מסוקי קרב, מאגים. המלחמה מורגשת אצלנו כל יום, וזה קשה. אני לא יודעת כמה אני והבנות שלי נצליח לסבול את המציאות היומיומית"
"זה תמיד בומים מטורפים שמקפיצים לך את כל הבית, כל החלונות רועדים עד שאתה חושב שזה הולך להתפוצץ״, היא משתפת. ״זה כל היום, וזה תוך כדי הלילה כשישנים וקמים בבהלה. זה ילדות קטנות שצריך להרגיע אותן. זה בכי מטורף מכל בום כזה. פתאום בבוקר, ככה סתם, אתה נמצא בתוך עזה בלחימה. מסוקי קרב, מאגים. המלחמה ממש מורגשת אצלנו כל יום, וזה קשה. אני מקווה שזה ייגמר כי אני לא יודעת כמה אני והבנות שלי נצליח לסבול את המציאות הזאת״.
בתור בעלת עסקים בקיבוץ ארז ובשדרות, אור מספרת על ימי השבת שהיו בתפוסה מלאה במקומות, אך בשבת האחרונה בצל האזעקות והטילים - הייתה ירידה של כ-40%. "זה משהו שלא קרה לפני כן, ואף אחד לא יפצה אותנו על זה. אני מפעילה עסק ולך תדע מה יהיה. אני לא יודעת מה יהיה בשבת הקרובה, מחר בבוקר, הכול תלוי על חוט השערה", היא אומרת.
5 צפייה בגלריה
"אין לדעת מה יהיה מחר, הכול תלוי על חוט השערה". שיגור רקטה מהרצועה
(צילום: REUTERS/Amir Cohen)
גם אור מייחלת לשובם של החטופים ולסיום המלחמה, ומעלה עוד נושא כאוב וקריטי להמשך קיומה ופרנסתה באזור: "מבחינת העסקים, חייבת להיות אפליה מתקנת בעוטף. כתושב שמגיע לגור בעוטף, כאדם פרטי, אתה מקבל פטור ממס הכנסה. בעל עסק לא מקבל שום אפליה מתקנת. אנחנו משלמים מע"מ כרגיל, שכמובן עכשיו גם עלה באחוז, מסים כרגיל, ביטוח לאומי כרגיל, וזה לא הגיוני, כי צבע אדום אחד מוריד לנו בכ-50% את ההכנסות בשבועיים לאחר מכן".
"הבטיחו לנו שקט - חזרנו למציאות יותר גרועה מאשר לפני המלחמה"
גם שי ששון שגר בניר עם, מתאר תחושות דומות וקשות: "הבטיחו לנו שתהיה לנו 'שנת הפוגה'. באוגוסט 2024 היינו אמורים לעבור לשנה ליישוב זמני, דוּבר על כל מיני יישובים, ובסוף אמרו לנו שאין ושנחזור הביתה. ידענו לאן אנחנו חוזרים, לא ידענו שזה יותר גרוע מ-6 באוקטובר. לשאלתך – המציאות הרבה יותר גרועה".
שי ששון: "אנחנו אוהבים את הבית שלנו ונחיה פה למורת רוחם של הרבה אנשים, אבל ייתכן שהקדמנו קצת את הזמן שלנו בחזרה. גרתי שנה בתל אביב והתמודדתי עם אתגרים שאבא נורמטיבי אמור להתמודד איתם - ולא עם ילד שמפחד ללכת לבד לשירותים או לשחק בחצר"
"כבר שבועות יש אצלנו 'טפטופים', ואנחנו לא מדברים על תחזית מזג האוויר. ביום-יום יש פה רעשי מלחמה נוראיים, לפעמים זה מסוק קרב שעולה ב-14:00 בצהריים ומרסס בזמן שהילדים בגן״, הוא מספר, ״זה לא משהו נורמטיבי שהיינו רגילים אליו. לא היה דבר כזה במציאות של 6 באוקטובר. מדברים איתי כל הזמן על זה שאנחנו עושים פה מהלכים הגנתיים כדי לשמר את האזור – אז תעשו מהלכים הגנתיים ואחרי זה תחזירו את התושבים. אל תחזירו אותנו ותגידו 'טוב, מתישהו יהיה להם בסדר'. מי שהחזיר אותנו צריך לקחת בחשבון שעליו לתת את הדין בסופו של יום על כל הדבר הזה שהילדים שלנו ואנחנו עוברים פה".
5 צפייה בגלריה
"עדיין יש חטופים במנהרות בעזה. החיים לא יחזרו למסלול - לפני שהם ישובו הביתה"
(צילום: טל שחר)
שי, כמו רבים, מודה כי גם הוא חשב על עזיבת האזור. "אנחנו אוהבים את הבית שלנו, ונחיה פה למורת רוחם של הרבה אנשים, אבל ייתכן שהקדמנו קצת את הזמן שלנו בחזרה", הוא אומר. "לפני שבוע היה לילה כל כך עוצמתי מבחינת הפיצוצים, שבמזווה בבית המרצפות על הקיר פשוט נפלו. גרתי שנה בתל אביב והתמודדתי עם אתגרים שאבא נורמטיבי אמור להתמודד איתם - ולא עם ילד שמפחד ללכת לבד לשירותים, שמפחד ללכת לחברים שלו, שמפחד לצאת לשחק בחצר.
"אז עשרת אלפים איש משער הנגב התלוננו, אז 30 אלף איש משדרות התלוננו, אז עוד 20 אלף איש מאשכול התלוננו, אז מה? הם אכלו חרא כל כך הרבה שנים, יאכלו חרא עוד כמה שנים", הוא מוסיף בכעס. וגם הוא מדבר על החטופים שלא שבו לביתם: "עדיין יש חטופים במנהרות בעזה, ועם כל התלונות שלי, הם שומעים את אותם רעשי מלחמה - פשוט בתוך מנהרה.
"החיים שלנו לא באמת יכולים לחזור למסלול שלהם לפני שיחזירו אותם הביתה, זו לא איזו סיסמה, אנחנו מאוד מאמינים בזה. לא חשבנו שנחזור לפה ושיהיה פה שושנים וורדים, אבל אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו קצת שקט ונורמליות".
אזעקות שווא הפכו לשגרה: זו הסיבה להפעלתן
בחודש האחרון כמחצית מההתרעות על ירי רקטות בעוטף עזה התבררו כהתרעות שווא. התרחיש הזה, שבו תושבים מבוהלים רצים למרחבים המוגנים וממתינים לקולות הפיצוצים, רק כדי לגלות שמדובר בזיהוי מוטעה, הפך לחלק משגרת החיים באזור.
מאחורי כל התרעה עומדים שני גופים מרכזיים – חיל האוויר ופיקוד העורף. חיל האוויר אחראי לזיהוי איומים שחודרים לשטח ישראל באמצעות מערך של חיישנים ("סנסורים"), המעבירים את המידע בזמן אמת לפיקוד העורף. תפקידו של האחרון הוא להוציא את ההתרעה בזמן קצר ככל האפשר – תהליך קריטי במיוחד באזורים סמוכים לגבול, שבהם משך הזמן מרגע שיגור הרקטה ועד לפגיעתה הוא של כמה שניות.
אז מדוע מתרחשות התרעות שווא? מאז תחילת המלחמה צה"ל הגביר את רגישות החיישנים, במטרה לזהות כל איום אווירי – אפילו הקטן ביותר. אך הרגישות הזו גובה מחיר: חיישנים אלה עלולים לזהות בטעות ציפורים או כדורי מקלע כרקטה, מה שמוביל להפעלת אזעקה שגויה.
עמדת הצבא בנושא ברורה - עדיף אזעקת שווא על פני חוסר התרעה, מה שעלול לעלות בחיי אדם. עם זאת, בצה"ל מודעים היטב למחיר הנפשי והחברתי של התופעה, ולטענתם נערכים תחקירים שוטפים לשיפור הדיוק והפחתת היקף התרעות השווא. המטרה העיקרית היא מציאת האיזון העדין בין הביטחון לבין אמון הציבור. כלומר, איך להמשיך לספק התרעות מהירות ומדויקות, תוך הפחתת ה״שווא״ למינימום האפשרי. בפיקוד העורף מתחבטים במדיניות ההתרעה. הם מבינים שאלה חייבות להיות כמה שיותר מדויקות ואמינות מול האתגרים המורכבים, ומשתדלים לא לשחוק את הכלי הזה שנקרא "התרעה" - ולשמור על אמון הציבור שיישמע להוראות.
