בהתחלה היו רק שמועות. מישהו זרק חצי מילה. פה ושם שמענו על מישהו שמכיר מישהו שראה משהו. הסרטונים המזוויעים מהיום הנורא הצביעו על אלימות קשה, אכזרית, בלתי נתפשת. משפחות שלמות נמחקו, בתים נשרפו על יושביהם, גופות הושחתו וילדים רכים נחטפו. מדי פעם התגנבה לראש השאלה המבעיתה: האם הם גם אנסו את הנשים והנערות? ההיגיון הבריא הצביע על סיכויי היתכנות גבוהים. מהו הסיכוי שמי שעורף ראשים, כורת איברים ורוצח פעוטות במיטתם יתגלה כחסיד אומות עולם כשזה מגיע לאונס?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמעט חודשיים חלפו מאז 7 באוקטובר, וכיום – הודות לעדויות הניצולים ואנשי זק"א - אנחנו כבר יכולים לומר בוודאות: לא חסידי אומות עולם ולא נעליים. הטבח של מחבלי חמאס כלל בתוכו גם אלימות מינית שממדי המפלצתיות שלה עדיין לא ידועים לנו.
חמאס לא היו הראשונים בעולם שעשו שימוש באונס ככלי נשק. למען האמת, בדיקת גוגל קצרה מגלה שמתישהו לאורך ההיסטוריה אונס הפך לחלק כמעט בלתי נפרד מארסנל התחמושת של הלוחם.
כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.
וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.
וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.
— ספר דברים, פרק כ"א
פרשת כי תצא עוסקת בהלכות שונות בזמן מלחמה. חוק "אשת יפת תואר" מפרט מה נדרש מהלוחם היהודי שנתקל באשת אויב ומעוניין לשכב עימה. התורה לא אוסרת על האונס הזה, אולם מטילה עליו מספר תנאים לפני שהלוחם יהיה רשאי לממש את רצונו. רבים רואים בהגבלות הללו סימן לחמלה כלפי השבויות: השהיית האונס (תחילה השבויה תגלח את ראשה ואז תתאבל על קרוביה חודש) נועדה למזער את הפגיעה בהן ולמנוע אונס אלים ומיידי של מספר רב של נשים ללא אבחנה. חכמים מגדירים מצוות אלו כסייגים בפני היצר הרע. לדידם, היהדות תובעת איפוק מלוחמיה ואף אוסרת מפורשות על מכירת השבויה או עינויה. אבל איך שלא נסתכל על זה, הפרשה הזו היא עיגון חוקי של האונס. הניסיון למזער את הנזק הוא בעצם הכשרה של השרץ, ואיך בכלל אפשר להתיר אונס ובאותה הנשימה להוסיף "לא תתעמר בה"?
באיסלאם המצב אפילו גרוע יותר: אונס נשים בזמן מלחמה נתפס כעונש עבורן וכפרס עבור הלוחם. התפיסה הזו מבוססת ישירות על הקוראן.
בקוראן נקבע כי למוסלמי מותר לעשות שימוש בנשים שאינן נשותיו או שפחותיו לצורכי מין (סורה 4, פסוק 24). הפרשנים המוסלמים קבעו כי מותר ללוחם הג'יהאד "לשאת" שבויה מנשות האויב – קרי, לשכב איתה כנגד רצונה – אפילו אם היא נשואה. פוסק ההלכה הסעודי הידוע מוחמד אל-עריפי לקח את זה צעד אחד קדימה, וקבע בפסק הלכה קצת אחרי פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה כי מותר למורדים הסורים "לקיים יחסי מין בזמן ג'יהאד" במסגרת "נישואים זמניים". נישואים אלו, כפי שהגדיר אל-עריפי, מאפשרים לכמה לוחמים לשאת בו-זמנית את אותה אישה, אם היא מעל גיל 14 ורווקה, אלמנה או גרושה. במילים אחרות, "לוחמי החופש" קיבלו גושפנקא דתית "להתחתן" עם עשרות נערות בו-זמנית, לאנוס אותן ולסיים את "הנישואים" דקה אחרי האונס.
לפי הקוראן, נשים הן גם גמול שניתן ללוחם הג'יהאד בעולם הבא: "צחורות עור, מסתופפות בביתנים… לא חילל תומתן לפניהם, לא בן אנוש ולא שד… יסבו על כרים ירוקים ועל שטיחים ארוגים לתפארת" (סורה 55, פסוקים 76-72).
ביוון העתיקה וברומא העתיקה אונס נשים בזמן מלחמה היה נורמה חברתית מקובלת. גם בזמן שגרה לא נדרשה הסכמה של האישה למין, שכן נשים נחשבו כרכוש של אפוטרופוס גבר כלשהו - אב, בעל או אדון עבדים. מי שחפץ לשכב עם האישה נדרש לקבל את אישור האפוטרופוס שלה. בעילתה בניגוד להסכמתו של אותו הגבר נתפסה כפשע רכוש שבוצע כנגדו.
בקרבות, לעומת זאת, לא נדרשה הסכמתו של איש. לוחמים ראו את נשות האויב כשלל מלחמה לגיטימי. לאלימות המינית הקשה שחוו נשים בעת ההיא יש תיעוד בכתבים רבים: ההיסטוריון הרומאי טקיטוס מתאר צבא של 40 אלף חיילי רומא העתיקה "קורעים לגזרים" נשים וילדים עם הגעתם לקרמונה, והיסטוריון נוסף, הרודוטוס היווני, מתאר בכתביו אונס קבוצתי של נשים יווניות שעונו למוות במהלך מלחמת היוונים בפרסים. עיון בכתבים מהמאה ה-8 לפני הספירה מגלה כי אונס לא היה רק "פרס מנצחים", אלא חלק אינטגרלי מפקודות המבצע הצבאי. ביצירה היוונית האלמותית "האיליאדה" של גדול משוררי יוון העתיקה, הומרוס, יועצו של השליט אגממנון מצווה על החיילים לכבוש את טרויה ולאנוס את הנשים: "אִישׁ מִכֶּם לֹא יֹאמַר לְמַהֵר וְלָשׁוּב אֶל בֵּיתוֹ, טֶרֶם שָׁכַב אֶת אַחַת הַנָּשִׁים מִנְּשֵׁי אַנְשֵׁי טְרוֹיָה".
למרבה הצער, זה לא משתפר בהמשך. בעת העתיקה, בימי הביניים, בתקופה המודרנית המוקדמת ובמאה ה-20 - כל מלחמה כללה אלימות מינית. החזקת נשות האויב כשפחות מין, אונס המוני, סרסור וכפיית זנות היו חלק אינטגרלי מהקרב, ממש כמו ההרג והביזה. בחלק מהמקרים גם ילדים וילדות הפכו לקורבנות. ב-1631, במהלך מלחמת 30 השנים במרכז אירופה, נכבשה העיר הגרמנית מגדבורג על ידי הכוחות הקתוליים. הם לא הסתפקו בשריפת העיר על כל בנייניה וברצח התושבים, אלא ביצעו אונס המוני של נשים וילדים. גם הכובשים הספרדים ביבשת אמריקה אנסו ילדים מקומיים רבים. במהלך המלחמה הווהאבית-עות'מאנית נאנסו נשים וילדות מוסלמיות, ובמהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית נאנסו נשים וילדות צ'רקסיות. שואת הארמנים כללה לא רק טבח המוני של העם הארמני על ידי הטורקים, אלא גם אונס אלים ומתמשך של נשותיו. במלחמת העולם הראשונה הגרמנים התעללו בשיטתיות בנשים ובנערות, במה שמכונה עד היום כ"אונס בלגיה".
מלחמת העולם השנייה כללה גם היא מקרים רבים של אלימות מינית שבוצעו על ידי כל הצבאות המעורבים. מלבד אונס ותקיפות מיניות של חיילים בנשות המדינה הנכבשת, שני צבאות טרחו למסד זנות בכפייה עבור לוחמיהם: צבא יפן וצבא גרמניה. "נשות ניחומים" הוא הכינוי הנורא שהעניק הצבא היפני לכ-200 אלף נשים וילדות ששימשו כשפחות מין במהלך המלחמה הזו (וגם במהלך מלחמת סין-יפן השנייה). הנשים הובאו מהארצות שנכבשו בידי היפנים, בעיקר קוריאה, סין והפיליפינים, וגויסו לעבודת זנות ב"תחנות ניחומים", בתי בושת ארעיים שהוקמו במדינות זרות. באופן אבסורדי, תכתובות של הצבא היפני מצביעות על כך שהסיבות להקמת תחנות הניחומים הן מניעת הפצה של מחלות מין וצמצום מעשי אונס על ידי החיילים. משום מה, הדרישה מנשים לשכב עם מאות חיילים שהן לא מכירות תוך הצמדת אקדח לרקתן נתפסה ככלי לצמצום אונס ולא כאונס כשלעצמו. במקביל ליפנים, גם כוחות הוורמאכט הקימו מערך בתי בושת צבאיים שבהם נשים ונערות צעירות מהשטחים שכבשה גרמניה הועסקו בזנות בכפייה.
אפילו סיום המלחמה הזו "נחגג" עם אונס המוני: חיילי צבאות ארה"ב, בריטניה, צרפת וברית המועצות אנסו כ-2 מיליון נשים גרמניות בעודם משחררים מדינות מהכיבוש הנאצי.
היכן שהונפה החרב, הונפה גם האלימות המינית. היכן שנשלף הרובה, נשלף גם האונס. טרם נמצאה מלחמה אחת בהיסטוריה שבה גברים נמנעו מכפיית מין על מוחלשות ומוחלשי החברה. רק שאלה אחת נותרה פתוחה: למה בעצם? איך יכול להיות שאונס הפך לקונצנזוס בכל המלחמות?
"המנהג לאנוס נשים באוכלוסייה שנכבשה הוא אחד המאפיינים של לוחמה וכיבוש, משנת 2000 לפני הספירה ועד היום. בדומה לעינויים של אסירים, זה מעין נוהג חברתי שלא נכנע לקדמה, לרפורמות הומניטריות ולשיקולים מוסריים ואתיים מתוחכמים. לדעתי, מקרים אלה מתרחשים בגלל שזהו מנהג מובנה ובסיסי של התפיסה הפטריארכלית וחלק בלתי נפרד ממנה"
- ההיסטוריונית והסופרת האמריקנית גרדה לרנר
אלימות מינית בזמן מלחמה, מבצע או כיבוש צבאי מבוצעת על ידי הלוחמים כלפי הצד הנכבש בשבעה אופנים שונים: אונס, עבדות מין, זנות בכפייה, היריון בכפייה, עיקור או הפלה בכפייה, הטלת מום באיברי המין ועינויים מיניים.
אונס בזמן מלחמה לרוב יכיל את ממד ההשתייכות האתנית, הדתית או הלאומית, וייעשה בצורה שיטתית ומסיבית. המטרה של אונס בזמן מלחמה היא לא רק לתקוף את זהותה הלאומית של האישה, אלא להשחית את עתיד העם ולייצר כיבוש מנטלי.
"זו תופעה עתיקה מאוד. האונס הוא לא רק אקט פורקן מיני עבור הלוחמים אלא חלק בלתי נפרד מטקטיקת הלחימה", מסבירה עו"ד ענת טהון אשכנזי, מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה. "מדובר בכלי נשק שתפקידו להשפיל, לבזות ולנתץ רקמה אנושית וחברתית".
לרסק גם את הנשמה, לא רק את הגוף.
"בדיוק. מקרי האונס שבוצעו ב-7 באוקטובר מוכיחים שמחבלי חמאס לא חיפשו רק להרוג, אלא עשו ככל שביכולתם לשבור את הרוח. זה חלק בלתי נפרד מטרור - להנכיח את האימה, להתעלל בנפש, לייצר כאוס, פחד, בהלה וחורבן. גם השחתת הגופות היא מהלך ראווה שהוא חלק מהמטרה הזו. הרי הם לא הסתפקו בהרג, הם נשארו שם וטרחו להשחית את הגופות כדי שמי שיימצא, יימצא לא שלם, שהמראה יהיה מזעזע ככל שניתן. בחלק מהמקרים שבהם בוצע אונס בממדים גדולים במהלך מלחמה, מטרתו הייתה גם שינוי דמוגרפי של ממש כחלק ממהלך של רצח עם".
עבירות מין נגד נשים נתפסות בקרב חברות כחילול כבודה של האומה כולה. לפעמים קשירת מעשה האונס לפגיעה בכבוד האומה משכיחה את אכזריות הפגיעה בקורבן. תופעה זו הופכת לחמורה יותר ככל שהחברה שמרנית ופטריארכלית יותר. במקרים מסוימים בהיסטוריה, נשים שהיו קורבנות לאלימות מינית קשה ושרדו נאלצו לגלות שהן מוקעות מקהילותיהן. כך קרה למשל במלחמת העצמאות של בנגלדש שהתרחשה ב-1971. במלחמה איבדו את חייהם כ-3 מיליוני בני אדם, ועל פי הערכות, כ-300 אלף ילדות, נערות ונשים בנגליות נאנסו על ידי חיילים פקיסטנים. רבות נרצחו אחרי האונס, וכ-25 אלף מהן הרו לאנסים. למרבה הצער והכאב, הסיפור המחריד הזה לא מסתיים כאן. יש לו פרק נוסף, מחריד לא פחות: לאחר קבלת העצמאות סירבו הגברים הבנגלים לקבל בחזרה לחיק הקהילה את הנשים והבנות "המחוּללות" ואת התינוקות שהרו לאויב. האפשרות היחידה שנותרה לנשים כדי לפרנס את עצמן ואת ילדיהן הייתה זנות.
מבחינה היסטורית, הטרגדיה של הנשים הבנגליות אינה יוצאת דופן. המשולש הזה - נשים, אלימות מינית ומלחמות - יצר אומללות בלתי נגמרת במשך אלפי שנים. השאלה המתבקשת היא איך יכול להיות שאף אחד לא ניסה מעולם לעצור את זה? איך ייתכן שכל כך הרבה עמים, מדינות ותרבויות נתנו לפשעים הנוראים האלה להתרחש ולא ניסו לחשב מסלול מחדש?
לאורך ההיסטוריה נעשו כמה ניסיונות להתנגד לאלימות מינית בזמן מלחמה, אולם אלה נכשלו תמיד. בימי הביניים, לדוגמה, הכנסייה הקתולית ארגנה את "שביתת הנשק של אלוהים", שמטרתה הייתה להפחית את האלימות ולהגביר את הפעילות הדתית. הכנסייה קראה לחיילים להימנע מלתקוף אזרחים שאינם מעורבים בלחימה וקידמה את אידיאל האבירות שלפיו יש להגן על החלשים - נשים, אלמנות ויתומים. כמה הוגים נוצרים העלו על נס את העקרונות האלה, אולם אונס וביזה המשיכו להיות שכיחים במצבי מלחמה. ההסבר שסיפקו לכך פשוטי העם היה שכל האוכלוסייה הנכבשת - גם נשים וילדים - היא האויב, והכוח הכובש יכול לעשות באויב כרצונו. בימי הביניים המאוחרים, דיני המלחמה אף התייחסו לאונס וביזה בזמן מלחמה כסימן להצלחתו של הלוחם בשדה הקרב ומעין "פרס" על הניצחון. יוצא דופן היה המשפטן ההולנדי הוגו גרוטיוס, שנחשב עד היום לאחת הדמויות המרכזיות בהנחת היסודות למשפט הבינלאומי. הוא היה בין הראשונים שניסו לנסח חוקי מלחמה בינלאומיים. הוא הטיל איסור על אונס נשים בזמן מלחמה, בנימוק שאינו הכרח ביטחוני ושהוא מסמל שפל מוסרי, אבל אף אחד לא הקשיב.
עברו עוד כמה מאות שנים ועוד כמה מאבקים מזוינים וקורבנות עד לתחילתו של המשפט הבינלאומי. ועידת ז'נבה הראשונה התקיימה ב-1864, ובמהלכה התכנסו נציגי המדינות האירופיות כדי למסד לראשונה את חוקי המלחמה באירופה תחת אמנה בינלאומית.
"בעצם, אפשר לומר שמראשית הבניית המשפט הבינלאומי התחילה גם איזושהי התייחסות להיבט של פגיעה בנשים", מסבירה עו"ד טהון אשכנזי. "בשלב הראשון דובר על האיסור של פגיעה בכבוד המשפחה - כאשר אונס נשים יכול להיכלל תחת הקטגוריה הזו. טרם התקבלה ההכרה בפגיעה בקורבן, בזכות האישה לזהות, לאוטונומיה ולבחירה אישית, ומי שאנס נשים נחשב למי שפגע בערך המשפחה. זו תקופה שבה לנשים אין עדיין זכויות פוליטיות אזרחיות וגם לא זכויות כלכליות ברוב המדינות בעולם, ולכן פגיעה בהן נתפסה כפגיעה בכלל הקהילה.
7 צפייה בגלריה
''מראשית הבניית המשפט הבינלאומי התחילה גם התייחסות לפגיעה בנשים''. בית הדין בהאג
(צילום: Shutterstock)
"אחרי מלחמת העולם השנייה הוקמו בתי משפט בינלאומיים במטרה לשפוט את פושעי המלחמה. במשפטי נירנברג ניתנו עדויות מפורטות על פשעי אלימות מינית, אולם איש לא הועמד לדין בגינם. גם בבית הדין הבינלאומי בטוקיו לא הורשע אף אחד באלימות מינית, למרות שבית הדין ציין כי מעל ל-20 אלף נשים ונערות נאנסו במהלך השבועות הראשונים של הכיבוש היפני של העיר הסינית ננקינג. רק הגנרל טומויוקי ימאשיטה הורשע, בין עשרות הסעיפים האחרים, באי מניעת האונס שביצעו חייליו.
"הפעם הראשונה שבה האיסור הוגדר בצורה מפורשת הייתה באמנת ז'נבה הרביעית ב-1949. האמנה אסרה על אלימות מכל סוג שהוא כלפי אזרחים, וסעיף 27 באמנה אוסר במפורש על אונס בזמן מלחמה ועל זנות בכפייה בסכסוכים בינלאומיים. באמנה הזו אונס עדיין מוגדר כ'פגיעה בצניעות ובכבוד'. כלומר, הפגיעה היא חברתית ולא אישית. הגדרה זו נותרה בעינה עד הפרוטוקולים של אמנת ז'נבה ב-1977. בפרוטוקול הראשון נוסף היבט של הגנה על נשים וילדים במלחמה, ובפרוטוקול השני הוסף איסור על אונס, שהוגדר לראשונה כפגיעה בכבודה הסגולי של הקורבן".
האיסור על אלימות מינית וההכרה בה כפשע שיש לתת עליו את הדין חשובים מאוד, אולם כל ילד יודע שלא מספיק לומר שאסור, צריך גם להעניש את מי שמפר את האיסור. קפיצת המדרגה המשמעותית הזו התרחשה רק ב-1994, בשתי מדינות שמפרידים ביניהן אלפי קילומטרים: יוגוסלביה במזרח אירופה ורואנדה באפריקה.
כ-800 אלף בני אדם נרצחו במה שמכונה "רצח העם ברואנדה". המבצעים, בני ההוטו, קבוצה אתנית מסוימת, טבחו בשיטתיות ובאכזריות בבני הטוטסי, קבוצה אתנית אחרת, במשך כמאה ימים. בסיום האירועים הקים האו"ם בית דין פלילי בינלאומי במטרה לבחון את הפשעים שבוצעו ברואנדה. שם התגלה כי הרצח כלל גם מקרי אונס רבים: על פי הערכות שונות, כחצי מיליון נשים ונערות נאנסו. האדם הראשון שנשפט והורשע על אלימות מינית הוא ז'אן פול אקייסו, שכיהן כראש עיר שבתחומה נרצחו בני טוטסי. כתב האישום הראשוני שהוגש נגד אקייסו לא כלל עבירות מין, אולם לחץ של ארגוני נשים הוביל לשינוי בכתב האישום. במהלך משפטו נקבע לראשונה כי גם אלימות מינית בזמן מלחמה יכולה להיחשב כפשע מסוג רצח עם. בית הדין קבע כי מקרי האונס הרבים של נשות הטוטסי נועדו להכחיד את הטוטסים. השופטת נאווי פילאי הצהירה לאחר פסק הדין: "מאז ומתמיד אונס נחשב כשלל מלחמה. מעכשיו זה ייחשב כפשע מלחמה. אנחנו רוצים להעביר מסר: אונס הוא כבר לא פרס על ניצחון במלחמה". בתום ארבע שנים של דיונים משפטיים, עדויות וראיות הוגדרה לראשונה עבירת האונס כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות.
ובחצי השני של העולם, באותן שנים פחות או יותר, הואשמו שמונה חיילים סרבים באונס נשים מוסלמיות במהלך מלחמת יוגוסלביה. עורך דינם טען להגנתם כי נהוג לשמוע עדויות על אונס, אך יש להבליג על המעשים ולהתייחס אליהם כהתנהגות פוגענית כי הרי כך היה מאז ומעולם. השופט ריצ'רד גולדסטון השיב לו: "אכן, אונס לא עניין עד כה את הקהילה הבינלאומית, אבל הגיע הזמן להתמודד בגלוי עם המעשים האכזריים הללו".
בית הדין הרשיע שלושה חיילים בביצוע מעשי אונס, שעבוד מיני ועינוי מיני, ובכך קבע תקדים משפטי. בפסק הדין הוכרה זכותן של נשים לחירות מאלימות כזכות אדם, ועבירת האונס הוכרה כפשע נגד האנושות.
במשפט נוסף הורשע חייל נוסף באלימות, בתקיפות מיניות ובהשחתת איברי מין, כאשר לראשונה הקורבנות המרכזיים היו גברים.
"זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנשים באמת שילמו מחיר מסוים על הפשע הזה. זה נכון שאקטים של אלימות מינית נלוו לכל המלחמות בהיסטוריה, אבל במלחמות שהתקיימו בסוף המאה ה-20 ביוגוסלביה וברואנדה אונס שימש ככלי נשק מרכזי", מסבירה טהון אשכנזי. "במלחמת יוגוסלביה, שגבתה את חייהם של כ-130 אלף בני אדם, התרחשו בין 20 אלף ל-60 אלף מקרי אונס. ברואנדה נאנסו חצי מיליון. בשתי המלחמות האלה היה ממש ניסיון אקטיבי של שינוי מרקם האוכלוסייה.
"לראשונה בהיסטוריה הכירו בכך שעבירות מין הינן חלק מאותם פשעים הפוגעים באינטרסים המשותפים לכלל מדינות העולם ומזעזעים את המצפון האנושי. בנוסף, לבתי הדין המיוחדים ליוגוסלביה ולרואנדה הייתה גם תרומה בכל הנוגע ליחס שלו זכו קורבנות האונס במהלך העמדה לדין. ארגונים פמיניסטיים טענו שהתמונה ההיסטורית שתעלה במשפטים הבינלאומיים תישאר מעוותת אם לא ייכללו בה גם העבירות נגד נשים, ולא יישמעו העדויות של קורבנות־נשים. דרישת הארגונים לאפשר לקורבנות להעיד הגדירה מחדש את יחסו של המשפט הפלילי הבינלאומי לקורבנות הפשע, ונועדה לתת קול והכרה לקורבנות".
ב-1998, אחרי שבתי הדין ברואנדה וביוגוסלביה קבעו את מה שקבעו, הגיעה אמנת רומא הכוללת את עקרונות היסוד שלפיהם פועל בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אמנה זו נחשבת כיום לקודקס הפלילי המודרני הבינלאומי. האמנה קובעת כי פשעי מין נכללים בפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, וכי רדיפה על רקע מגדרי היא פשע נגד האנושות.
"על בסיס אמנת רומא יש כבר הרשעות של לוחמים ומפקדים במלחמות, לא רק על ביצוע אונס אלא גם על מתן הוראות. בקונגו ובדארפור, לדוגמה, הורשעו מפקדים בדרגות גבוהות שהורו על אונס וכיוונו את הלוחמים לתקוף אזרחיות".
מה צריך להוכיח אם רוצים הרשעה באונס כפשע מלחמה?
"כדי להגדיר אונס כפשע מלחמה ולא כעבירת אונס הוא חייב להיות רחב ושיטתי, כאשר מטרתו היא להביא להרס כולל של הקהילה. במילים אחרות, הוכחה של מקרה אונס בודד, מחריד ככל שיהיה, לא מספיקה. הרף הגבוה הזה מהדהד גם את ההתמודדות שלנו היום עם מחבלי חמאס. זה רף קשה להוכחה מבחינה משפטית. כדי להביא להרשעה לא מספיק להוכיח שהיו מקרי אונס, אלא גם הוראות מפורשות ושיטתיות מסוימת".
חודש לאחר טבח השבעה באוקטובר נחשף כי משטרת ישראל אספה עדויות על אונס והתעללות מינית במטרה להציגן בהמשך בבית הדין הבינלאומי בהאג. מחקירות של מחבלי חמאס במשרדי השב"כ עולה שאחת ההוראות המבצעיות שקיבלו לפני מתקפת הטרור הייתה "לקחת, לחטוף ולהשחית את האישה היהודייה ואת ילדיה".
ולמרות זאת, לא בטוח שנזכה לראות את מחבלי חמאס עומדים לדין על אונס. "צריך לקחת בחשבון שבאופן מצער רוב הקרבנות כבר לא בין החיים. יכול להיות שיהיו עוד עדויות בהמשך, כי בדרך כלל עדויות על אלימות מינית מגיעות מאוחר יותר. לוקח זמן עד שאנשים מעבדים ומצליחים לדווח על זה. זה נכון שאונס נשים בהיקף נרחב הוא אחד הדברים שהכי כואבים לאומה, אבל צריך לזכור שלפני הכאב של אומה שלמה יש פה כאב של קורבנות ספציפיים עם שם ופנים. מצד אחד יש פה רצון להניע לפעולה את הקורבנות ולגרום להן להעיד, אבל עדיין צריך לשמור על הכבוד אליהן ועל זכותן לפרטיות. העבודה המשפטית לומדת ממה שנעשה בבתי הדין הבינלאומיים ומנסה למצוא פתרונות כדי כן להעמיד אותם לדין, אבל יש פה אתגר גדול".
