ההשוואה בין מלחמת יום הכיפורים לבין המהפכה המשפטית הייתה נחלת אנשי המחאה בלבד עד שהנשיא יצחק הרצוג העניק לה גושפנקא ממלכתית בעצרת חטיבה 14. "לפני 50 שנה בדיוק עמדנו בפני איום קיומי מבחוץ, כשאויבינו עמדו עלינו לכלותנו", אמר, "והיום מדינתנו האהובה שוב מאוימת ומעורערת, רק שהפעם - האיום הוא פנימי".
הדיון בסוגייה ראוי אבל לא אכנס אליו כאן. לעומת זאת ברצוני להציע השוואה אחרת, בין גיבורי שני האירועים האלה - משה דיין ובנימין נתניהו - שנדמה שחולקים תכונה בולטת שהייתה אחראית לעלייתם המטאורית, וגם לנפילתם בשני המקרים האלה. הכוונה לכריזמה יוצאת דופן שהולידה תחושת היבריס, יוהרה וגבהות-לב, שגבתה אז, וגם כיום, מחיר ציבורי כבד.
דיין היה הכריזמטור של מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים שלה. תמונת הרמטכ"ל עם הרטייה השחורה על עינו הייתה תלויה בבתים רבים כדגם לישראלי החדש. אחרי שהשתחרר מצה"ל ונכנס לפוליטיקה הוא לא הותיר רושם רב בפעילתו הפרלמנטרית והמיניסטריאלית עד מלחמת ששת הימים. ימי ההמתנה מורטי העצבים ונאום מגומגם של ראש הממשלה לוי אשכול הולידו ציפייה ל"איש חזק". דיין, שתמיד ידע לספק הצהרות ביטחוניות תקיפות, מונה לתפקיד שר הביטחון בלחץ דעת הקהל. חמישה ימים לאחר מכן פרצה המלחמה והניצחון הפך אותו לגיבור לאומי.
ישנם חילוקי דעות עד כמה תרם דיין לניצחון המזהיר, שהרי אשכול הוא זה שצייד את צה"ל והרמטכ"ל יצחק רבין וקודמיו בנו את תוכניות הקרבות. מה שאין לגביו ויכוח הוא כשלונו של דיין כשר הביטחון במלחמת יום הכיפורים. ביהירות בלתי נתפסת הוא זלזל בהצעות שלום, האמין שצבא סדיר קטן יצליח לבלום את צבאות מצרים וסוריה והחליט לא לגייס מילואים למרות ההתראות הברורות.
ובעיקר, האיש שבנה את המוניטין שלו על "חוזקה" התפרק לחלוטין כשצה"ל הופתע. הוא השתמש בדימוי חורבן בית שלישי וזרע פאניקה בקרב מפקדים ולוחמים שעמם נפגש עד שראש הממשלה גולדה מאיר מנעה ממנו להופיע במסיבת עיתונאים כדי שלא לפגוע במורל הציבור. המנהיג בעל ההשפעה הגדולה ביותר בממשלה בנושאי ביטחוניים הפך למר אי-ביטחון.
גם נתניהו חייב את פריצתו הפוליטית לכריזמה התקשורתית שלו. מי שהיה בסך הכול שגריר באו"ם וסגן שר לא החזיק קורות חיים מרשימים של עשייה שתצדיק את ההתמודדות שלו לראשות הליכוד ב-1993. מה שעמדו לרשותו היו כריזמה וכישורי הופעה יוצאי דופן שהעניקו לו יתרון על פני יריביו המנוסים יותר.
ובעיקר, כמו דיין, בעבודת יחסי ציבור משובחת, הוא הצליח לבנות לעצמו דימוי של איש חזק ("מנהיג חזק, לעם חזק"). הוא ניצל את שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל וכתב ספרים כדי למתג את עצמו כ"מר מלחמה בטרור". בבחירות 1996 נקרתה לו ההזדמנות כשמולו עמד שמעון פרס, איש עתיר עשייה אבל חלש בדימויו הביטחוני, שבתקופת כהונתו התרחשו פיגועי טרור קשים. ישראל חיפשה "אדם חזק" ונתניהו הצליח לשווק את הסחורה הזו. הדמיון לדיין יותר מזועק: נתניהו לא הכריע מאז את הטרור. ועיניכם הרואות, גם לא את איראן.
ד"ר ברוך לשםהמהפכה המשפטית היא ההתנסות החשובה ביותר שלו כאיש ציבור, ואין מנוס מלקבוע שהוא לא זיהה את סימני האזהרה למשבר הלאומי הגדול בתולדות המדינה, לקרע החברתי העמוק, לאיום על הביטחון, לפגיעה בכלכלה וביחסינו הבינלאומיים. גם כשקלט את ממדי השבר, התגובה שלו הייתה נרפית וחלושה. הוא לא שלט על האירוע והמשיך להיגרר בידי הקיצוניים בקואליציה ובמפלגתו.
זה יכול להיות אחד הלקחים מן ההשוואה בין מלחמת יום הכיפורים למהפכה המשפטית: אנשים כריזמטיים אינם בהכרח מנהיגים חזקים. לעיתים להיפך. דווקא מבנה האישיות שלהם, של מי שאינם טועים לעולם וחייבים להוכיח דימוי נחוש בכל מחיר, הוא מתכון לאסון.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
