שישי בצהריים אני יוצאת מהמלון שלי ויורדת למטה, למרכז המסחרי היחיד של מצפה רמון, "שכונת התיירים" כמו שקוראת לזה החברה שלי שגרה פה 14 שנה. המלון שלי הוא מה שמכונה "סמארט הוטל", מלון חכם, שמתופעל בצורה דיגיטלית, ללא אנשי שירות שיסחבו לך מזוודות או פקידת קבלה, ועם סיסמה סודית לכניסה שקיבלתי בסמס כאילו שאני מינימום ג'יימס בונד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מצפה רמון היא אלופת העולם בשילובים בלתי אפשריים כאלו. בין החדשני והעתיק, היצירתי והתקוע עמוק בחולות הטובעניים של הזמן. מצד אחד יש פה מלון חכם, ואת מתחם הגלמפינג של רשת מלונות "סלינה" - שמדגמנת שאנטי זרוק של מוש בן ארי, אבל במחירים של הופעה של דה וויקנד. שלא לדבר על מלון "בראשית" האלגנטי, עם בתי האבן שמשקיפים ישר לתוך המכתש המרהיב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל בצד השני? מצפה רמון היא עדיין עיירת פיתוח לפי הספר, עם שיכונים שתוכננו בשנות ה-50 וה-70 ובתים בגוני אדמה מרגיעים של אפור, חום ובז', מה שנותן לה תחושה מעומעמת כזו של פטה מורגנה. אחוזי האקדמאים פה נמוכים בחצי מהממוצע הארצי, ככה זה כשהצעירים עוזבים, כי אין גם כמעט מקומות עבודה חוץ מבמלונאות ובתיירות. יש רק סופרמרקט אחד, חוץ מהקו-אופ שהרים הגרעין החרוץ של "דרור ישראל", או כמו שאמר לי מדריך התיירות אלן גפני, שנראה קצת כמו ששון קונרי היה נראה אחרי שנים של להוביל בלגיות מותשות מחום בין צפונות המכתש: "במצפה יש את כל סוגי האוכלוסייה, חילונים, דתיים, מסורתיים, בני הגרעין התורני ואמנים תל-אביבים; יש פה עבריים, בדואים ומוסלמים, אנשי חיל האוויר ונוצרים, ואת כולנו מאחד ומגבש רק דבר אחד: שנאה יוקדת לסּוּפֶּר שלנו ‑ שהוא הכי יקר בארץ".
בעוד שלושה חודשים ייערכו פה בחירות לרשויות המקומיות, שגם הן נראות כמו קוקטייל הזוי של חדש וישן. מהצד האחד פלורה שושן, מצפאית ותיקה ומוערכת על ידי התושבים, אבל גם פוליטיקה ישנה קצת, בטח בהשוואה למי שעומד מולה ‑ אליה וינטר מהגרעין התורני, שהתחזקותו עוררה פה חתיכת מאבק עצוב בין חילונים לדתיים. בנוסף יש עוד כוח חדש, איש התיירות האהוב נדב סילברט, אבל כל הסימנים מראים שהולך להיות פה קרב לחיים ולמוות על צביונה של העיירה. מה היא תהיה בעוד שלושה חודשים, ליברלית ופתוחה? דתית יותר? קיצונית יותר?
מי היה מאמין שדווקא מצפה, הזעירה והמרוחקת כל כך, תהפוך לשדה קרב רותח בין דתיים לחילונים, להוט ספוט אידיאולוגי של מלחמה שניטשת בין אנשי הגרעין התורני "ועליתם בנגב" לישיבת "מדברה כעדן" שהכו פה שורש, לבין כל מי שרואה בגרעין התורני הזה איום אמיתי למצפה כמקום של חופש, עיירה שנותנת לך להיות בדיוק מי שאתה. ובכל זאת, זה בול מה שקרה.
דמעות עולות בעיניים של יובל שטיין כשהיא מדברת על הערב ההוא, שבו אלמונים פרצו לבית שלה, טיפסו דרך המרפסת, עלו על הגג וגילחו בסכין את דגל הגאווה שתלתה שם. היא בת 27, מאורנית במקור, הייתה מ"כית בצבא וגרה פה כבר ארבע שנים. "אני זוכרת שכשתליתי אותו עברה בי המחשבה שאולי יתלשו את הדגל, אבל מיד אמרתי לעצמי שלא, אני סומכת על התושבים המקסימים של מצפה. והקטע הוא שאני בכלל לא בן אדם פוליטי, בכלל לא בשיח הזה. אני אחת כזאת שתמיד מחייכת לכולם ברחוב, לא צורכת חדשות. ארבע שנים אני חיה פה ולא שופטת אף אחד. סמכתי על זה שכולנו מצפאים ושכנים ומחבבים אחד את השני, ופתאום כל האמון הזה נשבר לי".
מה עשית?
"העליתי פוסט לפייסבוק. בהתחלה לא הגיבו לי, אף דתי לא כתב: 'אני מצטער בשם הציבור שלי'. לא הבנתי, אני הייתי מתביישת אם מישהו מהצד שלנו, במירכאות, היה עושה דבר כזה. הייתי מבקשת סליחה. ואז הגיעו תגובות רעות, היה מישהו שכתב לי 'מגיע לך', ומישהי שהגיבה באמוג'י של מאה אחוז כזה צוהל, והמון לייקים שעודדו אותם".
"אני דווקא מכיר את זאת שהעלתה את המאה אחוז", אומר גיא שטיין, אחיה של יובל, שהצטרף בינתיים לשיחה, "היא מתאמנת איתי בחדר הכושר, תושבת המקום, לא מהגרעין. כתבתי לה מיד משהו כמו: את מכירה אותי, אני קונה אצל אמא שלך בחנות, מאיפה מגיע הרוע הזה על מה שקרה לאחותי? והיא כזה: 'נשמה, אל תפנה אליי בכלל'.
“ממש קשה לי עם המצב שנוצר פה. אני גר בין שני בתי כנסת, שומעים את התפילות של יום כיפור מהמרפסת שלי, שתליתי עליה דגל גאווה. אני כבר צופה שעומדים לפנות אליי לפני יום כיפור, כי התפילות נערכות בגן מול המרפסת, לכיוון ירושלים. וזו הקבוצה של האנשים שאני מתפלל איתה. ועדיין, אם יבקשו ממני להוריד, אני אגיד להם לא. לא מהתרסה, כי לשם הגענו.
"זה לא היה ככה פעם. תלמידי ישיבה היו תופסים איתנו טרמפים או שאני איתם. זה מקום כל כך קטן ושכונתי, אין פה באמת מקום למלחמה כזו. אבל השנה אני יכול לראות איך אנשי הגרעין כבר טיפה פחות נחמדים, פחות 'שבת שלום', יותר חשדנות והסתגרות. וגם אני הולך ומסתגר בתוך העמדות שלי, התעוררנו, אנחנו מבינים שעכשיו הם מתקיפים את קהילת הלהט"ב ובעוד כמה שנים זו תהיה קדושת השבת. ואחרי זה יבקשו מיובל לשמור על הצניעות ולהתלבש מכוסה".
יובל בכלל עברה לפה בגלל שהייתה ילדת מדבר. לפני מצפה היא גרה שנה וחצי בחוות ערנדל, חוות בודדים בערבה. "הגעתי בתקופה של הקורונה. כל היום היינו בגבים, פה למטה במכתש, יורדים מהדירות, הולכים לשכשך במים. זה היה כמו חלום". בינתיים היא התחילה ללמוד תיאטרון, "למרות שאני לא רוצה להיות שחקנית", עובדת בפאב "הברך" ושוקדת על עסק קייטרינג משלה. גיא הצטרף אליה לפה אחרי כמה שנים בפורטוגל. הוא מדריך אסטרונומיה, מקצוע מהסוג שקיים רק במקומות סחופי כוכבים ומכושפים כמו מצפה רימון. "אבל לא עובד במכתש", הוא אומר, "למרות שהלוואי שאתקבל לעשות מחקר שם. בינתיים אני לומד פיזיקה באוניברסיטה הפתוחה".
קצת קשה לי להבין למה, אבל מהר מאוד אני מגלה שצעירים כמו יובל וגיא מעוררים סלידה בחלק מהתושבים במצפה. "עזבי אותך מההתייפייפות, הם באו לפה כבר סמולנים", אמר לי גבר מזוקן ועצבני בכניסה למלון. "באו מתל אביב, עם כל הדעות שלהם על זה שגבר יכול להיות אישה רק כי הוא שם על עצמו שמלה, ואני עכשיו חייב לקרוא לג'מוס הזה עם השרירים והגוש בגרון 'גברתי', כי אחרת ישימו אותי בכלא. הם התחילו את כל הבלגן פה, החליטו לעשות מצעד כמו בדיזנגוף כדי להבעיר את הרוחות, לערבב את השקט. אל תקני את זה שהם מתבכיינים שהורידו להם דגלים או מתקיפים אותם, אף אחד לא היה אלים אליהם, אני אומר לך באחריות. הם ממציאים על הגרעין, שעוזר פה לכולם ונותן תלושי מזון וטיפל באחותי, שהם הורידו להם דגלים כי הם אנטישמים ושונאים את הדת. בטח הארגונים שלהם הורידו אותם בעצמם".
הייתי שמחה להכיר לאיש הזה את נעמה ועדיה, בלונדינית מקסימה בת 24 שעובדת אף היא כמדריכת אסטרונומיה, וטבחית ב"קפה גינה", קפה כיפי שנפתח ברובע הבשמים. גם היא תלתה דגל גאווה בבית שלה, עד שיום אחד חזרה וגילתה שהוא כוסה כולו בביצים ובעגבניות שמישהו השליך עליו. אבל היא כל כך לא שיפוטית, שהיא ממש מבקשת ממני שלא לקבוע שזה היה מישהו מאנשי הגרעין. "מבחינתי זה יכול היה להיות באותה מידה איזה נער משועמם. אני בעצמי לא אוהבת ששופטים אותי ככה".
איך הרגשת כשגילית שטינפו לך את הבית?
"חזרתי באותו יום ב-11 וחצי. אני מגיעה, פותחת את השער ורואה שיש לי ביצים על כל הקירות, עגבניות. אני זוכרת שהסתכלתי ולא הבנתי מה הקשר בהתחלה. לקח לי קצת זמן להיזכר ולהבין - אה, נכון, יש לך דגל גאווה בבית.
"אני מודה שבהתחלה ממש פחדתי. עלו לי כל מיני מחשבות לא רציונליות, כמו אולי הם עקבו אחריי, בדקו שאני יוצאת מהבית. כתבתי הודעה בקבוצת 'צעירי מצפה', שאגב, יש בה גם דתיים ‑ שעשו לי הפתעה לא נעימה בבית ושאשמח אם מישהו יבוא לישון איתי בחדר האורחים. כתבה לי מישהי ממש מקסימה, 'היי, אני שכנה שלך, בואי אליי'. דיברנו כל הלילה והיום אנחנו חברות. אני יודעת שזה נשמע מוגזם, אין פה באמת אלימות ביישוב, אבל אותי זה טילטל קצת. זה מקום כל כך בטוח ורגוע, ופתאום זה נראה כמו אשליה".
לאחים שטיין, לנעמה ולעוד הרבה צעירים כמוהם במצפה, לא באמת אכפת מהקרב הפוליטי המטונף שמתנהל בימים אלו בארץ. הם לא מתעניינים כל כך בקפלן, לא רבים בטוויטר עם שקמה ברסלר או ינון מגל. הם באו לפה כי הם לא רצו את הלחץ שיש בתל אביב - להנחית עבודה שווה, לעשות את הקעקוע הכי מקורי כי כולם כבר עשו שפירית, להתיידד עם הבריסטה בקפה השכונתי כדי שיידע שאתה שותה ארוך עם חלב סויה וניל. הם באו לפה כי הם נשמות חופשיות, כדי לגלות מי הם באור הלבן והמסנוור הזה שיש רק במצפה. סוג של היפים מסוג חדש, תנועת האטה של בני 20 שמחפשים קצת אוויר ויופי בארץ הקשה שלנו. "מצפה זה המקום היחיד בארץ שאני רוצה לחיות בו", מסביר גיא. "אני איש ים, סקיפר, גולש, וזה גם קרוב מספיק לאילת וגם הקצב פה, אין את כל הפקקים והפיח שיש בעיר גדולה".
אז מה קרה להם שהם התחילו לבעור ככה? יובל אומרת שזה בגלל ההסלמה שחלה השנה, בעיקר בשבועות שלפני המצעד. "יום אחד קמתי וראיתי שלט שחור עצום על הבית של השכנים: 'די לכפייה הלה"טבית'", היא אומרת, "זה היה כל כך בוטה, כי מי כופה משהו עליכם? החברה הלסבית שלנו, שתמיד עושה רק טוב? ואחרי זה היה האירוע במתנ"ס".
יובל מתייחסת להרצאה שיזם הגרעין ביוני וענתה לשם "אמן על הילדים". העבירה אותה דלית לאוב-סוטר, המכונה גם גלי בת-חורין ‑ פובליציסטית ואקטיביסטית ימנית שידועה בדיעותיה החריפות נגד השמאל והפרוגרס, וגם כתבה מאמר בשם "להט"ביסטן" ובו הסבירה איך ארגונים בינלאומיים משתמשים בלהט"בים כדי לפרק את ישראל מבפנים. "הסאונדמנית באירוע היא חברה טובה שלנו ולסבית", אומר גיא, "היא הלכה לשם להתפרנס. אבל באיזשהו שלב, היא לא יכלה להתאפק והתחילה לענות לגלי בן-חורין. למשל כשהיא שאלה: 'מה יש לנו, הסטרייטים, שלכם הלהט"בים אין?' היא ענתה: 'למשל הזכות לנישואים’. לאט-לאט התכנסו סביבה בחורי ישיבה שעמדו מעליה בצורה מאיימת ואמרו לה: תעופי מפה".
האירוע הזה קומם את החילונים והוציא אותם מאדישותם. והיקיצה הזו שינתה אנשים, כמו את החברה האהובה שלי, שחיה פה במצפה ותמיד אהבה לשכב בשמש ולכתוב, ופתאום הפכה לחיה חברתית שעובדת שעות במטה מאבק כדי לנסות ולמנוע מווינטר לזכות בראשות מצפה. "אני מרגישה שמצאתי את המקום היחיד שאדם כמוני יכול להיות מאושר בו", היא אומרת. "ופתאום הם באו, עם מתק השפתיים הגפילטע פישי שלהם, השתלטו פה על שכונה שלמה, עשו רחצה בבריכה הציבורית בהפרדה, שמו גרפיטי נגדנו, פיזרו שלטי בחירות דוחים למפלגת נעם. אני יודעת, נהייתי כועסת, לא סובלנית, אבל אני בוערת מזה. באיזו זכות הם באו לקחת ממני את המקום היחיד שהיה הבית שלי?".
רז גלוזרמן, אמן ואשת תרבות ורוח, רכזת "מרחב גאווה" מיזמי הקהילה הגאה הבולטים במצפה רמון, וממארגנות מצעד הגאוה (והסיוט הכי גדול של כל מתנגד לקהילה, בשמלת זהב, מטפחת, ואישיות של מלכה פרעונית): "נוצר סטטוס-קוו שבו מותר להסית, להיות מרושע ואלים, ולהגיד: למה אתם לא נותנים לבטא את הדעה הזו? איך הם יכולים לבוא מדמוניזציה כל כך קיצונית, ואז להתחסד ולהגיד בואו נדבר. אין לך זכות קיום אבל בוא נשוחח".
כבר די הרבה זמן מתנהלת פה, במצפה, מלחמת התרבויות הזו. מלחמה בין קהילת הליברלים-חילונים-אמנים-תל-אביבים, לבין אנשי הגרעין התורני והישיבה "מדברה כעדן", שם שכל הזמן גורם לי לחשוב על צימר לשעה בצוקים.
אנשי הגרעין, שהתיישבו על שטח גדול, מציעים דיור מוזל למצטרפים, ובימים אלו בונים פה עוד ישיבה ומרחיבים את השכונה שלהם בעוד כמה מאות יחידות דיור. שיהיה ברור, הגרעין הזה מלא באנשים נפלאים, כך מספרים התושבים, והוא עושה מעשי חסד רבים פה, מחלק תלושי מזון למאות תושבים, עוזר לחולי סרטן. זה פשוט שהרב הנערץ של גרעין מדברה, צבי קוסטינר, הוא תלמידו של הרב טאו, מישיבת הר מור השנויה במחלוקת. הרב והמנהיג הרוחני של מפלגת נעם.
החברה האהובה שלי גם שלחה לי סרטון שבו צולם הרב קוסטינר כשהוא אומר לתלמידיו: "לא להתבייש, לקחת אומץ, איפה שאתה עובד תגיד 'להט"בים הביתה', 'הומואים הביתה'. רשע, רשע ועוד רשע. מי יודע כמה אלימות יש שם. הם הולכים להכניס לכל בית את השיגעון הזה".
מכר דתי שהסתמסתי איתו טען שלא פירשתי נכון את כבוד הרב. שכשהוא אומר להט"בים הביתה, הוא אומר תעשו מה שבא לכם בצנעת דירתכם ונאהב אתכם, למה לנפנף בזה במצעדים. את המילים רשע, אלימות, שיגעון? רש"י של הוואטסאפ התקשה יותר להסביר.
עכשיו אני עומדת באזור נווה עופרים, שכבר זכתה לכינוי השכונה של הגרעין. בשלב זה אני כבר כמה ימים במצפה, ולא הצלחתי לדבר אפילו עם בן אדם אחד מהגרעין התורני. כולם אומנם חייכו במאור פנים כשניגשתי אליהם, אבל בשנייה שאמרתי שאני עיתונאית הפנים שלהם מיד התקדרו והתעננו, כאילו היו המכתש שצל גדול של נשר חולף מעליו. אישה דתייה נחמדה, דווקא לא מהגרעין, הסבירה לי: "את יכולה לשכוח מזה. יצאה בקבוצה של הדתיים הוראה לא לדבר עם התקשורת. והאמת? אני יכולה להבין את זה. כי בעבר שיתפנו פעולה וכל כך התאכזבנו. התקשורת רק סילפה את דברינו והוציאה אותנו שטנים ופרימטיביים ואנשים רעים".
זה מטורף לראות, הבתים הצפופים פה הם כבר לא בתים, הם שלט חוצות ענקי. בניינים מפוצצים בשלטים של "די לכפייה הלהט"בית", "אבא ואמא זה משפחה". "כבד את אביך (מודגש בקו) ואת אמך (עוד קו) – מצעד הענווה". אם זה טיפה יותר תיבת המסרים של נעם ‑ אבי מעוז היה צונח עכשיו מהגג.
לא שהחילונים פה פראיירים. הם מחזירים בעשרות דגלי גאווה שמתנוססים מכל מרפסת וחלון. פעם מלחמת השלטים והדגלים הזאת קרתה בעיקר בסביבות חודש יוני, ממש לפני מצעד הגאווה, אבל מיד אחרי המצעד היו מסירים אותם וחוזרים להלוות האחד לשני מצופים לבריכה בשביל הילד. עכשיו אנחנו שבוע ומשהו אחרי המצעד האחרון והבתים עדיין מכוסים באג'נדות, כמו השמלות של מירי רגב בטקסים. וגם החשד והסלידה בין שני המחנות רק הולכת ומסלימה.
השנה, לאור ההסלמה, תלו אנשי הגרעין שלט עצום בגודלו, שמכסה ממש את כל הקיר של בניין בן ארבע קומות, שעליו כתוב: "עם אחד - משפחה אחת". השלט הזה ממש משקיף על שני בתי הספר היחידים בעיר לחילונים. "הילדים שואלים על זה כל הזמן", אומרת מיכל רומי, תושבת מצפה מאז גיל שלוש ומנכ"לית מקאן אריקסון ואלי, שלוחה של משרד הפרסום המצליח שהקימה במו ידיה פה במצפה. "הם אולי לא מבינים את הסיסמה, אבל מבינים את הסנטימנט. שיש פה רק סוג של משפחה אחד שנחשב לטוב, כל משפחה אחרת היא פגומה".
"הילדים אולי לא מבינים את הסיסמה, אבל מבינים את הסנטימנט. שיש פה רק סוג של משפחה אחד שנחשב לטוב, כל משפחה אחרת היא פגומה"
הנה, קחו למשל את הפוסט הכואב של מאיה, אלמנתו של שחר כהן בראון ז"ל, חבר תנועת דרור שחי במצפה ונהרג בתאונת דרכים. "אני הולכת ורואה שלטים שטוענים שמשפחה אמיתית זה רק אבא ואמא", היא כתבה, "ועכשיו אבא של הילדה שלי מת, אז מה אני אמורה להרגיש?".
"אוי ואבוי. זאת לא הכוונה", מסבירה לי אישה דתייה שאני פוגשת בגינה ומבקשת להישאר בעילום שם. "מה פתאום, שאנחנו נגיד שאלמנה, או אנשים גרושים, לא יכולים לתת לילדים משפחה אמיתית? אנחנו מתכוונים רק לקהילה הגאה". "וזה בסדר?" אני אומרת לה, "שאמא לסבית תעבור עם הבן שלה והוא יראה את השלט וישאל, אמא, למה אין לי משפחה אמיתית? למה להכאיב לילדים ככה?".
"תאמיני לי שאני יודעת מה זה לדאוג לילדים", היא אומרת. "מה את חושבת, שאנחנו לא מגיבים ככה בתקיפות כי הם מנסים לפגוע בילדים שלנו? הכול היה בסדר עד שהם התחילו עם מצעד הגאווה. ללכת ככה ברחובות שלנו, עם גברים ונשים לא לבושים, בדיוק כשהילדים שלנו יוצאים מבית הספר?".
עכשיו זה אולי יותר ברור. מצפה, הצ'יל שבעיירות, הפכה להיסטרית כי שני המחנות גירדו זה לזה את החרדה הכי גדולה שיש לאדם - הילדים שלו. ההורים החילונים חוששים שבקרוב מאוד הילדים שלהם ילמדו בהפרדה, או שהעיר תהפוך לכל כך דתייה ואדוקה שהיא תרד בדירוג הסוציו-אקונומי והכול יהיה מוזנח ובלי עתיד. "הזווית הכלכלית מאוד חשובה", אומרת מיכל רומי, "בחזון שלי, מקאן ואלי אמור להפוך להיות ראש חץ לחברות נוספות מכל הארץ. אבל עכשיו? מה יהיה הפיץ' שלנו בשבילן לבוא ולעבור לפה? מי ירצה לבוא לגור כשמסביבו שלטים מסיתים ומשסעים ששוללים לא רק להט"בים, גם כל מי שמאמין באורח חיים ליברלי? מי ירצה לגדל את ילדיו באווירה של 'רק אם אתם נשואים אתם נורמליים'? פעם היה לנו חלום, לבנות פה את בירת תיירות המדבר, פנינת הנופש. מי יבוא לנפוש פה כשאין בית קפה או מסעדה והכול יהיה סגור בשבת?".
ומצידם, ההורים הדתיים ביישוב חרדים בטירוף שהחילונים יגיעו לגנים ולבתי הספר שלהם ויעשו להם הסברת פרוגרס. "אם הם לא היו מתחילים עם המצעד שלהם, בחיים הגרעין לא היה מתחיל עם השלטים האלה", האישה אומרת, "תאמיני לי, ברגע שדגלי הגאווה יתקפלו, יירדו גם השלטים".
ולרגע נראה לי שמצפה באמת הפכה לגנון. עם השאלה הזו, מי התחיל ומי אשם בהתפוררות העצובה. לפחות לגבי השאלה מי יזם את המצעד הראשון יש לנו פתרון: רומי האמיצה מיד לוקחת אחריות ואומרת, "זאת הייתי אני".
איך זה קרה?
"הכול התחיל בשבוע הגאווה לפני שנתיים, כששירי, בת הזוג ואני נסענו עם הילדים לסופ"ש באילת, שהייתה מלאה בדגלי גאווה. כי ככה זה במדינה שלנו, יש דגלי גאווה בכל מקום, הישראלים סובלניים. חזרנו הביתה ואמרתי - למה אין דגלים פה, במצפה, בעצם?
"כתבתי לרוני מרום, ראש המועצה, שהייתי רוצה לראות דגלים תלויים ברחבי העיר. לא ענה לי. עשיתי לו סימן שאלה עם דגל גאווה. ואז הוא כתב לי, 'מיכל, לא חושב שזה מעניינה של המועצה, שבוע טוב'. אמרתי מיד טוב, לא נותנים לי לתלות דגלים, אני אעשה מצעד גאווה. הזמנתי כמה חברים, עשינו פה ישיבה, החלטנו שבעוד עשרה ימים יהיה במצפה מצעד גאווה. התקשרתי לקרן נויבך, אמרתי לה בבקשה תעשי אייטם, ואז הכתב אסף פוזיילוב התקשר אליי ואמר: 'תקשיבי, את לא מבינה איזו שיחה הזויה הייתה לי עם ראש המועצה שלכם, הוא אמר שהכול זה משטרת ההומואים, ולא יהיה פה מצעד, זה הכול ארגונים בינלאומיים שזוממים להרוס את מוסד המשפחה'.
"יום אחר כך אני פתאום מקבלת וואטסאפ עם לינק למסמך רשמי של המועצה, עם לוגו והכול, דברים שכתב ראש המועצה תחת הכותרת 'עמדתי האישית'. כל מיני דברים מזעזעים על זה שאין באמת קהילת להט"ב, ושהם צריכים להתבייש במיניות שלהם, ואני קוראת את המכתב הזה, ולא מאמינה למראה עיניי".
הרבה אנשים בפלג הליברלי נפגעו עד עמקי נשמתם כשרוני מרום פירסם את המכתב הזה. והנה ציטוט ממנו: "המטרות שאינן גלויות לכולנו (של קהילת הלהט"ב) מכוונות לפירוק הסולידריות החברתית באמצעות 'אתגור' שלושת הגורמים המלכדים בחברה האנושית - דת, לאום ומשפחה... איני מכיר בדגל הלהט"ב ואיני מוכן לכנות אותם 'קהילה', אני מתנגד לצבא הצללים הצועד במצעדי ניצחון ממנהטן עד ברלין... טעות תהיה מצידם להחצין את נטיותיהם המיניות, עליהם להבין שהם יוצאים מהכלל וככאלה נוכל כחברה להכילם".
"אני עבדתי אצלו בקמפיין", אמרה לי מישהי, "וביום שהוא נבחר עמדנו בחורשה מתחת לכוכבים ובכינו משמחה, חשבנו שהוא התקווה הגדולה שלנו. אלוף משנה ואיש צבא, חילוני, מגדל תאומים מקסימים עם אשתו, הוא היה אמור להיות הכי ליברלי בעולם. הם הגיעו אליו, זה מה שקרה, הם הרעילו אותו עם הקונספירציה של הרב טאו וקוסטינר".
והנה, שרוע על ספה בכניסה ללשכתו, כבוד ראש המועצה מזה עשר שנים. אין ספק שמדובר בגבר רב-קסם מרשים וכחול עיניים, המון תושבים שראיינתי מעריכים אותו ואומרים שהוא איש רב-זכויות בפיתוח של מצפה. הוא יזם למשל הקמה של שלוש מגמות אמנות חדשות בתיכון: תיאטרון, קרקס ומוזיקה, בנה את הסקייט פארק ואת הווטר פלייגראונד, מזרקות גייזרים מצננות. כבר המון זמן שהוא מסרב להתראיין, אבל כנראה נפלתי בעיתוי טוב, בעוד שלושה שבועות הבחירות לרשויות המקומיות והוא כבר הודיע על פרישתו. "לא התראיינתי כי התקשורת עשתה לי עוול ברמה האישית אחרי פרסום המכתב", הוא אומר, "במשך שנתיים הרגשתי נרדף. הרגשתי כמו בובת וודו חיה. ואני מודה שנעלבתי. קראו לי הומופוב, פרימיטיבי".
למה פירסמת את המכתב הזה? אתה ראש מועצה, איש מקצועי וממלכתי, למה היית צריך לפרסם מסמך על נייר מועצה רשמי עם דעתך על הלהט"בים?
"זה התחיל כשרומי פנתה אליי. היא הייתה מאוד אלימה לתפיסתי. שלחה לי סמס שהיא רוצה לעשות מצעד גאווה. סירבתי, אמרתי שהמועצה לא תיקח בזה חלק. קהילת הלהט"ב היא קהילה ככל הקהילות. לא נתלה פה דגלים לכבודם ממש כמו שלא נעטר את כל היישוב בחג של העבריים או של הבדואים. שנייה אחרי שעניתי, אני מקבל טלפון מערוץ חדשות. לא תסכים למצעד, נפרסם שאתה מתנגד. ככה, בהן צדק. אמרו לי שזה עסק מסוכן, אתה לא רוצה להכעיס את הלהט"בים. וזה קומם אותי".
ואיך זה קשור למכתב?
"האמת? כתבתי אותו כדי לעשות דווקא. רציתי להראות להם שהם לא יצליחו ללחוץ אותי, לגרום לי לפחד. ואני לא מצטער על מה שכתבתי. ניסיתי להציג את המורכבות בעולם שבו כל סוגיה הופכת להיות או בעד או נגד. מצטער, הלהט"בים זו סוגיה מאוד מורכבת. יש כרגע מהלך ענקי של פירוק זהויות בכל העולם, והם חלק מהמהלך הזה".
זה נשמע מאוד דומה למה שטוענים במפלגת נעם.
"אני לא מזדהה עם נעם, כי יש יותר מניחוח קל של גזענות שעולה מהמפלגה הזו. זה מרתיע אותי. אני אדם מאמין ומאוד מחובר למקורות. לומד תורה כל יום ראשון, עכשיו אנחנו ברמב"ם. ובקבוצת הלימוד שלי יש אחד מאנשי נעם, ואני בוויכוחים מאוד גדולים איתו".
אני מבינה שנפגעת, אבל היישוב שלך בער במהלך חודש הגאווה, למה לא החלטת שאתה כראש מועצה מכנס את כל הצדדים, סוגר אותם בחדר ולא נותן להם לצאת עד שישיגו פשרה?
"כי אמרתי לעצמי שאני לא נוגע בזה. זה כמו אש, כל מה שאעשה יהיה רע, נחכה עד שהמצעד יעבור, וכבר היום קיימתי דיון עם המנהלים לקבוע שיח של גישור ובירור בתום החודש. וגם, מה בעצם קרה פה? כמעט כלום. נזרקה ביצה על איזו דלת של מישהו, שרפו פה דגל? זה לא גל של פשעי שנאה, אלה שני מקרים חמורים שהיו צריכים לקבל מענה, ואני אומר לך בוודאות של אלף אחוז שזה לא הגרעין עשה את זה. זה מבחוץ, מפנימיות של נערי מצוקה. אומרים לי, אבל להוריד דגל גאווה זה פשע שנאה. ואני אומר - הם שונאים להט"בים, מה אתם רוצים ממני? פה זה לא מערכת החינוך".
"אני יוצא מהבית ומרגיש תחת מתקפה. זה לא כמו בבני ברק או במאה שערים, שאתה מצפה לזה, זה פה, בעיר שבה נולדתי, וזה מאנשים שמבחינתי הם זרים שהגיעו יום אחד ופשוט שינו לי את הבית"
מתן, בחור נאה ומעמיק בן 24, יכול לספר משהו על מה מרגיש כמו פשע שנאה ומה לא. כי מתן הוא טרנס. "יש אלימות, אין ספק. אני יוצא מהבית ומרגיש תחת מתקפה. זה לא כמו בבני ברק או במאה שערים, שאתה מצפה לזה, זה פה, בעיר שבה נולדתי, וזה מאנשים שמבחינתי הם זרים שהגיעו יום אחד ופשוט שינו לי את הבית. אני כבר רגיל, אבל כשבאים אליי חברים מחוץ למצפה הם בשוק. אני מרגיש שיש אווירה מסוכנת ביישוב, למרות שאין אלימות פיזית, אבל השלטים הם מאוד תוקפניים. אני לא אגיד שנעים לי ללכת ליד בית הכנסת. מצפה זה המקום שנולדתי בו, הייתי רגיל להתלבש ככה, להתלבש אחרת. ועכשיו אני חושב אולי להוריד את העגיל, לשים איזה ז'קט.
"האמת? אני יודע שמכל הלהט"בים הם הכי מאוימים מאיתנו, הטרנסים והטרנסיות. בכנות, כבר עברתי את השלב של הכעס והעלבון. לא רציתי אף פעם לשנות אף אחד, לשבור שום דבר בחברה ובטח לא להדיח אנשים להיות כמוני, כמו שטוענות שלל התיאוריות המעניינות שהם מאמינים בהן. רק לשנות את הנורמות שפוגעות באנשים כמוני".
פורסם לראשונה: 07:19, 14.07.23
