הלוחמים מספרים על אנטבה
(צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
זה נראה היה כבלתי אפשרי: ב-4 ביולי 1976 יצא כוח צה"ל בראשות סיירת מטכ"ל לשדה התעופה באנטבה וחילץ את נוסעי מטוס "אייר פראנס" - ובהם 105 יהודים וישראלים - שנחטף בידי טרוריסטים. ארבעה מבני הערובה נהרגו באותו מבצע, וכך גם מפקד סיירת מטכ"ל, סגן-אלוף יוני נתניהו, שפיקד על צוות הפריצה לטרמינל, ושלימים נקרא המבצע על שמו - "מבצע יונתן".
המבצע, שהדהים את העולם כולו, נחשב למרות האבדות הקשות, להצלחה אדירה: התכנון המהיר, המודיעין שכמעט ולא היה קיים והביצוע שהסתיים בהצלתם של כמעט כל הנוסעים והנוסעות. ביום השנה ה-46 למבצע, ארכיון צה"ל במשרד הביטחון חושף היום (שני) סרט שהוכן במלאות עשור לפעולה ב-1986. הלוחמים בסרט מספרים בקולם ובפנים מטושטשות על "מבצע כדור הרעם", כפי שכונה בתחילה, מנקודת מבטם.
אחד הלוחמים שהשתתפו במבצע סיפר על הרגעים לפני קבלת האישור ליציאה לאוגנדה. ״הגעתי עם הרכב שלי לבסיס. אחד החברים מהצוות עמד שם בשער והודיע: ׳חבר'ה, אנחנו חוליית הפריצה'. ואז יש כל מיני פרפרים בתוך הבטן שמתחילים לקפוץ לכל עבר. אני זוכר שאמרתי לאילן: ׳איך אפשר לעשות מבצע כזה?׳ והוא אמר: ׳זה באמת לא יאומן׳. אמרתי לו: ׳אם יהיה אישור, או שזה יהיה הכישלון הכי גדול של צה"ל או שזו תהיה ההצלחה הכי גדולה של צה"ל׳."
"הדבר שאתה חושב זה שאתה מוכרח להציל אותם, זה העם שלך, האימפריה שלך", סיפר לוחם אחר. "מוכרח לא בגלל שאמרו לך שאתה חייל או משהו כזה, אלא בגלל שזה העם שלך, זו ההיסטוריה שלך. מה שלי כל הזמן ישב בראש, כל ההכנות וגם במבצע וגם עכשיו זה בעצם עוד יושב לי בראש, זה מה שהיה במלון סבוי - ברגע שהתחילו היריות שם חלק מהבניין התמוטט. חבר טוב שלי, איתמר, נפל שם. וזה בהחלט משקע או טראומה שנשארת והולכת הלאה. והנה אנחנו שוב בסיטואציה דומה".
6 צפייה בגלריה
"לפעולה כזו יש את הרעש, הריח והצעקות שלה". שדה התעופה
(צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
"אתה רק מנסה להבין מה בדיוק יקרה", מתאר אחד מלוחמי המבצע את הרגעים לפני הנחיתה. "יש לפעולה כזו את הרעש שלה, ריח וצעקות מיוחדות לה. כל הזמן שחזרתי בראש מה אני צריך לעשות, וכל הזמן בדקתי את היראור (פנס על גבי הנשק, נ.פ) שהיה לי על הקלצ'ניקוב, לבדוק שהוא לא יצא מאיפוס. זה מאוד הטריד אותי כי היה נורא צפוף, וכל הזמן חטפתי מכות בנשק. פחדתי שהיראור לא יהיה מאופס ובסה"כ מה שאתה רואה זה מה שאתה יורה, על מה שהפנס מצביע".
על יוני נתניהו אמר הלוחם: "אני אף פעם לא האמנתי באפשרות לחזות את העתיד בחושים עליונים, גם היום אני לא מאמין. אבל הפרידה של יוני הייתה של מישהו שיודע לקראת מה הוא הולך. הוא עבר בין כל החיילים במטוס והגיע גם לרכב שלנו, שהיה בתוך המטוס. הוא עבר, לחץ ידיים עם כל החיילים. אחרי מספר דקות המטוס נגע בקרקע והפעולה החלה".
"איך שירדנו אז היה לי ברור שזה עולם אחר", סיפר אחד הלוחמים על הנחיתה באוגנדה. "חיכיתי לראות קופים, אריות, קוקוסים, אני לא יודע מה, כל הדמיונות שלי על אפריקה. אנחנו נחתנו ושום דבר. הדלת נפתחת, המסלול מואר. שקט. נראה כמו מסלול בלוד. בדיוק אותו דבר. התחלנו לנסוע. המרצדס נוסע ראשון, אחריו ג'יפ מספר אחד, אחריו ג'יפ מספר שתיים, נוסעים לאט. ראינו מרחוק את מגדל הפיקוח, ראינו את הטרמינל שהיה מואר".
"ראיתי את הזכוכית נשברת והבנתי שיורים עליי"
בעדותו סיפר אחד ממשתתפי המבצע גם על הכניסה למבנה: "קפצנו מהרכב, והתחלתי לרוץ כמו מטורף לתוך הבניין. נכנסתי לחדר הצמוד לחדר של החטופים, ופגענו שם בשלושה מחבלים. כריתי אוזן, ניסיתי לשמוע איפה בני הערובה נמצאים ולא שמעתי דבר".
החשש מכישלון הפעולה התחלף בזרם אדרנלין. "אני זוכר שאמרתי אז לאנשים לידי: ׳העבירו אותם מפה לטרמינל החדש, הפעולה נכשלה'. פתאום ראיתי את הזכוכית נשברת והבנתי שמישהו יורה עליי. הייתי כל כך מרוכז שלא שמעתי את היריות. ראיתי את הזכוכית נשברת, העפתי מבט, ראיתי בן אדם עם קלצ'ניקוב שוכב ויורה לכיוון שלי. אינסטינקטיבית, יריתי בו 4-5 כדורים, דרך הזכוכית, וראיתי את הראש שלו נופל".
6 צפייה בגלריה
"לאט לאט צצו ראשים מתחת לשמיכות". חיוכים בתום המבצע
(צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
6 צפייה בגלריה
קברניט "אייר פראנס" מישל בקוס (משמאל) לצד חטוף שחולץ
(צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
״למעשה כשאני נכנסתי כבר, המחבלים היו הרוגים", מספר לוחם אחר על רגעי החילוץ. "צעקתי בקול חנוק לגמרי, בהתרגשות בלתי רגילה. צעקנו כדי שהם יבינו שלא הולכים לשחוט אותם אלא שבאים להציל אותם. צעקנו: ׳זה חיילים, באנו לשחרר אתכם׳. הם מהר מאוד יצאו מההלם, שכבו שם על מזרונים ושמיכות. לאט לאט התחילו לצוץ ראשים מתחת לשמיכות, והם תפסו שלא באו להרוג אותם, אלא להציל אותם".
״אנשים לא ידעו מה קורה איתם בכלל. לדוגמה, אתה בא למישהו ואומר לו: ׳תנעל נעליים ותיגש לפתח׳, אז הוא שם נעלי בית על הידיים והתחיל ללכת על ארבע לכיוון הפתח", אחד ממשתתפי המבצע סיפר על התקשורת עם האזרחים ההמומים. "תוך כדי יריות קם איזה ילד בן שש, והתחיל לצעוק: ׳אמא, איזה יופי׳. למה? כי מזרונים התחילו לבעור שם, הייתה שם קצת אש. אני זוכר קטע עם חטוף, בן אדם מבוגר, שואל אותי: ׳יש מטוס?׳ אני אומר לו: 'מה, אתה רוצה ללכת ברגל? זה רחוק'".
"צריך להבין את הסיטואציה, אנחנו הבנו שעשינו דבר באמת יפה מאוד, כל הכבוד לנו", לוחם אחר סיפר על התחושה מיד אחרי המבצע. "משהו כמו ביירות. לא תיארנו לעצמנו שיהיה לזה כזה הד. קשה לחלוק את סיפור המבצע עם אנשים שלא השתתפו בו. כשאתה חולק אותו עם אנשים שכן השתתפו בו, אתה לא צריך להראות את זה חיצונית, ההרגשה היא ברורה".
