תיאור הטבח
(קטע מתוך הסרט "טנטורה" ששודר ב"הוט")
נתחיל בעובדות לגבי טוהר הנשק של היישוב היהודי וצה"ל במלחמת העצמאות. התיאור הבא יתבסס בעיקר על ההיסטוריון בני מוריס, חוקר מרכזי של המלחמה ולא מישהו שחשוד באנטי-ישראליות. לפי ספרו מ-2012 ("1948 – תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה"), הנה כמה מהמעשים שביצעו החיילים:
- טבח בכ-800 אזרחים ושבויים ערבים (עמ' 438), וזאת בין היתר ביישובים הערביים (עמ' 374) צלחה (כ-80-60 איש), ג'ש (כ-12 או יותר), חולה (58-34), צפצאף (כ-70-50), עילבון (12), דואימה (כמה עשרות או כ-90, עמ' 362) ועוד. אין צורך לפרט יותר.
- מעשי אונס: כ-12 מקרים מתועדים, אך לדעת מוריס קרוב לוודאי שהיו רבים אחרים שפשוט לא תועדו (עמ' 437).
- ביזה: מתועדים מקרים רבים בין השאר בחיפה (עמ' 169), יפו (עמ' 176) וירושלים (עמ' 186).
הממצאים לעיל תואמים עדויות ופרסומים רבים שראו אור לאורך השנים, בין השאר גם על ידי היסטוריונים ישראלים-יהודים אחרים, כמו גם על ידי יהודים ותיקי קרבות תש"ח. הנה כמה דוגמאות אקראיות: במסגרת הסרט "טנטורה" שיצא לאחרונה לאקרנים מובאות עדויות חד-משמעיות של שני יהודים שלחמו בתש"ח - לגבי טבח שבוצע בתושבי הכפר הערבי טנטורה ולגבי הרג בדם קר במקרים אחרים.
בנוסף, תחקיר של עיתונאית "הארץ" הגר שיזף מ-2019 חשף מסמך ארכיוני עם דיווח של "אנשינו" על מעשי טבח, ביזה והתעללות שונים שבוצעו ב-1948. כמה מהם התרחשו בכפר סופסאף (כנראה הכפר צפצאף שלעיל). במסמך נאמר, בין היתר, כדלקמן: "סופסאף — תפסו 52 גברים, קשרו אותם אחד לשני, חפרו בור וירו בהם. 10 עוד פרפרו. באו נשים, ביקשו רחמים. מצאו גוויות שישה זקנים. היו 61 גוויות. שלושה מקרי אונס. אחד מזרחי מצפת, ילדה בת 14, ארבעה גברים ירו והרגו. מאחד הורידו בסכין את אצבעותיו כדי לקחת את הטבעת". בכתבה הודה יחיאל חורב, לשעבר ראש המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון), שהוביל מבצע להעלמת מסמכים מסוג זה כדי לא להתסיס את האוכלוסייה הערבית.
ובאשר לגירוש ערבים – בכך עוסק באופן מקיף ספרי מ-2020, "הזיכרון הקולקטיבי הישראלי של בעיית הפליטים הפלסטינים", המבוסס על עבודת דוקטורט שזכתה בפרס הדיסרטציה הטובה ביותר של The Association of Israel Studies. לפי הספר, כבר משנות ה-70 של המאה הקודמת, ובעיקר משנות ה-80, קבע רוב גדול של החוקרים הישראלים-יהודים שמספר ניכר של ערבים גורשו ב-1948 (בעוד שיתרתם עזבו ביוזמתם מסיבות שונות). זהו הקונצנזוס המחקרי בקרב "אנשינו".
המסקנה מכל האמור לעיל היא חד-משמעית: חיילי היישוב וצה"ל ב-1948 לא היו טהורים ב-100%. היו ביניהם שביצעו מעשים לא חוקיים רבים, חלקם חמורים כטבח. אין בכך כמובן כדי לקבוע שלא בוצעו מעשים קשים גם מהצד השני, אבל זה לא הדיון הפעם.
ההקשר הוא ההתנגדות שמביעים בשבועות האחרונים גורמים שונים בישראל להקרנה ב"נטפליקס" של הסרט הירדני "פארחה", שיוצרותיו הצהירו שהוא מושפע מאירועים אמיתיים. המחאה נוגעת בעיקר לסצנה שבה חיילים יהודים הורגים בדם קר משפחה ערבית (הורים ושני ילדיהם) ומשאירים גם את התינוק למות.
ד"ר רפי נץ-צנגוטהנימוק המרכזי של המוחים על הקרנת הסרט הוא שסצנת ההרג מציגה מצב שקרי שלפיו לכאורה ב-1948 חיילים יהודים/ישראלים הרגו ערבים בדם קר. אבל, כפי שראינו לעיל, מצב זה אינו שקרי. כלומר, אין בסיס להתנגדות להקרנת הסרט בטענת "לא אמת". לכן ראוי שאותם מתנגדים יתעדכנו בעובדות פן יציגו את עצמם באור שלילי, ככאלו שלא יודעים מהי האמת ולכן בעצמם טוענים טענה לא אמיתית.
ייתכן שאותם מתנגדים יודעים שבוצעו מעשי טבח ב-1948, אך חוששים להודות בכך פן ייפגע מעמדה הבינלאומי של ישראל. אלא שהנורמה הבינלאומית הרווחת בעולם מזה כ-30 שנה היא להודות במעשים לא חוקיים שמדינות ביצעו בעבר, וכך נעשה בעשרות רבות ביותר של מקרים (רק לפני כשנה וחצי התנצל ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו על פרשה מחרידה הנוגעת ליחס לילידים במאה ה-20). לפיכך, אי-הודאה במעשי הטבח למעשה פוגעת במעמדה של ישראל ככזו שלא נוהגת לפי הנורמה הבינלאומית.
- ד"ר רפי נץ-צנגוט הוא עורך דין ופעיל חברתי. חוקר בתחום הזיכרון הקולקטיבי בסכסוך הישראלי-פלסטיני
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
