באחד מלילות חודש אפריל 2002, בעיצומו של מבצע חומת מגן, התקבל בשב"כ מידע על חוליית טרור חמושה שמסתתרת בתוך מטע סמוך לעיירה עסירה א-שמאליה, מצפון לשכם. צוות של שייטת 13, יחידת הקומנדו של חיל הים, הוזנק לאזור במסוק. "הכוח שלנו היה פרוס לאורך המטע, כדי לסרוק כמה שיותר שטח", נזכר שחר שפירא. "בשלב מסוים כבר עלתה השמש והיה אור. כאשר הגענו לאחת הטראסות, אני רואה פתאום מחבל קופץ מתוך שיח, נעמד ויורה עלינו צרור".
שפירא לא חשב יותר מדי. הוא וחבריו פתחו באש לעבר המחבל והשליכו לעברו רימון. "כתוצאה מהפיצוץ המחבל עף מתוך השיח וחיסלנו אותו ביריות", ממשיך שפירא. "אז התברר שיש איתו מחבל נוסף, וחוליה אחרת בכוח חיסלה אותו מהכיוון השני. זו הייתה היתקלות קצרה יחסית, של דקות בודדות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
רק לאחר שהוסרה הסכנה התפנה שפירא להחליף כובע, או יותר נכון – קסדה: מי שעד אותו רגע היה לוחם, כזה שמסתער על מנת להרוג, הפך בן רגע לרופא מציל חיים. "אתה מיד עושה סוויץ' ומתחיל לטפל", מספר שפירא. הוא ניגש במהירות לרב-סמל ניר קריצ'מן, לוחם ותיק בשייטת, שנפגע אנושות מאותו צרור מפתיע שירה המחבל. "קליע אחד פגע בקסדה של ניר ופצע אותו באופן קשה בראש. הנשמנו אותו בשטח וגם נתנו לו נוזלים, ועשינו איתו תנועה די מורכבת עם אלונקה בין הטראסות, כדי להגיע למקום שבו אפשר להנחית מסוק פינוי".
5 צפייה בגלריה
אל''מ ד''ר שחר שפירא כרופא אגוז. ''אין הנחות, גם לא במשקל שאתה סוחב''
(צילום: דובר צה"ל)
כשהגיע המסוק עלה עליו שפירא יחד עם קריצ'מן, והמשיך לטפל בלוחם הפצוע לצד הצוות הרפואי של יחידה 669 כל הדרך עד לבית החולים תל השומר. "הגענו איתו לחדר מיון, אבל אחרי כחצי שעה נאלצו לקבוע את מותו", אומר שפירא. ניר ז"ל, שהיה חודש לפני שחרורו מצה"ל, היה בן 23 בנופלו.
מרבית הקוראים אולי זוכרים את הרופא הצבאי כמי שמתחננים אליו לקבל גימ"לים, אבל אל"מ ד"ר שחר שפירא הוא הכול פרט לזה. מדובר ברופא מבצעי נועז, שהשתתף במבצעים הכי מסוכנים, שיודע לא רק לבצע ניתוח שדה, אלא גם לזרוק רימון כשצריך. קצין-לוחם ודוקטור ‑ שילוב מוצלח בין חלומה של האם היהודייה והאם הישראלית.
סיפור ההיתקלות בעסירה א-שמאליה, מתסכל ועצוב ככל שיהיה, מתמצת כמעט את כל התחנות בקריירה הרפואית והצבאית הארוכה של שפירא: לאחר שסיים את שבע שנות לימודי הרפואה הוא מונה לרופא של יחידת אגוז; אחר כך הפך לרופא של שייטת 13, אחת מארבע היחידות המיוחדות בצה"ל; בהמשך כיהן כמפקד גף הפינוי של 669, יחידת החילוץ של חיל האוויר; בין לבין, השלים התמחות בבית החולים שיבא. ככזה, שפירא הוא אחד הקצינים היחידים בצה"ל ששירת בכל אחת מזרועות הארגון – היבשה, הים והאוויר – ותמיד בחזית הלחימה.
5 צפייה בגלריה
שפירא (במרכז) במהלך פינוי פצועי גולני בעופרת יצוקה. ''החייאה מתקדמת תוך כדי טיסה''
(צילום: שאול גולן)
לפני כשנתיים מונה שפירא לקרפ"ח אוויר (אל"מ ד"ר שחר שפירא ), ובמקביל הוא מכהן כראש מחלקת המחקר של חיל הרפואה. בתפקידים הללו הוא נפרד מהשטח ומנווט, במידה רבה, את האסטרטגיה הרפואית של צה"ל בכלל ושל חיל האוויר בפרט. ובכל זאת, נראה שאפשר להוציא את שפירא מהשיחים, אבל אי-אפשר להוציא את השיחים משפירא. כשאני שואל אותו מאין קיבל את החבורה האדומה שעל אפו, הוא עונה שזו תוצאה של קרב שניהל עם שיח סורר בגינת ביתו בהוד-השרון, שם הוא מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו.
בקרוב ישתחרר שפירא מצה"ל לטובת קריירה כרופא באזרחות, וזהו עבורו ריאיון פרישה. "מוזר לי קצת להתראיין", הוא מודה כבר בתחילת השיחה, המתקיימת בבניין חיל האוויר בקריה בתל־אביב. "רוב השירות שלי היה ביחידות שבהן ללוחמים ולקצינים אסור להיחשף, לא בשמם ולא בתמונתם. גם עכשיו, על חלק מהסיפורים הכי מעניינים שלי אסור לי לדבר". ובכל זאת, מיד יספר את מה שמותר, וזה בהחלט לא מעט.
"אין הנחות, גם לא במשקל שאתה צריך לסחוב. לא תמיד זה קל, אבל אתה לומד להתמודד עם זה. אתה גם לומד שאף אחד לא יחליף אותך, ושאם לא תבנה לעצמך את הכושר, אם לא תהיה מאומן ומיומן, תקרוס. או שאם תשכח תרופה בבסיס, לא תוכל לתת אותה בשטח"
הוא בן 49, יליד רעננה. אביו הוא הצנחן טוביה שפירא, שקיבל את עיטור המופת על תפקודו בקרב לכיבוש רפיח, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים. "היום אני מבין שהילדות שלי הייתה בצל שלו. הטיולים המשפחתיים שלנו היו לאתרי מורשת של הצנחנים", מספר שפירא. "החלום, במקור, היה להתגייס לצנחנים או ליחידה מיוחדת".
אלא שבסמוך לגיוס עלתה בפניו האפשרות להצטרף לעתודה האקדמית, מה שהדליק את אמו, אשת חינוך במקצועה. "היא אמרה לי, 'תירשם, אולי תתקבל'", מספר שפירא, שכמובן התקבל. הוא השלים את לימודיו לתואר דוקטור ברפואה וב-1998, אחרי השלמה קצרה בבה"ד 1, שובץ ביחידת אגוז, שהתמחתה באותם ימים בלחימת גרילה בדרום לבנון. "שם נכנסתי לראשונה לתפקיד של רופא מבצעי. כבוגר בה"ד 1 הכרתי קצת תרגילי חי"ר, אבל באגוז עשו לי הכשרה של לחימה בסבך, בבולדרים וכו'. ממש לוקחים אותך לאימונים ובונים לך את היכולת המבצעית".
מה אתה לומד על עצמך בשלב הזה?
"שאני אוהב את זה. גם את החלק המבצעי, וגם את החיבור ללוחמים. המארבים בלבנון בזמנו היו של 72 או 96 שעות, ואתה מתחיל להתרגל לסבבים האלה. באותה תקופה, לכל מבצע שחצה קו אדום (הגבול הצפוני של רצועת הביטחון – א"א) הצטרף רופא, כך שחציתי את הקו לא מעט".
איך התייחסו אליך ביחידה?
"אין הנחות, גם לא במשקל שאתה צריך לסחוב. לא תמיד זה קל, אבל אתה לומד להתמודד עם זה. אתה גם לומד שאף אחד לא יחליף אותך, ושאם לא תבנה לעצמך את הכושר, אם לא תהיה מאומן ומיומן, תקרוס. או שאם תשכח תרופה בבסיס, לא תוכל לתת אותה בשטח. גם כשאתה שוכב בעמדה אתה חלק מסבבי השינה, אתה מתצפת, אתה לגמרי אחד מהחבר'ה".
באחת הפעמים שבהן חצה את הקו האדום יצא הכוח של שפירא צפונה, מכיוון מוצב ריחן, במטרה להניח מארב לחוליית מחבלים שהיה מודיעין לגבי כוונתה להתמקם באזור מסוים. "בדרך אל היעד מישהו נפל ונחתך ביד", הוא מספר. "תפרתי אותו שם, בשטח, והמשכנו. הגענו לעמדה, חיכינו וחיכינו, והמחבלים הגיעו בסוף 96 השעות של המארב, לקראת הקיפול. ראינו אותם מתמקמים בגבעה מולנו, הצלחנו להכווין אליהם אש ולפגוע בהם. ואז התחילו לפצמ"ר את כל האזור שמסביב, כולל הגבעה שלנו. אתה חווה פצמ"רים קרובים, אירוע ששום הכשרה לא מכינה אותך אליו. לשמחתי זה הסתיים ללא נפגעים לכוחותינו. הצלחנו לבצע את המשימה וחיסלנו שני מחבלים".
ואתה לא אומר לעצמך: "למדתי שבע שנים רפואה, אני יותר מבוגר פה מכולם, למה אני צריך את זה?"
"לא, כי זו הייתה המשימה".
אחרי שנה וחצי של מארבים באגוז, שבמהלכם גם חווה את הנסיגה מרצועת הביטחון, התלבט שפירא לגבי המשך דרכו. כששמע שהתפנה התפקיד של רופא שייטת 13, נגמרו ההתלבטויות. "בעיניי השייטת זה הטופ", הוא אומר. "יש חילוקי דעות בצבא לגבי מי היחידה הכי מובחרת בצה"ל, אבל לטעמי אין חילוקי דעות".
גם לאחר הגעתו לשייטת, היה צריך לעבור אימונים מפרכים. "השלמתי תוכנית שכללה שני היבטים", הוא אומר. "אחד זה כל מה שקשור לעולם הרפואה הימית, והשני זה לגבי כל מה שבונה אותך להיות לוחם שיוצא עם צוות מבצעי למשימה. זו הכשרה של שבעה חודשים שמורכבת מהמון יכולות – צניחה לים, צלילה, לוט"ר – ובסופה אתה מוסמך כרופא-צולל-לוחם. קצת מוזר לעשות פתאום מסע של 80 קילומטר עם החניכים במסלול, אבל אתה עושה את זה".
"על המבצעים מתקופת השייטת אסור לספר", אומר שפירא. אבל מבצע אחד כבר פורסם ולכן מותר לדבר עליו – לכידת ספינת הנשק "קארין איי", שחיל הים השתלט עליה בים סוף, מאות קילומטרים מחופי ישראל. "כשידעתי שהמבצע יוצא לפועל, היה ברור לי שצריך להיות רופא מקדימה. במתאר מנותק מהארץ, כשאתה לא יודע מתי יגיע החילוץ, צריך מישהו שיודע להשפיע על התוצאה בדקות הראשונות שאחרי הפציעה. היו שתי אפשרויות להגיע לקארין איי – או להצטרף לצוות שמשתלשל אליה ממסוק, או לזה שמטפס עליה מהים. הלכתי למפקד השייטת, רם רוטברג, ואמרתי לו: 'אני רוצה להיות באחד הכוחות האלה'".
לאיזה כוח הצטרפת בסוף?
"התאמנתי על שני התרחישים, ובסוף טיפסתי לספינה מהים".
ההשתלטות על הקארין איי עברה בצורה חלקה, ושירותיו הרפואיים של שפירא לא היו נחוצים. אבל שמונה שנים אחר כך הוא השתתף במבצע אחר להשתלטות על ספינה, שנגמר עם תשעה נוסעים הרוגים, לא מעט פצועים וסערה דיפלומטית – המרמרה. "הייתי אז בהתמחות בבית חולים, וביקשו ממני במיוחד להצטרף למבצע", הוא מספר. "צריך לזכור שהמשט של המרמרה הגיע אחרי כמה משטים קודמים, אבל ידענו שהפעם מדובר באירוע חריג". עם זאת, שפירא מודה שבחיל הים לא העריכו שההשתלטות על הספינה תהיה כה מורכבת.
שפירא טיפס על המרמרה בגל השני של הפשיטה, אחרי שלוחמי השייטת כבר הסתערו עליה וכעשרה מהם נפצעו במהלך העימותים האלימים עם חלק מהפעילים. "כשעליתי לסיפון, זה היה כבר אחרי שרופא של 669 טיפל בפצועים של השייטת וניהל את הפינוי שלהם", משחזר שפירא. "התחלנו לאסוף את יתר הפצועים מכל קצוות האונייה, טיפלנו בהם והכנו אותם לפינוי במסוקים".
איך זה נראה על המרמרה באותן דקות?
"ברור שהיה שם מאבק משמעותי. ישנם פצועי חבלות וירי, היו שם פציעות מורכבות וגם פציעות חזה. היינו צריכים להנשים חלק מהפצועים".
ההשתלטות על המרמרה הולידה גל של תחקירים, ועדת חקירה ציבורית וכן ועדת חקירה של האו"ם, אך לדברי שפירא, "מנקודת מבט רפואית זו הייתה הצלחה. אף אחד לא מת במהלך הפינוי, ואפילו פצועים עם פציעות קשות שרדו".
"הייתי עם השייטת במשימה בג'נין, ואחרי שכבר יצאנו קראו לנו לחזור. הגענו ל'אמבטיה' וראינו את תוצאות הלחימה. לצערי, כבר לא היה לי מה לעשות כרופא. כולם היו מתים"
במהלך שירותו בשייטת 13 השתתף שפירא בהרבה מבצעים, אך עיקר החיכוך שלו עם האויב הגיע במהלך מבצע חומת מגן. "לצערי, שם חוויתי פצועים והרוגים", הוא אומר. שפירא היה, בין היתר, בכוח שהוזעק לחלץ את לוחמי גדוד המילואים של נחשון, שנקלעו למארב בלב מחנה הפליטים ג'נין. 13 מאנשי הגדוד נהרגו באותו יום במה שזכה לכינוי "האמבטיה" – חצר פנימית של בניין שהייתה מלאה במטענים. "הייתי בג'נין עם השייטת במשימה אחרת, ואחרי שכבר יצאנו החוצה קראו לנו לחזור פנימה לסייע לכוח שהסתבך. הגענו ל'אמבטיה' וראינו את תוצאות הלחימה. לצערי, בשלב הזה כבר לא היה לי מה לעשות כרופא. כולם היו מתים".
ימים ספורים אחר כך היה שפירא מעורב בתקרית שבה נהרג ניר קריצ'מן, וכעבור כמה חודשים השתתף במבצע נוסף של השייטת ללכידת מחבלים באזור טולכרם, שבו נהרג מפקד צוות של היחידה, סרן הראל מרמלשטיין ז"ל. "הוא נפגע ממחבל שירה צרור יחסית אקראי", מספר שפירא. "אבל קליע אחד נכנס באזור הכתף, חדר ופגע באיברים פנימיים. הראל היה אולי 20 מטר ממני. הבנתי מיד שהפגיעה קשה. פינינו אותו לתל השומר, אבל לא הצליחו להציל את חייו".
המקרה של מרמלשטיין, כמו זה של קריצ'מן, ממחישים את מגבלותיו של הרופא המבצעי. שכן בשני המקרים שפירא היה ממש ליד הלוחם שנפגע, טיפל בו מהרגע הראשון, ובכל זאת לא הצליח להציל את חייו. "זה מתסכל. אתה מסיים אירוע כזה ואומר: 'בואנה, חבל שלא הצלחתי להציל את החיים שלו'", אומר שפירא. "אבל היו פצועים אחרים שטיפלתי בהם בשטח, השתקמו יפה וחזרו ללחימה. היו גם מקרים של רופאים מבצעיים שהצילו חיים של לוחמים, כמו במבצע 'יער הנגב' במלחמת לבנון השנייה, שבו רופא השייטת, ד"ר תמיר וולף, קיבל את עיטור המופת על ניתוח שדה שהעניק ללוחם תחת אש.
"אבל הערך של רופא מבצעי הוא לא רק בהצלת חיים. למשל, כשלוחם נפצע בדרך ליעד, לרופא בכוח יש גם יכולת להגיד למפקד: 'שמע, הפציעה הזו לא מורכבת, המבצע יכול להימשך'. היו משימות שהייתה התלבטות אם לקפל אותנו או להמשיך בגלל מישהו שנפצע, ואתה אומר, 'אוקיי, למול הערך של המבצע, לא צריך לעצור'. ככה אתה נותן את הביטחון למפקד מקדימה שהוא יכול להתקדם. מאז המערך של פרמדיקים-לוחמים בצה"ל מאוד מתפתח, אבל אני חושב שאין תחליף לרופא מבצעי".
אחרי תקופה מאתגרת בשייטת יצא שפירא לרענון באזרחות. הוא חזר לתל השומר, שם עשה התמחות באורתופדיה וברפואת ספורט, במהלכה נשלח מטעם הצבא לאוניברסיטת ייל היוקרתית שבארצות-הברית, לתת-התמחות בניתוחי כתפיים. תוך כדי תהליך ההתמחות חזר לשנתיים לצבא, לתפקיד מפקד גף הפינוי של 669 – הגוף הרפואי של יחידת החילוץ, שעוסק בעיקר בפינוי פצועים באמצעות מסוקים. "בניגוד לעבר, אז יצאתי לאירועים וקיוויתי שלא יהיו נפגעים, ב-669 אתה יודע כמעט בוודאות שיהיו נפגעים", הוא אומר.
בתפקיד הזה תפס אותו מבצע עופרת יצוקה, שבמהלכו פינתה היחידה 82 חיילי צה"ל פצועים. "היחידה עבדה שם בצורה מאוד אינטנסיבית, עם יישום של המון לקחים ממלחמת לבנון השנייה", הוא אומר. "למשל, הבינו שהפינוי של הרבה פצועים במסוק מגביל את הטיפול. אם במהלך לבנון השנייה פינו ארבעה פצועים בממוצע במסוק, בעופרת יצוקה המספר הזה ירד לשניים".
אחד האירועים המשמעותיים שהוא זוכר מהמבצע התרחש ב-6 בינואר 2009, כאשר פגז של טנק ישראלי פגע בשוגג בבית שבו שהו עשרות לוחמים, ובהם מפקד חטיבת גולני, אל"מ אבי פלד. שלושה חיילים נהרגו באירוע ועוד 24 נפצעו, בהם המח"ט פלד. "הוציאו אותם אל מחוץ לגדר המערכת, ואני הגעתי לשם עם מסוק יסעור שבו פינינו שבעה פצועים", מספר שפירא. "אחד מהם היה עם פציעה מאוד מורכבת, כזו שמתַרגלים אותה באימונים כתרחיש קיצון. זה פצוע שבמקרים אחרים יש סיכוי לא רע שהיו קובעים לו מוות בשטח, בעיקר באירוע רב-נפגעים. החלטנו להתלבש עליו ולטפל בו, ביצענו בו החייאה מתקדמת בטיסה, נתנו לו דם וטיפלנו בדימומים שלו - והיום הוא חי. זה מדהים, כי סטטיסטית החייל הזה לא היה אמור לשרוד".
מי שהייתה עם שפירא על המסוק במהלך הפינוי המורכב והמוצלח הזה היא פרמדיקית מגף הפינוי של 669. באופן כללי, שפירא הוא תומך נלהב של שילוב נשים ביחידה, תחילה כפרמדיקיות וכרופאות. כשכבר היה קרפ"ח אוויר הוא מינה מפקדת ראשונה לגף הפינוי ב-669, והיה בעל תפקיד מרכזי גם בשילוב נשים כלוחמות ביחידה, עניין שכבש את הכותרות לפני מספר חודשים.
היוזמה הזו נולדה במאי 2020, כאשר ארבע צעירות לפני גיוס הגישו עתירה לבג"ץ בבקשה שיורה לצה"ל לאפשר להן להתמיין גם ליחידות העילית של הצבא. בעקבות העתירה הורה הרמטכ"ל אביב כוכבי על הקמת צוות מקצועי שיבחן את הנושא. שפירא, שהיה מעורב בעבודת הצוות הזה, מספר שמסקנתו העיקרית הייתה כי מבחינה רפואית רצוי קודם לשלב לוחמות ביחידות השדה, כמו גדודי החי"ר, לפני שמשלבים אותן ביחידות מובחרות כמו סיירת מטכ"ל, שייטת 13 ו-669. "הצוות קבע שאם רוצים לבנות את זה נכון, בוא נתחיל מיחידות שבהן אתה לא דורש מהלוחם בקצה לסחוב מישהו על הכתפיים למרחק של קילומטר", אומר שפירא. "בוא נתחיל במדרג נמוך יותר. אבל ההחלטה של הרמטכ"ל הייתה אחרת".
5 צפייה בגלריה
''ההתלבטות אם לצאת לאזרחות ולעסוק רק ברפואה מלווה אותך בכל שלב בקריירה''
(צילום: אלי אטיאס)
ואכן, בחודש מאי האחרון הורה כוכבי על הקמת פיילוט שיבחן שילוב לוחמות ב-669 (וגם ביחידת ההנדסה למשימות מיוחדות – יהל"ם). אחת הפעולות הראשונות שעשה שפירא בעקבות זאת היא לברר כיצד שולבו נשים בתפקידי לחימה ביחידות מובחרות בצבא האמריקאי. "האמריקאים החליטו שהם פותחים באופן מלא את כל התפקידים לנשים. הם הציגו לנו את הנתונים, ומתברר שבחמש השנים האחרונות סיימו את ההכשרה כלוחמות ביחידות מובחרות, בכל צבא ארה"ב, 13 נשים בלבד. כלומר מעט מאוד. בנוסף, 80-70 אחוז מהנשים נפצעו במהלך מסלול ההכשרה. זה אירוע לא טוב".
הלוחמים ב-669 לא ממש היו מרוצים מהרעיון של שילוב לוחמות ביחידה. "קשה לי להיכנס לראש של לוחם בן 19, אבל אני יכול להבין מאיפה האמירות האלה הגיעו. בכל מקרה, הצבא רק ירוויח מהרחבת פוטנציאל המשרתות"
כתוצאה מלקחי האמריקאים החליטו בחיל האוויר הישראלי לגבש קריטריונים פיזיים, שרק נשים שעומדות בהם יורשו להתמיין ל-669. כך, למשל, נקבע שרק נשים ששוקלות יותר מ-78 קילוגרם וגובהן מעל 1.66 מטר יוכלו לגשת לגיבוש ליחידה. "החלטנו לנסות לנבא, לפי משקל גוף, גובה ופרמטרים פיזיים אחרים, מי יכולה לסיים מסלול", מסביר שפירא. הפיילוט לשילוב לוחמות ב-669 אמור להתחיל ב-2023, ובעזרת הנתונים שייאספו במהלכו יגובשו הקריטריונים הפיזיים מחדש.
הלוחמים ב-669 לא ממש היו מרוצים מהרעיון של שילוב לוחמות ביחידה.
"קשה לי להיכנס לראש של לוחם בן 19, אבל אני יכול להבין מאיפה האמירות האלה הגיעו", אומר שפירא. "בכל מקרה, בטווח הארוך הצבא יכול להרוויח המון מלהרחיב את הפוטנציאל של המשרתות. במישור הערכי לא צריכה להיות שום מניעה לאפשר ללוחמות להגיע לכל מקום שבו הן יכולות לתרום את המקסימום. ברמה הרפואית, אם בסוף אני מסתכל על לוחמת בתור אשת צוות שנכנסת לתפקיד, היא צריכה לעשות מסלול כמו לוחמים, לעמוד באותן כשירויות, ואני רוצה לצמצם למינימום את הסיכוי שתיפצע בזמן ההכשרה".
למה לא לפתוח את כל היחידות הקרביות לנשים?
"היו בצבא לאורך השנים הרבה דעות לכאן ולכאן. יש שיקולים אחרים שלוקחים בחשבון חוץ מהעניין הרפואי. אנחנו לא חיים בוואקום", הוא אומר ורומז לאתגרים של שילוב לוחמות בצה"ל בקרב הציבור הדתי. "אבל אני חושב שבעוד יחידות אפשר לשלב נשים".
המסלול של רופא בצבא טומן בחובו פיתוי תמידי לצאת לאזרחות. שם מצוי לא רק הכסף הגדול, אלא גם האתגר הרפואי. "בכל פעם שאתה נוגע בעולם המקצועי, למשל כשאתה יוצא להתמחות בבית חולים אזרחי, אתה מבין ששם אתה ממצה את עצמך כרופא", אומר שפירא, שבעוד חודשים ספורים יסיים שירות צבאי של כמעט 25 שנה, ופניו נשואות כעת אל השתלבות בעולם הרפואה האזרחי. "ההתלבטות הזו, אם לצאת לאזרחות ולעסוק רק ברפואה, מלווה אותך בכל שלב בקריירה. אבל החלטתי להישאר בצבא כי הבנתי שאני לא עוסק רק ברפואה, אלא רוכש ניסיון גם בניהול ובפיקוד. האלטרנטיבה באזרחות זה להיות מנהל מחלקה, למשל, אבל שם אתה פחות או יותר נכנס לתוך שבלונה. אתה מרוויח מלא כסף, אני לא אגיד שלא, אבל האלמנט הזה של גיוון ואתגרים שהצבא נותן לך - אין אותם במקומות אחרים. זה מה ששיכנע אותי להתקדם בצבא, מעבר לערכים ולציונות, כמובן".
פורסם לראשונה: 07:42, 07.10.22
